ברמלה חיים לצד הזיהום: "אם מתכות נאכלות, איך בני אדם יחזיקו?"

וחידי נולד במחנה מעבר בצפון הארץ, לאחר שבשנת 1948 אביו איבד את האדמות שירש ליד קיבוץ רבדים. כשהיה בן שנתיים, המדינה נתנה למשפחתו את החלקה הזו ומאז הוא לא נפרד ממנה. שם גדל והתבגר, שם משפחתו התרחבה ונולדו לו ילדיו ונכדיו, שם גם מתו הוריו לפני יותר מעשרים שנה.

המפעל הזה הוא חלק מנוף ילדותו, חלק מהריחות והמזהמים שהוא ומשפחתו נשמו מינקות. נשר הוא לא המזהם היחיד באזור התעשייה, אבל הוא המזהם הגדול ביותר – ולא רק ברמלה. בקיץ האחרון המשרד להגנת הסביבה הוציא את דוח הפליטות השנתי המדרג 572 מפעלים (מפל"ס). מפעל המלט של נשר, זכה במקום השלישי והמפוקפק. בשני המקומות הראשונים מככבות תחנות הכוח של חברת החשמל, אחת מהן היא "אורות רבין", בין ספקיות החשמל הגדולות בארץ המבוססת על פחם.

הרצון של וחידי להתראיין התחלף במבוכה לאחר שנכנס לחדר האורחים בבית אחיו, נעים (62), ובחדר השתררה שתיקה. שני האחים ישבו זה לצד זה והרכינו מעט מבט. הם לא תכננו לדבר היום על הוריהם שמתו, לא על ערימות הפסולת שמקיפות את השכונה השקטה שבה גדלו ולא על מפעל המלט "נשר" המזהם שנשקף מהחצר האחורית של הבית. החברים היהודים שיושבים עימם דוחקים בהם לשתף. אמנם כל רמלה סובלת מזיהום אוויר, אבל בשכונה שלהם מתנקזים בעין מפריע אוסף של מפגעים סביבתיים שספק אם היו עוברים בשקט בכל מקום אחר בארץ.

נושמים כספית מבית היוצר של בעלי ערוץ 13

נשר, שבקרוב יציין מאה שנים של נוכחות בארץ, הוא יצרן המלט המרכזי בארץ. המפעל בבעלות חברת האם "משאב", שנמצאת בבעלות מלאה של "כלל תעשיות" מקבוצת "אקסס", השייכת למולטי-מיליארדר לן בלווטניק. זה האחרון, חשוב לציין בנקודה זו, הוא גם בעל השליטה ב"רשת" ובחדשות 13. היחצ"ן של המפעל, אגב, הוא אלי קמיר, שם שעלה לכותרות השבוע סביב תיק 4000 – כמי שדחף את האינטרסים של בזק מול משרד התקשורת. קמיר, אחד ממקורביו של בלווטניק, נחשד בשתי פרשות שחיתות, "תיק 4000" ו"תיק 1270", אולם בשתיהן לא הוגש נגדו כתב אישום.

המארח בדיוק נכנס לחדר עם כוסות קפה שחור ומחלק אותן למסובים. נאפז מספר בינתיים על ההורים שלו. "שניהם נפטרו מהמחלה הקשה", הוא אומר בשקט, לא מוכן לומר את השם המפורש סרטן: "זה היה בריאות". אחר כך יספר ששכנים רבים נוספים מתו ואחרים חולים. "השכונה שלנו הכי קרובה למפעל ולאזור התעשייה. לעזוב? לא", הוא עונה בנחרצות. "למרות שאני מפחד". הוא מספר על אמא שלו, שגידלה עשרה ילדים, ושמרה על עצמה כל חייה "והיא לא עישנה, לא שתתה אלכוהול, לא השתמשה בכלום, רק הריחה את הריח הזה", הוא מצביע לכיוון המפעלים.

