"קצף על המים": דפנה ליאל וסיוון רהב מאיר מחדשות 12 הצביעו על ההצגה שהן חלק ממנה

"אומרים על המצביא והמדינאי הרומאי קאטו המבוגר שבכל דיון בסנאט שבו השתתף, בכל עניין שהוא, סיים תמיד את נאומו באלה המילים: 'מלבד זה אני חושב שצריך להחריב את קרתגו'. ואכן, שלוש שנים לאחר מותו, בשנת 146 לפנה"ס, החריבו הרומאים את קרתגו עד היסוד. כבר אז הבין קאטו ששמיעה של מילים מסוימות או ראייתן – כיום גם ראייה של תמונות מסוימות – הן מרכיבי מזון עיקריים בהכרה של מרבית בני האדם והן בסיס מרכזי ביצירת תפיסת המציאות שלהם", כותב אליה ליבוביץ במדור המאמרים האחורי של "הארץ".

"בתוך מיעוט בני האדם שמכירים בתקפות התובנה של קאטו המבוגר בולטים מנהיגים של כיתות ושל ארגונים בתוך החברה, וכן פוליטיקאים ויועציהם האסטרטגיים ופרסומאים. מספרם בעולם קטן מאוד אך להשפעתם בו כמעט אין גבול. יצרני תעמולה מסחרית ותועמלנים פוליטיים, ברמה הלאומית או הבינלאומית, מנצלים עד תום את המהפכה האדירה באמצעי תקשורת ההמונים, האלקטרוניים ואחרים, שמתחוללת ב-120 השנים האחרונות".

ליבוביץ' לא כותב על הבחירות הקרובות, ולא על מילייה פוליטי מסוים או קמפיין ספציפי. הוא אפילו לא מונה את הדוגמאות המתבקשות מהזירה המקומית או הבינלאומית. הוא רוצה לומר משהו עמוק יותר, שיהיה אפשר לקרוא גם בעוד עשר או מאה שנה, בלי ללכת לגוגל ולברר מה המשמעות של מונחים אניגמטיים כמו "רינאווי", "ישראל השנייה" או "קראנץ' פיסטוק".

"יש בתעמולה מרכיב יסודי שדומה לתהליך של אילוף חיות", הוא חורץ. "הנזק המוחי שתעמולה גורמת אינו בשקרים דווקא, או בתמונות של מציאות מזויפת שהיא נושאת עמה. עיקר הנזק הוא בהכחדה שיטתית, לאורך חיי אדם שלמים, של המרכיב העיקרי באינטליגנציה האנושית – חוש ביקורת כלשהו על הקלט שחודר למוח".

"הארץ", העיתון שבו מתפרסמים הדברים, הוא חלק מהיקום התקשורתי שבו מתרחש התהליך החומצי שמתאר ליבוביץ'. אבל הוא חלק מספיק פריפריאלי כדי לתפוס את עצמו כאלטרנטיבה. בסוף השבוע למשל התפרסמו בו שני טורים שחותרים תחת התפיסה שלפיה העיתונות, וספציפית העיתונות הטלוויזיונית, מסוגלת לספק לצרכניה תמונה מהימנה ונקייה ממניפולציות של המציאות.

אלון עידן, ב"מוסף הארץ", מתאר את הצפייה במהדורת החדשות כ"אסקפיזם הכי משוכלל שעומד לרשותו של האדם" – סוג של בידור, אבל כזה שיעילותו עולה בהרבה על שעשועונים, ריאליטי וכיוצא בזה.

"באופן פרדוקסלי", כותב עידן, "דווקא היחשפות למה שמוכרז כממשי אבל אינו כזה מהווה נתיב בריחה מוצלח יותר: האדם חש שהוא 'עם הרגליים על הקרקע', שהוא מעורה במה שקורה, וזה מקנה לו ביטחון". בפועל, הוא פוסק, "'החדשות' הן למעשה אוסף של אנקדוטות שתפקידן לכסות על 'הישנות'", ובכך "להעלים את הכרוניקה של הקיום האנושי: החולי, הסבל, הפחד, החרדה, המוות".

אצל עידן, החדשות הן מוצר שהצופים צורכים בהנאה במנותק מתכליתו המקורית. חיים לוינסון מתאר חולי דומה, אבל מצביע על השלכות אחרות. "הקונספט של חדשות הוא הצורך לעשות סדר לאזרח הפשוט, ששקוע בענייניו ואז מפנה חצי שעה בערב להתעדכן. האדם שצופה במהדורת הערב, או קורא עיתון, אמור לקבל תמונה תמציתית בענייני היום הפוליטיים, הביטחוניים, הכלכליים, שיחסכו לו את הצורך לצרוך כמות עצומה של מידע גולמי", הוא כותב ב"גלריה".

