שדה סולארי ישמש את כיל להתחמק מתשלום מיליארדים למדינה. תחקיר

בדיון מנומנם שהתקיים החודש בכנסת על עתיד ים המלח, אוזני הנוכחים לא קלטו את הזרם המאיים, המתמיד של שעון החול ההולך ואוזל של המדינה. חברי הכנסת כנראה לא חשו בזיעה הקרה המתבקשת נוכח המיליארדים הזולגים מאצבעות הציבור על חשבון משאבי המדינה לידיו של הטייקון עידן עופר. תחקיר "שקוף" חושף כעת את המחיר שעשויה לגבות מאיתנו אוזלת היד של המדינה.

• עובדי כי"ל סובלים יותר מסרטן? מסע קפקאי בעקבות הנתונים שהמדינה והתאגיד מסרבים לחשוף
• סוחרי השתיקה: "כי"ל נותנת פירורים – ומקבלת חיילים"
• לאחר תחקיר "סוחרי השתיקה" – אוניברסיטת בן גוריון תחשוף תרומות מכי"ל?
• איך מתכוננים באוצר לסיום הזיכיון על ים המלח? באוצר לא רוצים שתדעו

ממסמכים שהגיע לידי "שקוף" עולה חשש כבד שהחברה מפרה את ההסכם עליו חתמה מול החשב הכללי לפני עשור – כיל לא תשלים את פרויקט קציר המלח עד שהמפעל יצא מתחת לידיה. ההתחמקות שלה עלולה לגבות מחיר כבד מהכיס של כולנו: דוח חסוי שהגיע לידי "שקוף" ומתפרסם פה לראשונה מגלה כי 7.5 מיליארד שקלים עלולים להיגרע משווי הזיכיון שנתנה המדינה לחברה.

ב-2012 התחייבה כיל לבצע את פרויקט קציר המלח כדי להציל את המלונות הסמוכים מהצפה הרת אסון. בקצרה: כיום המפעלים עושים שימוש בבריכה מלאכותית כדי להפיק את האשלג יקר הערך. המלח ממנו הופק האשלג, שהופך לפסולת שאין בה צורך, מצטבר עם השנים בקרקעית הבריכה כך שמפלס המים בה עולה ומאיים להציף את המלונות. כדי לפתור את הבעיה, כיל התחייבה לבצע חפירה הנדסית של מאות מיליוני טונות פסולת המלח ולהעביר אותו לים הטבעי (לאגן הצפוני). כך גם פסק מבקר המדינה בדוח משנת 2016, וכך מעידה כיל עצמה במסמכיה שלה. אך נראה שאין לה כל כוונה לעשות זאת. המשמעות היא סכנה להפסד אדיר: חברות מתחרות עלולות לדרוש מהמדינה לשאת בעלות כתנאי לרכישה וכך ירד מחיר המפעלים.

במקום לקדם את מחויבותה כנדרש החברה פועלת בימים אלה במרץ לקידום תוכנית שעשויה לעזור לה לחמוק מהמחויבויות שלה. "סדום הירוקה" קוראים לה. במקום להשליך את המלח למקורו הטבעי בים המלח – כפי שהתחייבה בהסכם, כיל מתכננת לצקת את מאות מיליוני הטונות על גבי קרקע יבשה, ולהשתמש בו כבטון שעל גביו יותקנו פאנלים סולאריים. 

"בזמן שכולם מדברים ומכינים תוכניות גדולות, בפועל בשטח מתחילים להתבצע דברים שיהיה קשה לחזור איתם אחורה", כך הסביר באותו דיון מנומנם בכנסת אסף זנזורי מהחברה להגנת הטבע. מישהו מהנוכחים ניסה להבין מי עומד מאחורי היוזמה. זנזורי, בפליאה מסוימת, ענה: "מפעלי ים המלח עצמם". כיל.

על חשבון הציבור

עד שנת 2050 בכוונת התאגיד המפלצתי בממדיו, שהוכר כאחת החברות המזהמות בארץ, לאפס את פליטות הפחמן הכולל של המפעלים שבבעלותו בארץ. האתגר הגדול ביותר של החברה נמצא הרחק בדרום: מפעלי ים המלח האחראים על כמעט מחצית מפליטות החברה.