"אבל הוא לא היה בגודל שהוא היום", נאפז נזכר בשנים הראשונות שלו בשכונה. "פעם הוא היה רעיל יותר, יכולת לראות את העשן שיצא מהארובות, כל הזמן יצא, כנראה שהפילטרים לא היו מספיקים. ותמיד היה אבק. במיוחד בלילה. וריח כמו של סיד". פעילי הסביבה פרננדו ומשה, ממהרים להסביר שהעשן נפלט גם היום. הם מציגים תמונות מהנייד שלהם של לשון אפורה שמתפזרת באוויר וכולם נושמים אותה.

חשש התושבים עלול להתברר כמוצדק בקרוב מאוד. בדיקת "שקוף" מעלה כי בשלוש השנים האחרונות מפעל נשר זומן לשני שימועים שונים וזאת בשל פליטות מזהמים שחורגות לכאורה מההיתר שניתן לו. האירוע הראשון התרחש בשנת 2019 אז המשרד להגנת הסביבה מצא כי מהמפעל נפלטו כמויות כספית ומזהמים נוספים לכאורה שחורגים מההיתר שניתן. השימועים חלפו ללא כל סנקציה.

בנשר מבטלים את הסיפור: "מדובר במספר כמעט אפסי של חריגות מתוך מאות אלפי מדידות המתבצעות במפעל בכל שנה", אמרו בתגובה. "בכל חצי שעה נמדדים שמונה פרמטרים שונים בכל אחד מקווי הייצור, ובשיעור זניח מעל הרמה המותרת." לשיטתם, החריגה "לא הובילה לפליטה עודפת ובוודאי שלא לחריגות בסביבה". במשרד להגנת הסביבה מסרו בתגובה כי "המשרד שוקד על זירוז ומיצוי ההליכים" ואף הוסיפו כי בימים אלה שוקלים להטיל מגבלות נוספות על פליטות הכספית מהמפעל. אלא שבינתיים, התרחשה חריגה אחרת לכאורה, בשנה שעברה. השימוע התקיים רק לפני כשבוע, אולם עד כה, המפעל לא קיבל אף קנס או הכרעה לגבי שני התהליכים.

"מה שאבא שלי והדודים שלי נתנו למדינה, גדוד לא נתן. הם עבדו בביטחון. משפחה שתרמה לביטחון של המדינה. מה ההתייחסות? לא מתייחסים אלינו. דוד שלי שירת במוסד, היה בעיראק, בסוריה, היה באירופה וכל המדינות העוינות בקבוצה של אלי כהן". נאפז יודע שכל קורות חייו המרשימים לא יעזרו לו מול המפעל ומול אזור התעשייה כולו, הם כאן כדי להישאר. ולו עצמו, אין לאן ללכת. 

"זה מתנקה רק עם מי אש וחמצן"

שעתיים מוקדם יותר. 

הדרך אל השכונה עוברת בכביש צר ומשובש. פעם בכל האזור צמחו פרדסים, וכשהגיעו קבלנים הם עקרו אותם ובתמורה סללו לתושבי השכונה כביש שיחבר אותם לעיר. לפני כן, גם זה לא היה. בשכונה בנויות נחלות רחבות ידיים לצד בניינים צפופים, פאר והזנחה. הסקר האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2017 מלמד שהשכונה שייכת לאשכול שתיים מתוך עשרה אשכולות במדד חברתי כלכלי, כשהעיר כולה שייכת לאשכול ארבע. לשם השוואה, חיפה למשל, רחובות וראשון לציון שייכות לאשכול שבע. 

"כל החיים יש לנו אבק", מוסיף נעים. "אני משלם ארנונה כמו בשכונת יוקרה, 1,290 שקלים כל חודש ומקבל עשן מהמפעלים, ריח של סיד אובך ואנחנו נאלצים פעמים רבות לסגור את החלונות". מי שעוד משלם ארנונה נדיבה, ככל הנראה, הם מפעלי נשר. מה גובה התשלום ועד כמה העירייה תלויה בכספי המפעל המזהם? אין לדעת, כיוון שבעירייה סירבו לספק את הנתון הזה והפנו לבקשת חופש מידע. 

לצערנו גם בקשות אלו לא תמיד נענות ופעמים רבות העיריות מנסות להסתיר את שביל הכסף שבינן ובין המפעלים המזהמים. זה לא חוקי. לאחרונה נשלח מכתב מ"שקוף" ו"לובי 99" למשרד הפנים בדרישה להכריח את העיריות לפעול בשקיפות.

