ארבע מחשבות על אתיקה, קליקבייט וסירחון של מיליארדרים

1. איך להיות אנטי-קליקבייט

מעצבן אותי לראות חברי כנסת שעובדים כמו שצריך ולאף אחד אין מושג איך קוראים להם. אני יודעת שאתכם מעצבן לראות חברי כנסת שלא עובדים בכלל. נכון, זה באמת מרתיח. אבל בעיני מה שמבעבע מתחת לעצלות הזו – הוא הזרקור של חדשות 12, הכותרות של ynet, אפילו הפושים של חדשות כאן 11 לצערי. למה שחברי כנסת יעבדו אם כל מה שמעניין את התקשורת זה הרעל שהם משפריצים בטוויטר? זה מגיע לשיאי אבסורד, כשחברי כנסת ממפלגות יריבות מתאמים ביניהם ריבים מתוקשרים כדי לקושש איזו פינה במהדורה. לא המצאתי, הם הודו בזה בעצמם.

מה הסיבה לכל זה? האלגוריתם כמובן. אנחנו מזריקים את הרעל הזה ומכורים אליו. יש לנו ממנו בשפע בטוויטר ובפייסבוק, הרשתות שיודעות בדיוק מה מושך את תשומת הלב שלנו, אורזות את שניות הבהיה במסך שלנו ומוכרות למפרסמים. אך במקום להיות אלטרנטיבה לרשתות, העיתונות הפכה לחיקוי עלוב, תמונת מראה של הפיד, מופע בידור בעניבה.

זו בדיוק הסיבה שהחלטנו להקדיש זמן לחברת הכנסת נירה שפק. היא כנראה מהזן שכל כך שונא פופוליזם, שאפילו על הכותרת שבחרנו לכתבה היא התעצבנה. הייתה מעדיפה שיהיה משהו כמו "זוהי עבודת הכנסת האמיתית – לפעול מאחורי הקלעים ולא לעשות שריר". האמת, גם הכתב עידן בנימין היה מעדיף. זה הוויכוח הקבוע שלנו – הוא תמיד מראה לי שאפשר להיות אפילו יותר אנטי-קליק-בייט ממה שחשבתי. מהשיחות האלה נולדות הרבה פעמים ההבנות הכי חשובות, החפירה לעבר שורש השאלה מהי עיתונות בעינינו.

• "אין לי כוונה להשתתף באח הגדול – אז למה אני צריכה להתנהל בפרובוקציות?"

2. החוקים על רצפת הטוויטר

אז בואו נחזור לנירה שפק. עידן בנימין הזמין אותה לריאיון אחרי שהיא הצליחה להעביר חוק מצוין שמרחיב את ההגנה על חושפי שחיתויות. חוק שכמובן לא קיבל פינה באף מהדורה. זיהינו אותה כח"כית חרוצה ביותר, ואלמונית ביותר. כמו שהבנתם אין אצלנו פרסומות והרייטינג לא מכריע, לכן אנחנו לא נאלצים לתת במה לבן גביר או ליאיר גולן סתם כי צייצו משהו פרובוקטיבי. במקום זאת, אנחנו רוצים לתת את הבמה למי שבאמת שווה לשמוע מה יש לה להגיד, ולהתעמק בתכלס.

• ח"כים מקללים אבל אנחנו לא קרקס: כך נסקר את הכנסת הקרובה

בריאיון שפק סיפרה איך באמת עובדים העניינים מאחורי הקלעים. זו לא רק הנוכחות בוועדות, השאילתות, והנאומים במליאה – אלא הפגישות עם הגורמים המקצועיים. זו חכמה קטנה מאוד להגיש הצעת חוק ואז להתלונן שהיא לא עברה את ועדת השרים לחקיקה – המאמץ האמיתי הוא לדבר עם כל משרדי הממשלה הרלוונטיים ולהכין את הקרקע. למען האמת, שפק שמה על השולחן את הנקודה העיוורת של כל מדדי "שקוף" לביצועי הח"כים בכנסת – העבודה מאחורי הקלעים (אגב, אשמח לרעיונות שלכם כיצד ניתן למדוד זאת, המייל שלי בתחתית הטור).

עוד טיפ חשוב שנתנה הוא משיכה של הצעות חוק גנוזות של ח"כים לשעבר. יש לכם מושג כמה מהן נשארות על הרצפה אחרי שעברו משא ומתן מתקדם עם הגורמים המקצועיים – בגלל שהממשלה נפלה והתחלפה? כמה עבודה פשוט נזרקה לפח, וחברי כנסת מנסים להמציא את הגלגל לשווא? המון.

את החוק להגנה על חושפי שחיתויות למשל, קיבלה שפק מח"כ לשעבר רחל עזריה מ"כולנו" (גילוי נאות, עבדתי בלשכתה בעבר). בשיחה עם עזריה הסתבר לי שזה לא החוק היחיד שהורישה. "כולם יכולים למצוא הצעות חוק ישנות, אבל לדבר עם ח"כים לשעבר זה הכי אפקטיבי", היא אומרת. את אחד החוקים העבירה בדרך מקורית: "פרסמתי בטוויטר מי רוצה חוק – מוסי רז ענה. בחיי", כתבה לי. הנה הציוץ המקורי:

3. זכות התגובה

שאלה משמעותית שנוגעת לאתיקה עיתונאית תקפה אותי השבוע משתי חזיתות: האם יש לבקש תגובה מאדם שפרסמנו טור דעה שעוסק בו? חבר הכנסת מיכאל ביטון (כחול לבן) הקדיש לנו השבוע זמן בדיון בכנסת – לא פחות – כשטרח לטעון לפרוטוקול שהכתב דרור גורני לא ביקש תגובה לטור דעה שכתב. זה לא נכון, הוא דווקא כן ביקש. הופתעתי לראות שהוא אומר דבר שקר. אני מהמרת שהטעו אותו.