תחת הנהגתו של הסמנכ"ל הבכיר והוותיק בכיל, נעם גולדשטיין, החברה מתכננת להקים את פרויקט "סדום הירוקה", מערך אנרגיות מתחדשות בים המלח, במטרה לספק את צרכי החשמל של החברה מאנרגיה נקייה. אם כל הרשויות יתנו את ברכת הדרך, יריית הפתיחה של "סדום הירוקה" תישמע ממש בקרוב. זה יכול היה להיות צעד חדשני לטובת הסביבה ולרווחת הציבור, אלא שתחקיר "שקוף" חושף שהפרויקט הראוותני הוא לא יותר מצעד ציני ומחושב בשווי של לכל הפחות 7.5 מיליארד שקלים על חשבון ים המלח, על חשבון הקופה הציבורית, על חשבון הציבור.

כדי להקים את עיר הפאנלים הסולאריים, דבר ראשון יש לפתור את בעיות הקרקע הרעועה. איך עושים זאת? לשיטת כיל, בעזרת 20 מיליון טון מלח בשנה. כלומר על גבי האדמה ההרוסה, זו שפעם הייתה ים מרהיב, חלק מפלאי עולם, תקום ערימת מלח דחוסה עמוק אל תוך האדמה, ערימה קשה כמו בטון, שתעמוד שם כנראה לתמיד. ערימה מלאכותית שתיראה מהכביש, כזו שכל גשם עלול לאיים על יציבותה, ערימה שתישאר שם גם אחרי תום הזיכיון הזה, גם בסיום כל הזיכיונות שעוד יבואו, גם ביום שבו כיל תארוז חפציה ותמשיך ליעד הבא, גם כשטכנולוגיה חדשה תחליף את הפאנלים הסולאריים.

כלומר במקום לעמוד בהסכם, החברה מתכננת לקצור את המלח ממעמקי הבריכות המלאכותיות, לייצב אותו על פני האדמה הרכה ולהקים עליו את הפאנלים – במקום להשקיע משאבים בשינועו ללב הים. מדובר בדיוק באותה כמות מלח שהחברה התחייבה לפנות בכל שנה מהבריכות המלאכותיות כדי לעמוד בהסכם.

המהלכים מול ועדות התכנון ומשרדי הממשלה כבר החלו, ואפילו נבחר שטח מיועד: מובלעת בין בריכות האידוי הדרומיות המלאכותיות לים המלח הצפוני. השטח המיועד מתפרש על פני כעשרה קמ"ר, כמעט כגודלה של רמת גן כולה. לטענת ארגוני סביבה ובהם גם רשות הטבע והגנים, השדה יפגע בנוף, בין היתר משדה הראיה של פסגת מצדה המשקיפה לאזור.

"כל גורם בממשלה שעוסק בסיפור הזה יודע שהמוטיבציה העיקרית של כיל בפרויקט הזה היא לחסוך לעצמה את עלויות ההעברה לים הצפוני. זה יחסוך לה הרבה מאוד כסף"

מרב דוד, "לובי 99"

ומה הנזק של מערום המלח האדיר? תסקיר סביבה עדיין לא נעשה, אולם ל"שקוף" נודע שוועדות התכנון כבר הזמינו חוות דעת סביבתית והוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) מסתייגת מהמהלך. גם במשרד להגנת הסביבה החלו לגבש עמדה ומספיק לשוחח בקצרה עם גורמים במשרד כדי להבין את עומק הבעיה המסתמנת. במשרד מבקשים לכנות את הפרויקט בשמו האמיתי, "מיזם תחנת כוח לייצור אנרגיה סולארית במיצרי לינץ'". התיקון הזה, סמנטי כמעט, מגלם בתוכו את הפער בין התדמית שכיל מנסה לאמץ בשם המושך "סדום הירוקה", לבין זו שמתרחשת במציאות, כבר שנים.

אך בימים אלה, כיל כבר נמצאת בתהליך התקשרות עם חברת הנדסה שתערוך מדידות בשטח. לפי לוח הזמנים שהגדירו לעצמם, בשנה הקרובה החברה תיכנס להליכי תכנון, וזאת במטרה להתחיל לעבוד בשטח בעוד כשנתיים כדי שב-2027 החברה תתחיל לקבל תוצאות ראשונות. הערכת החברה היא כי סביב שנת 2037 הבנייה כולה תסתיים, כשמאות מיליוני טונות מלח מחרבים את הקרקע והנוף שבו פעם זרם ים.