נאפז החנה את רכב ההסעות שלו בכניסה לבית הספר "אל סביל", שם הוא תכנן לפגוש את אריאל פרננדו וחזי משה, שניהם פעילים סביבתיים תושבי העיר, שניהם מחויבים לעתידה בכל ליבם. נאפז מראה להם את שמשת הרכב שלו. היא מכוסה באבק קשה, תעשייתי, שלא ניתן להסיר. הוא הסביר שזה נפלט מארובות המפעלים באזור התעשייה ליד הבית שלו. "יש אבקה שמתפזרת במיוחד בלילה והיא נאספת על הזכוכיות, במיוחד על הרכבים, על חלונות ודודים. זה כמו אבנית. זה מתנקה רק עם מי אש ומי חמצן. אם זכוכיות ומתכות נאכלים, איך בני אדם יחזיקו?"

השלושה עומדים ומשוחחים כשמסביב ערימות אשפה אדירות, פסולת בניין בעיקר, שמסתירה פריחה של ימי תחילת האביב ואת הכניסה למוסד החינוכי. הילדים שמדי בוקר מבקרים פה, הם תלמידי החינוך המיוחד הערבי.ליד שער בית הספר, אפשר להבחין בסימני שריפה על הכביש. אולי עברייני פסולת, אולי אלה בכלל ילדים שהפנימו היטב את מה שנלמד כאן ברחוב. 

"יש כל מיני קבלנים שעובדים בסביבה ועושים שיפוצים, ושופכים פה את הזבל שלהם, בעיקר פסולת בנייה", מסביר נאפז. "התלוננו כמה פעמים, כלום לא עזר. מה שאפשר לשרוף, הם גם שורפים". לאחרונה ערכה הכנסת דיון בנושא – שם התבררה אוזלת היד של המשרד להגנת הסביבה מול מכת המדינה הקרויה "פסולת בניין". "המשטרה הירוקה" שנועדה לפקח ביד קשה על הנושא חסרת אונים, מנהל היחידה הודה בעצמו כי "הפסולת היא משאב זהב עבור ארגוני הפשיעה להלבנת הון".

מאוחר יותר יטען נאפז שאלה לא רק קבלנים – אלא גם התושבים עצמם. לדבריו, העירייה מפנה את הזבל מגן חקל פעם בשבוע ולתושבים אין דרך אחרת להיפטר מהערימות שמצטברות. "שורפים פה אסבסט, צמיגים, כל מה שאפשר – רק האבנים נשארות" הוא אומר. "אנחנו רואים את האש ומריחים את העשן ומיד מתקשרים למכבי אש, הם מכבים והולכים וזהו. ומי ששורף את האשפה בורח". 

התרחיש הזה חוזר על עצמו כמעט מדי שבוע, עשרות פעמים בשנה. בעיריית רמלה טוענים שהם מפנים את הזבל שלוש פעמים בשבוע כפי שמפנים בכל שכונות העיר. גם אם זה נכון, זה כנראה עדיין לא מספיק עבור תושבי גן חקל. 

 שעת ערב.

הביקור הסתיים. פרננדו ומשה נפרדים מהחברים שלהם משכונת גן חקל, וחוזרים לצד השני של העיר. שם אולי אין ערימות אשפה באמצע הרחוב, אבל הזיהום מורגש היטב. באחד החניונים בדרך ייעצר לידם רכב, בחור צעיר ינופף לשלום, ישאל לשלומם וימשיך הלאה. "זה היה אלאור עזריה", אומרים שניהם בשמחה, "הוא גם חבר". ולרגע נדמה שכל המתחים כולם, נעלמים אל מול ההזנחה שבשכונות האלה. מול ערימות האשפה, מול ריח העשן של פסולת שרופה, מול העירייה שמסתירה את גובה הארנונה, מול החומרים המזהמים שנפלטים מהמפעל ומאזור התעשייה, מול ההורים של נעים ונאפז ורבים אחרים שכבר אינם.