"אבל אנחנו במשבר: החדשות לא עושות סדר, הן מייצרות רעש. האדם שצופה בחדשות, במקום להיות מיודע יותר, הופך למפוזר יותר", הוא כותב בהמשך. "תקשורת פוליטית מתפקדת היא חיונית לדמוקרטיה. צאו וראו את אירועי 6 בינואר 2021 בארצות-הברית – מה קורה כשציבור מתנתק מהתקשורת ומהמציאות".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", סיון רהב-מאיר מספקת אישור היישר מפי הסוס. "האינפורמציה הפוליטית שאנחנו מוצפים בה כעת רובה ככולה חסרת משמעות", כותבת המגישה הוותיקה של חדשות 12, ומבהירה שהיא מדברת גם על האינפורמציה שהיא אישית מופקדת על תיווכה לצופים.

"השבוע מצאתי את עצמי שואלת את חבר הכנסת לשעבר עמית הלוי מהליכוד אם נתניהו לא ישיג 61 מנדטים, האם יתנהלו שוב גישושים עם מנסור עבאס, ואת ח"כ יאיר גולן אם ינצח בבחירות לראשות מרצ, האם ינסה להתאחד עם העבודה. אם. האם. לו. אילו. הכל ספקולציות ומניפולציות", מפרטת רהב-מאיר.

"עסקנו השבוע גם בפרישה של [יובל] שטייניץ ושל [עיסאווי] פריג'", היא ממשיכה. "שניהם פוליטיקאים ותיקים, אבל חמש מערכות הבחירות האלה הוציאו מהמערכת גם כאלה שהחליטו להיכנס לפוליטיקה, ניסו, וחזרו הביתה: גבי אשכנזי, למשל. יצא כשם שנכנס. אבי ניסנקורן. טל רוסו. אלונה ברקת. ישבתי השבוע על דיווחים שלי משלוש השנים האחרונות וחשתי מבוכה מהרצינות שבה האירועים סוקרו".

רהב-מאיר מונה עוד כמה דוגמאות של אירועים שהסעירו לרגע את השיח החדשותי בישראל ומיהרו להישכח, ומסכמת: "אני לא רוצה לחשב כמה ימים מחיי, מחיינו, הושקעו במצטבר בדברים שהתבררו כקצף על פני המים".

עמיתתה דפנה ליאל, הכתבת הפרלמנטרית של חדשות 12, חולקת איתה את אותה התחושה בדיוק. היא מעידה על כך בריאיון מקיף שהתפרסם בסוף השבוע ב"גלריה". חלק ניכר מהריאיון מוקדש לנסיונות של ליאל להימנע מזיהוי פוליטי ולבדל את עצמה מהדעות השמאליות שמיוחסות להוריה (אמה היא רחל ליאל, לשעבר מנכ"לית הקרן החדשה לישראל בארץ, ואביה הוא אלון ליאל, דיפלומט לשעבר ש"בשנים האחרונות התבלט במיוחד באמירות שמאלניות נוקבות"). ההסבר שלה הוא שאם היתה חושפת את דעותיה ללא סינון, היה לה קשה יותר לתחזק מקורות מכל רחבי הקשת הפוליטית.

"כמה חופש יש לך בטלוויזיה?", שואלת אותה המראיינת, רוית הכט. "גדול וקטן", משיבה ליאל. "גדול במובן הזה שבחיים לא אמרו לי מה להגיד או צִנזרו אותי. לא יודעים בכלל מה אני הולכת להגיד. קטן במובן הזה שאני עובדת במערכת החדשות ומוגבלת למה שהתחדש. זה לא מרחב תמרון אינסופי".

"יש משהו שאת מפחדת ממנו?", שואלת הכט, וליאל משיבה: "יש לי פחד שאסתכל אחורה ואגיד: אלה השנים הכי משמעותיות שלי, והכל היה קצף על פני המים".

"אם יש למערכת החינוך בחברה בריאה מטרה אחת ברורה, הרי היא פיתוח מערכת חיסון בתוך המבנה הנפשי של בני או בנות החברה שתאפשר להם לעמוד מול נגיף התעמולה, להתגונן מפניו ולהילחם בו", כותב ליבוביץ' ב"הארץ". "מערכת חיסון מתפקדת כזאת היא הערובה העיקרית להיותו של האדם בן-חורין בעולם, במובן העמוק של תואר זה".

קטע מתוך סקירת העיתונות השבועית, שהתפרסם באתר "העין השביעית".