במשרד להגנת הסביבה כבר מרימים דגל אדום. "מניפולציה נוספת על הטבע לפי המוצע בפרויקט היא בעלת סיכונים שאין לנו שום יכולת לשער כעת את הסתברותם ותוצאתם", אמרו ל"שקוף". "יש להימנע ממתן מענה לבעיה סביבתית אחת על ידי יצירת בעיה סביבתית אחרת".

בין הגופים שפועלים בנושא הזיכיון של כיל בכנסת נמצא גם ארגון "לובי 99". סמנכ"לית הארגון מרב דוד אמרה ל"שקוף" כי "הרעיון להקים שדה סולארי קרקעי ענק סותר את העובדה שלפני זמן לא קצר המועצה הארצית אמרה שהעדיפות לפרויקטים סולאריים הוא לגגות ולדו-שימוש, ולא לשדות כאלה שהפגיעה הסביבתית שלהם מאוד משמעותית. ברור לחלוטין שאף אחד לא עשה בדיקת חלופות: לא אמרו בואו נבדוק את כל השטחים החלופיים להקמת שדה סולארי ענק בדרום – הנה בחרנו דווקא את המיקום שפוגע בנוף ממצדה. היזם של כיל פשוט מכוון את המדינה לפתרון שהכי נוח לו כלכלית".

התרגיל של כיל

אך בזמן שכיל מתכננת את צעדיה שנים קדימה, ודוהרת לעבר מטרותיה, המדינה מתנהלת בסרבול רב וצועדת במקום. בסוף העשור מסתיים הזיכיון של כיל בים המלח. המדינה, שכבר החליטה שיש לה אינטרס להמשיך להפיק מינרלים מהים, תפתח את הזיכיון למכרז ובעצם תאפשר לכל חברה על פני הגלובוס לגשת אליו ולהיות הבעלים של המשאב היקר הזה. כיל נערכת ליום הדין בכל הכוח.

חשוב לקרוא את האותיות הקטנות: לפי תנאי המכרז, יש לחברה הישראלית בבעלות עידן עופר זכות ראשונים. המשמעות היא שכיל יכולה להשוות את ההצעה שלה להצעה הכי טובה במכרז ולזכות בן רגע. איך זה קשור לקציר המלח? אם הפרויקט לא יבוצע במלואו עד למועד פקיעת הזיכיון, חברה אחרת תאלץ להשקיע את הונה בחציבת המלח מקרקעית הבריכה והעברתו לים הצפוני, כ-7.5 מיליארד שקל, לכל הפחות. ניתן לשער שאף חברה לא תתנדב מיוזמתה לשאת בעלויות. המשמעות היא ששווי המפעלים ירד, המחיר שהמדינה תקבל עבור הזיכיון נמוך משמעותית. במילים אחרות, לכיל יש אינטרס מובהק להוריד את ערך הנכס כדי לקנות אותו שוב במחיר מוזל ולהמשיך למרוח את הפרויקט ואת החשב הכללי באוצר.

"כל גורם בממשלה שעוסק בסיפור הזה יודע שהמוטיבציה העיקרית של כיל בפרויקט הזה היא לחסוך לעצמה את עלויות ההעברה לים הצפוני. זה יחסוך לה הרבה מאוד כסף", מדגישה דוד. "הפתרון הסביבתי המועדף הוא לשפוך את פסולת המלח לים הצפוני, אבל הגורמים הרלוונטיים בממשלה מבינים שהסיפור הזה של השדה הסולארי הוא דרך לחמוק מהמטרה הזו".

כבר כמעט חצי יובל שמדינת ישראל מכירה בסכנה שטמונה בחלקו הדרומי של ים המלח. לאורך השנים המדינה נקטה יוזמות שונות כדי לקדם פתרונות למצב, וכך בין היתר הקימה בשנת 2008 את החברה הממשלתית להגנת ים המלח, חל"י. כל יעודה של החברה החדשה שהחלה לפעול תחת משרד התיירות, הוא לטפל בעליית פני המים בבריכות: חל"י הקימה סוללות הגנה כדי למנוע את עליית המפלס, העמידה משאבות בכניסה למלונות כדי למנוע מהמים לפגוע ביסודות וחשבה על פתרונות ביניים נוספים. אלא שבנקודה הזו, לא היה מנוס ממציאת פתרון קבע, כזה שיבטיח שהים לא יציף את הכביש ואתרי הבילוי, כזה שיבטיח את המשך קיומו של מפעל האידוי לצד יוזמות תיירות.

