ערכת שאלות לפוליטיקאים

חיפוש
Close this search box.
חיפוש

היום שאחרי בסוף יגיע: למה אנחנו כותבים על סביבה בזמן מלחמה?

בזמן שתשומת הלב והפניות הנפשית של כולנו נתונות לנפגעים, לחטופים ולמפונים, המציאות עצמה לא עמדה מלכת וחקיקה שנויה במחלוקת עברה לצד החלטות כבדות משקל שקודמו בחטף. יום אחד המלחמה תיגמר, והציבור יהיה זכאי לדעת מי הרוויח על חשבון בריאות ילדיו כשכולם היו עסוקים בכאב. טור אישי
הדפיסו את הכתבה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

הריסות בית בקיבוץ בארי (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

לילה אחד, ימים ספורים אחרי הטבח המחריד של 7 באוקטובר, התקשר חבר שעובד בכלי תקשורת גדול ובמשך שעה ארוכה שיתף במה שעבר עליו באותה השבת. הוא גר בכלל בתל אביב, ובאזעקה הראשונה יצא דרומה לסקר את השעות הראשונות של המלחמה, שם נסע בין שדות ודרכי עפר, נמלט ממחבלים ומקליעים, עדיין לא מודע להיקף האירוע שמתרחש סביבו. הוא חזר מאוחר בלילה לילדים, כשהאוטו שלו מרוסס והנפש פגועה ממראות שלא ישכח עד יום מותו. 

העבודה בתקשורת לאורך השנים מחספסת. עיתונאיות ועיתונאים עשויים להיחשף לתמונות קשות, סיפורים שוברי לב, זירות אלימות, מניפולציות מכוערות ולתחתית הקיום האנושי. זה דורש משאבים לא מבוטלים של רוח לחימה אבל גם מידה בריאה של הרחקה, כמעט ניכור רגשי, לאירועים. כמו בשיאו של משחק מחניים של הנפש, העיתונאים עלולים למצוא את עצמם לא פעם לבד במגרש כשממול נזרקים כדורים בעוצמה, וכל שנשאר זה לתפוס או לברוח במהירות, כי כדור שפוגע עלול לסיים קריירות.

בזמן הטבח של 7 באוקטובר כתבים וכתבות, צלמים וצלמות רבים עזבו הכל ונסעו לדרום, חלקם הצילו אנשים וכיוונו את כוחות הביטחון, אחרים דאגו לספר את הסיפור ויש גם מי שנפצע ונהרג. במערכת קיבלנו החלטה שאלה סיפורים שצריך לספר, שזה צו השעה – פרסמנו חמישה סיפורים כאלה: העדויות שלהם, התמונות שצילמו, האנשים שהם איבדו, ההבנה שכל אחד מהם נחשף למוות, ניצל ממנו והתמודד עימו, בלתי ניתנת לעיכול. במשחק המחניים של הנפש, הכדור פגע בעוצמה בכל מי שנקרה בדרכו והאמת שלא היתה ברירה, כולנו נפגענו וחלקנו עדיין נפגעים. זו לא זירה שאפשר להרחיק מהלב ולא עוד סיפור שאפשר לשכוח. 

כולנו נפגענו וחלקנו עדיין נפגעים. קיבוץ בארי לאחר הטבח (צילום: עומר פישמן, פלאש 90)

איך ממשיכים מכאן? מתי חוזרים לשגרת עבודה? איך אפשר לכתוב על סביבה, זיהום אוויר ומאבקים בשעה כזו קשה? ברקע, מעט מאוד השתנה בחצי השנה שחלפה: רוב החטופים עדיין בשבי חמאס, חיילים מאבדים את חייהם בלב עזה, ישובים שלמים נטושים ואזעקות משתוללות מדי יום. להניח הכל בצד או להתמסר למלחמה כשאר כלי התקשורת? לא מעט קולגות עדיין לא חזרו לעסוק בתחום באופן מלא, אחרים לקחו פסק זמן מהמקצוע ואפשר להבין: בפרפרזה על ניטשה, קשה מאוד לשאת את ה"למה" במציאות הזו וקל לאבד עניין ב"איך". 

בינתיים ובאופן מנותק עד כדי כאב, הכנסת דהרה, ועדות התכנון שעטו, ובגדול – בשלב מסוים נדמה היה שכולם החליטו להמשיך הלאה. וכמו 6 מיליון, גם 1,400 הפך למספר שחקוק בהיסטוריה המדממת של הלב היהודי כשהדעת מבינה בזעזוע וייאוש שהמספר הזה אינו סופי. 

