איך קרה שאפילו לעיתונאים אין כוח לבחירות?

אין לי כוח לעוד בחירות. יום חגה של הדמוקרטיה, שחוזר שוב מוקדם בהרבה מהרצוי, מעורר בי בעיקר רצון עז להיעלם מפה עד לאחריו. ואני לא לבד בתחושה הזו: עיתונאים רבים מדווחים שגם להם נמאס ממערכות הבחירות. זה בכלל לא טריוויאלי. מדובר בתקופה שבה תשומת הלב הציבורית מתגברת, הרייטינג גואה, כולם מידפקים על דלתות האולפנים. אז איך זה שהעיתונאים מסורסים?

בסקירת העיתונות של "העין השביעית" הצביע איתמר ב"ז על כמה וידויים כאלה. כך למשל, הכתבת הפוליטית של חדשות 12, דפנה ליאל, התוודתה כי היא מתחילה לחשוב שאולי העבודה שלה חסרת כל משמעות: "יש לי פחד שאסתכל אחורה ואגיד: אלה השנים הכי משמעותיות שלי, והכל היה קצף על פני המים".

הסכימה איתה גם סיוון רהב מאיר, מגישה ותיקה בחדשות 12. "האינפורמציה הפוליטית שאנחנו מוצפים בה כעת רובה ככולה חסרת משמעות", כתבה בטור ב"ידיעות אחרונות". היא החלה לבחול ברצף השאלות הקבוע שהיא עצמה שואלת כל פוליטיקאי שיושב מולה: "אם. האם. לו. אילו. הכל ספקולציות ומניפולציות. ישבתי השבוע על דיווחים שלי משלוש השנים האחרונות וחשתי מבוכה מהרצינות שבה האירועים סוקרו".

התמרונים הפכו להיות חזות הכל – במקום לדבר על מה נבחרי הציבור עושים עם המנדט שלנו כדי לשפר את חיינו – התקשורת מתרכזת רק במירוץ הסוסים

איך זה שמערכת הבחירות, תקופת שיא של ערוצי החדשות, הפכה למאוסה כל כך על אנשי התקשורת עצמם? מה קרה שאפילו לי, עורכת של אתר עצמאי שמרבית עיסוקו היא פוליטיקה ותקשורת, יצאה לרגע הרוח מהמפרשים? 

התאים נרדמים, היועצים נכנסים לאולפנים

התשובה טמונה כמובן באותו "קצף על המים" שהעיתונאיות הבכירות מתלוננות עליו. הקצף שהן והקולגות שלהן בתקשורת מקציפים 24 שעות ביממה, ו-25 בתקופת בחירות. אתם הרי יודעים בעל פה איך זה נשמע – מדובר בתערובת עיסתית דביקה, של ביבי לא ישב עם בנט שלא ישב עם גנץ, שכן ישב עם סער, שלעולם לא ישב שוב עם מיכאלי, שלא תשב עם ביבי, שבטח לא ישב עם הרשימה המשותפת, שלא ישבו עם סער, שדווקא כן ישב עם ש"ס, שלא שללו ישיבה עם גנץ, שמנסה לגשש עם יהדות התורה.

התמרונים הפכו להיות חזות הכל, אחרי תהליך ארוך ומוכר של עיקור הסיקור הפוליטי מתוכן. במקום לדבר על מה נבחרי הציבור עושים עם המנדט שלנו כדי לשפר את החיים שלנו – התקשורת מתרכזת רק במהלכים הפוליטיים עצמם, כמו במשחק כדורגל. מרוץ סוסים במיטבו.

הסיקור מעצב את הזירה הפוליטית, שבתורה מציעה לתקשורת חומרים נמוכים עוד יותר, וחוזר חלילה. השיח הרדוד במהדורות מרדים את כל התאים שנותרו לנו במוח אחרי תוכניות הריאליטי, הסיקור הפוליטי הופך לבידור זול; ראשי המפלגות עצמם הופכים לגיבורי השעה בלי לשבור את הראש על מצע מפורט; היועצים האסטרטגיים והיח"צנים, מדליפי הרכילות, מקבלים לפתע מקום של כבוד באולפני החדשות. ורק אנחנו נשארים בדיל הזה עם כבישים פקוקים, סכסוך ללא מוצא, זיהום אוויר, כיתות צפופות, מחירים מוגזמים בסופר ושכר דירה בשמיים.

אבל אולי דווקא עכשיו משהו יכול להשתנות – כי לעיתונאים נמאס? המיאוס הוא בומרנג – התקשורת אוכלת את הדייסה המבחילה שהיא בישלה. אבל היחידים שיכולים לסובב את הספינה הם עיתונאים שיחליטו לשבור את המעגל התפל שאנחנו חיים בו – ולהתחיל לשאול שאלות טובות באמת. לא חסר. כגוף תקשורת עצמאי, במערכות הבחירות האחרונות קיבלנו מהציבור את הפריווילגיה לא להיסחף למרוץ הסוסים, אלא לבחון את הצעות החוק והרפורמות, לדרוש מהמפלגות תשובות על שאלות בנושאי יוקר המחיה, שקיפות ומשבר האקלים. גילינו שהציבור צמא לסוג כזה של שיח.

גם דפנה ליאל וסיוון רהב מאיר מחדשות 12, שנושמות גם הן אוויר מזוהם ומשלמות ביוקר בסופר, יכולות כל יום לעשות מעשה. להשתמש במיאוס כמפתח לשינוי, לבחול בשיטה ולהחליף את דף השאלות המצהיב בריאיונות נוקבים ומעמיקים שמחברים בין הפוליטיקה לחיי היומיום שלנו, לחיים שלהן עצמן. אולי הן גם יגלו שיש לזה רייטינג.