• הנאום של ח"כ מיכאל ביטון חשף את רפיסות המדינה מול עידן עופר

אבל שווה להתעכב רגע על הדרישה האתית שלו מאיתנו – כמו גם מעיתונאים אחרים שהוא בא אליהם בטענות באותו דיון. כפי שצייץ בטוויטר מושא נוסף לחציו של ביטון, כתב התחבורה של ידיעות אחרונות יובל שדה, לא נהוג לבקש תגובה על טור דעה. כלומר אם הטקסט הוא מנקודת מבטו הסובייקטיבית של הכתב, ולא מובאת תחת כותרת חדשותית כדיווח, כאמת בעלת תוקף חיצוני – אין עניין להביא גם את תגובתו של מושא הכתבה. יתרה מזאת, אם תופיע תגובה – טור הדעה עלול להיראות כידיעה חדשותית.

השאלה הזו הגיעה אלי גם ביום ראשון. הנה הודעה שקיבלתי מהדוברת של שרת התחבורה מרב מיכאלי: "בתור מי ששמו בראשם את השקיפות, לכתוב טור שטנה נגד שרה בממשלה ולא לבקש תגובה אפילו ובכך להראות לציבור עמדה אחת, שקוף זה לא. מאכזב מאוד. מאוד". אאוץ'. מדובר בטור משבוע שעבר, שבו פירט הפעיל הוותיק יוסי סעידוב את (חוסר) פועלה של השרה מיכאלי, תחת הכותרת "דעה: מרב מיכאלי היא אלופת הספינים – מי שסובלים הם הנוסעים". לאחר הביקורת, הצעתי לקיים ריאיון עם השרה, לשאול שאלות נוקבות ולשמוע את עמדתה. הם לא הרימו את הכפפה. ההצעה עדיין בתוקף.

• דעה: מרב מיכאלי היא אלופת הספינים – ומי שסובלים הם הנוסעים

האירועים הללו גרמו לי לחשוב שוב האם ובאילו מקרים יש מקום לבקש תגובה על טור דעה. הפרשנויות והטורים הפכו בשנים האחרונות למרכזיים יותר ויותר בזרם החדשותי המעצב את התודעה שלנו, והגבולות היטשטשו. במקרה שמדובר בטור דעה הנסמך על עובדות שלא עברו בדיקה עיתונאית, המצב מחייב זהירות מיוחדת. שוקי טאוסיג עורך "העין השביעית" הזכיר לי מאמר שכתב יחד עם אלעד מן בנושא – אם תרצו להרחיב.

4. אובססיה לסירחון

כשהבריאות של תושבי רמלה פוגשת את האינטרסים של בעלי ההון, במיוחד כאלה ששולטים בערוץ 13, ברור לכולם ידו של מי על העליונה. אך לאחרונה משהו השתנה. תושבי רמלה קיבלו חיזוק שלא ציפו לו: כתבת "שקוף" יעל געתון. השבוע היא סיימה את הכתבה החמישית שלה בנושא בחודשיים האחרונים – אובססיביות ראויה לשמה. אחרי שירדה לשטח וראתה כיצד הם חיים לצד המפעל המזהם "נשר" בבעלות המיליארדר לן בלווטניק, זה הפך לאחת הסיבות המרכזיות שהיא קמה בבוקר.

מפעל "נשר" – הסיקור האובססיבי:

• ברמלה חיים לצד הזיהום: "אם מתכות נאכלות, איך בני אדם יחזיקו?"
• "לא תרומה": כך מגיע הכסף של המפעל המזהם לידי עיריית רמלה
• הם מבעירים גם צמיגים: ב"נשר" רוצים לשרוף עוד חומרים שעלולים לזהם
• מפעל "נשר" מרעיל? במשרד להגנת הסביבה מסתירים את האמת
• במשרד הבריאות בודקים לראשונה אם יש עלייה בסרטן סמוך לנשר

הכתבות הן חלק מפרויקט "מפת המזהמים", במסגרתו היא נוסעת לאזורים הכי – לא נעים לומר – מסריחים בארץ, כדי לשמוע איך זה להתעורר כל בוקר מהריח שמרעיפים עלינו המפעלים של עידן עופר ואחרים. אבל אם לרוב כתבי מגזין מגיעים, לוקחים ציטוט מרגש והולכים – אצלנו האובססיה היא הכתר. כי המטרה היא לא להפיק כתבה מרגשת, המטרה היא לשנות את המצב. זו המשימה אליה שלחו אותנו אלפי אנשים שמשלמים לנו כל חודש – לנעוץ שיניים במי שאף אחד לא מעז לגעת בו ולא להרפות. 

• מפת המזהמים: צפו

תהיו אופטימיים, כי דברים מתחילים לזוז: משרד הבריאות בודק כעת לראשונה האם יש תחלואה עודפת מסרטן בקרבת מפעל נשר. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. וגם: ח"כ אלון טל הסביבתן הנודע יזם דיום בכנסת בנושא היתר פליטות המזהמים של המפעל – בעקבות סדרת הכתבות של "שקוף". נחשו באיזה ערוץ זה לא ישודר.