האזינו לריאיון של דרור גורני בפודקאסט "האינטרסנטים", החל מ-24:16:

הפתרון יקר, מורכב לביצוע, אבל הוא זה שהמדינה על שלוחותיה, מאמינה בו: קציר המלח מתוך בריכות האידוי. כדי לגבש את הפתרון, חל"י הזמינה כבר בשנת 2010 דוח מקיף מאחת החברות המובילות בעולם בתחום, "MTI", ההולנדית. ב-2012 המדינה אימצה בהחלטת ממשלה את עקרונות הדוח של חברת "MTI" ובה נקבע שהפתרון יהיה קציר מלח מלא, כלומר חפירת המלח מתחתית בריכת האידוי והעברתו לים המלח המקורי, האגן הצפוני. הדוח המלא מעולם לא נחשף לציבור, ולראשונה אנחנו חושפים אותו כאן, יחד עם המשמעויות הדרמטיות שלו: היקף המשאבים הכולל שנדרש כדי להציל את המצב.

הדוח הגיע לידי "שקוף" בעקבות בקשת חופש מידע שהוגשה לחל"י. נזכיר כי מדובר בחברה ממשלתית לכל דבר ועניין שאמורה לפעול לטובת הציבור, אך המדינה העבירה ל"שקוף" דוח מושחר שמסתיר את מחירו האמיתי של קציר המלח. למרות נסיונות ההסתרה, אנחנו מציגים כאן לראשונה את הנתונים המלאים, הנתונים כפי שהחברה ההולנדית "MTI" העריכה אותם.

חשיפת הדוח החסוי

כדי לחפור את המלח מקרקעית בריכה מספר 5, זו שגודלה פי 1.5 מהעיר העברית הראשונה, החברה ההולנדית העריכה שדרושים לא פחות מחמישה מחפרי מלח, דרג'רים, מעין דוברות ענק שחוצבות את המלח מקרקעית הים בעלות כוללת של כמעט מיליארד שקל. לאור הבלאי שנוצר במחפרים בעת העבודה במי המלח, והצורך בתחזוקה שוטפת שלהם, "MTI" העריכה שחמש מכונות הענק יכולות לחפור ביחד כ-20 מיליון טון מלח בשנה, שווי ערך לכ-16 מיליון קוב מלח, ולסיים לחפור את שטחה של בריכת האידוי בחמש שנים לערך. 

אלא שזו רק חלק מהעבודה, הפעילות של כיל בבריכות האידוי ממשיכה לגרום לנזק קבוע ובכל שנה כ-20 מיליון טון מלח נוספים מצטברים בתחתית הבריכה המלאכותית. כלומר – כל עוד הפעילות של כיל בבריכת האידוי ממשיכה, עבודת החפירות לא תסתיים. החשבון הסופי? 7.5 מיליארד שקלים למשך 20 שנה. חשוב לציין שמדובר ב-7.5 מיליארד שקלים של שנת 2010. תרגום הסכום לימינו מביא את עלות הפרויקט לכ-10 מיליארד שקל.

כדי לתפעל את המערך, נדרשות חמש מערכות משנה, לצד מחפרי המלח, צריך מסוע לשנע אותו ולהעיר אותו לחוף, מערכת נוספת שתפריד בין תמיסות המלח השונות, מערכת נוספת לשנע את המלח שנחצב אל עבר הים, האגן הצפוני, ולבסוף, סירות שיטביעו אותו בלב הים. ומעל לכל אלה, יש צורך גם במערכת מערכת בקרה כוללת.

החלטת הממשלה שהמדינה קיבלה בשנת 2012 היא למעשה הבסיס להסכם שנחתם עם כיל ומסדיר את חלוקת העלויות של הפרויקט, הסכם בו כיל התחייבה ליישום מלא של קציר המלח. עוד בשלב המשא ומתן המדינה הבהירה לכיל שהיא זו שצריכה לשאת ברוב המוחלט של עלויות הפרויקט, שכן היא שמרוויחה הגדולה מניצול משאבי ים המלח והסיבה הבלעדית לבעייה של הצפת המלונות. במסגרת ההסכם כיל התחייבה לשאת בעלויות של 80% מהפרויקט והמדינה תממן את השאר. במילים אחרות, אם להסתמך על ההערכה של דוח "MTI", מדובר בכ-6 מיליארד שקלים שכיל תספוג.