לצד הכאב המטלטל, חלחל גם כעס – איך בשעה כזו מתקדמים עם חוק הרישוי הסביבתי למשל, שיש לו השלכות על החיים של כולם? למה כשאיש לא מתעניין והתקשורת מסתכלת לכיוון אחר, דוהרים קדימה עם החלטות חפוזות כמו שינוי ועדות התכנון והעברת עוד כוח ליזמים ולמינויים פוליטיים? איזו תעוזה יש לשרה להגנת הסביבה להיות חלק מהממשלה בזמן מלחמה ובמקביל לקדם את עצמה על גבי תמונות יח"צ מתישות ובלתי נגמרות, כשחצי מדינה מפונה ומבועתת? 

בנקודה זו, המערכת היתה צריכה לקבל הכרעה – האם יש לנו עתיד במדינה הזו? האם כל אחד מאיתנו מאמין שיהיה כאן קיום מעבר למלחמה? האם יש עתיד משותף שראוי להילחם עליו? לאט לאט התחילה להתגבש תשובה לשאלה איך אפשר לכתוב על סביבה – ובכן, כי אנחנו מאמינים, עד כמה שזה נאיבי, שיום אחד המלחמה תיגמר ותישאר מציאות לדאוג לה, תהיה חברה ישראלית להילחם על האתוס שלה וציבור שידרוש לדעת מה קרה כאן כשכולם היו עסוקים בכאב.

(צילום: אריק מרמור, פלאש 90)
צילום: אריק מרמור, פלאש 90

כשכלי התקשורת דוחקים את הנושא הסביבתי, שגם ככה אינו מקבל מספיק תהודה, לתחתית סדר העדיפויות, יצאנו אז לדרך, חדשה-ישנה, מתוך הבנה שדווקא עכשיו חייבים להיאבק. תפקידנו להסביר לציבור איך יושפע מסעיפים חסרי תקדים בחוק הרישוי הסביבתי, לדאוג שבדרום תל אביב ידעו מה נושמים הילדים בבתי הספר, שתושבי רמלה לא ייזנחו שוב מול המאבק במפעל "נשר" והזיהום שלו, כדי שבכיל של עידן עופר ידעו שעינינו פקוחה, כדי שהמאבק של תושבי אשדוד ויבנה לא ירד מסדר היום, כדי שגם בחדרה לא ישארו לבד

כי אם נשאיר את הזירה ריקה, יתפסו ממנה נתח בעלי אינטרסים, פוליטיקאים שמבינים שזמנם קצוב ואולי מחפשים את הג'וב הבא ושרים שבשעת מלחמה רואים רק פריימריז. בעלי ההון יודעים היטב לתמרן בעיתות שכאלה – חשוב שגם אנחנו נדע.

יש לכם הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכירים מידע או סיפור שאנחנו לא?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

מאת יעל געתון

Picture of יעל געתון
כתבת סביבה. יעל געתון החלה את דרכה העיתונאית בעיתון העיר תל אביב, שם שימשה ככתבת חינוך עד לסגירתו בשנת 2010. בהמשך עבדה בחדשות המקומיות בטלוויזיה וסיקרה את אזור העמקים בצפון עד לשנת 2014. בשנת 2015 החלה לעבוד בוואלה!News במשך כחמש שנים, בשורה של תפקידים, בהם עורכת חדשות, כתבת מגזין וכתבת תרבות וצרכנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.

"עצמאי" אומר שכל המימון שלנו, מהשקל הראשון ועד האחרון, מגיע רק מ- 8,880 איש ואישה בדיוק כמוך. אנחנו לא לוקחים אגורה מבעלי הון או קרנות, אין פרסומות ואנחנו משוחררים משיקולי רייטינג. זו מהפכה: אנחנו היחידים בישראל שפועלים במודל הזה, באופן שמבטיח שנעשה עיתונות נקייה מאינטרסים ומלחצים פוליטיים, כזו שנכנסת לעובי הקורה ולא פוחדת לומר את האמת. כל תמיכה, בכל סכום, מאפשרת לנו להמשיך ולשנות את המציאות הישראלית, למען כולנו.
אנחנו נלחמים על האמת שאחרים מנסים להסתיר.
בשקוף אין פרסומות.
אנחנו עושים עיתונות שנלחמת על האמת שאחרים מנסים להסתיר.

מול הכוחות הגדולים שמנסים להשתיק אותנו, היום יותר מתמיד אנחנו צריכים אותך איתנו!