נשמע פשוט? כנראה שלא לאגף החשב הכללי באוצר, שם קיבלו את הערכת המחיר של כיל, השונה לחלוטין מהערכתה של "MTI". כיל העריכה את הפרויקט בכ-3.8 מיליארד שקלים בלבד, כארבעה מיליארד שקלים פחות מההערכה של חברת "MTI". מדוע באוצר קיבלו את המספרים של כיל ולא הסתמכו על הדוח המקצועי שהזמינה המדינה?

רמז מהחשבת לשעבר

מי שחתמה עליו בזמנו היא החשבת הכללית באוצר דאז, מיכל עבאדי בויאנג'ו. בתגובה ל"שקוף" מסרה כי "ההסכם קבע כי השתתפות המדינה בהוצאות הקציר לא תעלה על אחוז מסוים מאומדן עלויות, שקביעתו נעשתה בעבודת מטה סדורה וללא שיקולים זרים. אמדן גבוה יותר היה מעלה את סכום השתתפות המדינה בפרויקט". כלומר לדברי בויאנג'ו למדינה יש אינטרס שלא להסתמך על הדוח. 

זאת ועוד, בויאנג'ו הדגישה בתגובתה את יכולתה של הממשלה לאכוף את ההסכם. מי שחובתו להרים דגל אדום כיום הוא החשב הכללי המכהן יהלי רוטנברג. "למדינה יש את היכולת והאפשרות לאכוף על כיל לא רק את קיומו של ההסכם אלא כל נושא אחר שהינו לטובת הציבור", רמזה בויאנג'ו בתגובה לביקורת. "ככל שהמדינה סבורה שיש בעיה בהתנהלות כיל, יש בידיה אמצעים רבים לפעולה נגד כיל שיאפשרו תיקון הליקויים".

באוצר מסרו תגובה מעורפלת: "דוח 'MTI' היה אחד משורת בדיקות וניתוחים כלכליים שערכה המדינה כאמור וכל זאת נלקח בחשבון ונשקל". אנו רוצים להזכיר למשרד האוצר את הגדרת תפקיד החשב הכללי כפי שמופיעה בעמוד האודות של האתר הממשלתי: "שומר סף מרכזי במדינה, האחראי על נכסיה ומנהל את קופת הממשלה". כשהסף נקבע בנקודת ההתנגשות עם האינטרסים של עידן עופר – זה בדיוק הזמן לפעול.

אם לא די בזה שהמדינה בחרה לקבל את ההערכה הכלכלית רוויית האינטרסים של כיל במקום זו של "MTI", אז בדוח שפורסם ב-2016 מבקר המדינה ציין כי המדינה לא קבעה בהסכם סעיפים שיבטיחו לה פיצוי במקרה של אי-ביצוע הפרויקט או דחייתו, ולא קבעה לוחות זמנים ואבני דרך.

ומה עם חל"י, החברה הממשלתית להגנת ים המלח, שגם הייתה מודעת להערכה הכלכלית של חברת "MTI"? מדוע היא לא התריעה טרם חתימת ההסכם שההערכה של "MTI" גבוהה פי שניים מההערכה של כיל לפרויקט? בחל"י בחרו לענות בעקיפין ומסרו ל"שקוף" כי "דוח 'MTI', שהינו דוח ראשוני וכללי לבדיקת ההיתכנות ובוודאי לא תכנון הנדסי מפורט לביצוע, הוא רק אחד משורה ארוכה של בדיקות ובחינות שנעשו בתהליך הבחינה של חלופת הקציר המלא". כעת כשהדוח חשוף לציבור, ניתן בקלות לראות כי הטענה של חל"י תמוהה: הדוח מכיל לפרטי פרטים את כל חלקי הפרויקט הענק, עם הערכה מדויקת בנוגע לעלות של כל חלק בפרויקט.

הביקורת על חל"י עולה גם מדוח המבקר שטוען כי אף שחל"י ידעה כבר ממרץ 2013 על כוונת מפעלי ים המלח לשנות את מתווה פרויקט קציר המלח ולדחות את המועד שבו יוחל בביצועו, היא לא דיווחה על כך למשרד התיירות שתחתיו היא פועלת. המבקר אז המליץ למשרד התיירות להגביר את מעורבותו בפרויקט קציר המלח, ולהגביר את הפיקוח על פעילותה של חל"י ועל התקדמות הפרויקט. אך מאז לא קרה דבר. במשרד התיירות התחמקו בקלילות ומסרו כי "הממשלה היא הגורם המוסמך לקביעת אופן המעקב והפיקוח על פרויקט קציר המלח".

השינוי בתוכניות

משרד האוצר וחל"י הם לא היחידים שנרדמו בשמירה על האינטרס הציבורי. לפי דוח מבקר המדינה, במרץ 2013, כשבעה חודשים בלבד לאחר חתימת ההסכם, התברר לרשויות בהן הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל), חל"י ומשרד האוצר כי כיל עומדת לשנות את מתווה הפרויקט. לפי המבקר, נציגי האוצר וחל"י לא התנגדו לשינוי, והמתווה החדש שאושר בוות"ל שונה במידה ניכרת ממתווה הפרויקט שעליו סיכמה הממשלה. מבקר המדינה התריע על כך שמשמעות השינוי של כיל היא דחיית מועד תחילת קציר המלח, והשלמתו במועד מאוחר מהמועד שנקבע בהחלטת הממשלה. המבקר מדגיש כי "לא נמצאו מסמכים המעידים שנציגי משרד האוצר ונציגי חל"י התנגדו לשינוי האמור בלוח הזמנים".

אלא שכיל אינה יודעת שובע. היא הבינה שהרשויות נכונות לאשר לה שינויים מהמתווה המקורי עליו היא חתומה, והתיאבון שלה רק גדל. במאי 2015 החברה שוב שינתה את התוכנית, ובוות"ל אישרו לחברה לסיים את הקמת התשתיות לפרויקט עד שנת 2024, אף שהחלטת הממשלה חייבה אותה למועד אחר לגמרי, שמונה שנים קודם. בוות"ל סרבו להגיב לשאלת "שקוף" מדוע אישרו את השינוי, למרות השלכותיו – דחיית הקציר המלא. זאת ועוד, בהסכם המקורי כיל התחייבה להטביע את המלח בלב הים המקורי, האגן הצפוני, אלא שזה יקרה רק לאחר "מיצוי נפח הפיזור במפרץ p88", מפרץ הנמצא בחלקו הדרומי של הים הצפוני.

והנה עוד שינוי: בשנת 2015 החברה התחייבה להתחיל את קציר המלח בשנת 2017 – אלא שגם זה לא קרה. בדוח השנתי של כיל שיצא לפני כחצי שנה, החברה מציינת כי רק בסוף שנת 2020 החל לפעול בבריכה הדרג'ר, "מחפר המלח" בלשון הדוח. לאורך השנה שחלפה הוא פינה כשישה מיליון קוב מלח, כמות שרחוקה משמעותית מהערכות של "MTI", שקבעו שמדי שנה יש לפנות 16 מיליון קוב, כפי שגם מציינת כיל עצמה למרבה האבסורד. ואם לא די בזה, בכיל מתכוונים לקנות את הדרג'ר השני רק סמוך לתום הזיכיון ולא כעת. המשמעות: החברה לא תספיק עד סיום הזיכיון לקצור את כמות המלח הנדרשת לביצוע פרויקט קציר המלח. 

ומה עם נבחרי הציבור? שרי הממשלה וחברי הכנסת? כיצד הם אישרו את המהלך? מסתמן שהם כלל לא ידעו עליו. המבקר ציין כי הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר, אגף החשב הכללי וחל"י, היו מודעים לשינוי המתווה ולא דיווחו זאת לשרי הממשלה הרלוונטיים כדי שהם יוכלו לקיים דיון בממשלה בנושא.

אך למרות האישור לשינוי המתווה שכיל קיבלה מהוות"ל, גם את המתווה הזה החברה לא מתכוונת ליישם כפי שאושר לה. לפני שהחברה תעביר את המלח למפרץ P88 שבדרום הים הצפוני, היא תעביר את מאות מיליוני טונות המלח לטובת פרויקט "סדום הירוקה". רק לאחר שהשטח של "סדום הירוקה" ימוצה, לקראת שנת 2040, החברה מתכננת להעבירו למפרץ P88, ורק לאחר מכן לים הצפוני. המשמעות: לחברה אין כוונה להעביר את המלח לים הצפוני עד תום הזיכיון, מסתמן שאפילו לא עד שנת 2040, ואף לא להעבירו למפרץ P88 כפי שאישרו לה בוות"ל.

המבקר התריע כי התועלת שתפיק כיל בים המלח משינוי המתווה "גדולה בהרבה מהתועלת שתפיק מכך המדינה" והוסיף כי יש לכך השלכות כלכליות אדירות: "משמעות כספית של מאות מיליוני שקלים". עוד הבהיר, כי "אם לא תושלם התוכנית עד תום תקופת הזיכיון, שנת 2030, תהיה בכך פגיעה בעיקרון ולפיו המזהם הוא שאמור לשאת בעלות השיקום".

ממה חשש המבקר? אם כיל יפסידו את המכרז, לפי סעיף 24 בחוק הזיכיון, המדינה תשלם פיצויים על כל השקעה שהחברה תבצע במפעלי ים המלח בעשר השנים האחרונות לזיכיון. לפי סעיף זה, דחיית הפרויקט מבטיחה לכיל כסף בחזרה לכיס על קציר המלח אם הם יפסידו במכרז. חשוב לציין כי משרד האוצר צריך לאשר לכיל כמעט כל הוצאה בעשור הזה, כדי למנוע מצב שבו כיל מוציאה סכומי עתק מהמדינה. ההסדר נועד לוודא שהאינטרס הציבורי נשמר. 

יחד עם זאת, נראה כי משרד האוצר עושה ככל שביכולתו להסתיר מהציבור את הדרך שבה הוא מפקח על החברה: בתגובה לכתבת "שקוף" מחודש אוקטובר, במשרד טענו שכל המידע שיימסר במסגרת הנוהל מוחרג מחוק חופש המידע. כלומר כל מידע שכיל תמסור בנוגע להשקעות שהיא מבצעת ועליהן תרצה לקבל החזר, או כל מידע שקשור לאכיפת הנוהל על ידי אגף החשב הכללי, חסוי בפני הציבור.

לעצור את הרכבת

המדינה נמצאת כרגע בצומת הכרעה. האם החשב הכללי לאוצר יהלי רוטנברג ימשיך לעמוד מהצד בלא מעש, צופה בבעל ההון עידן עופר וענקית הכימיקלים שבשליטתו עושים במשאבי המדינה כבשלהם ללא דין וחשבון?

התרגיל של כיל והורדת ערך הזיכיון יעלו למדינה מיליארדי שקלים. קשה להבין את סדרי הגודל, אך מדובר בסכומים הרי גורל שאיתם אפשר לבנות בתי חולים, כבישים, בתי ספר, והרשימה עוד ארוכה. 

המיליארדים שהיו יכולים לשמש את כולנו דוהרים במהירות וללא הפרעה במסילה שנראה כי תוכננה היטב על ידי בכירי כיל, היישר אל הכיסים העמוקים של ענקית הכימיקלים והעומדים בראשה, אל אלו המכניסים משכורות של מיליונים בכל שנה, שחומקים פעם אחר פעם מתשלום. האזרחים בינתיים ימשיכו להיאבק תחת יוקר המחיה ההולך ומחריף, כשאף אחד לא עושה להם הנחות. למדינת ישראל יש הזדמנות חד פעמית לעצור את הרכבת הזאת ולסובב את הקטר לכיוון הנכון. נותרו רק שמונה שנים לסוף הזיכיון. כשבכיריה של כיל מודים שהחברה בורחת מיישום ההתחייבויות שחתמה עליהן בהסכם עם המדינה, ואין לה כוונה למלא אותן, על חברי הכנסת שמייצגים את האינטרס הציבורי להבהיר לאותם בכירים בדיון שיתקיים מחר שהפעם זה לא יעבוד. עליהם לדרוש הסברים מהחשב הכללי, ולשקול לבטל לכיל את הזיכיון לאור החשש להפרת ההסכם, לעשות פעם אחת ולתמיד צדק עם אלו שבורחים ממנו.