אחרי שנים של סחבת: הוחלט על פתרון למפגע מפעלי ים המלח

אחרי שנים של סחבת, התקבלה החלטה חדשה שתחייב את מפעלי ים המלח שבשליטת המיליארדר עידן עופר, לפנות את עודפי המלח אל האגן הצפוני של ים המלח. אולם במקום לפנות אותו ללב הים כפי שהוחלט במקור, המפעל קיבל אישור להטמין את המלח ולייצר לשון מלח ארוכה שמתחילה ביבשה ומסתיימת בעומק הים. ההחלטה עברה בוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) ללא הסתייגויות משמעותיות – אך אינה כוללת לוחות זמנים מפורטים. 

נושא הזמנים מרכזי בסיפור הפגיעה המתמשכת באזרחי ישראל. מאז 2012, אז קבעה לראשונה המדינה כי על תאגיד כיל (כיום ICL) לפנות את המלח על מנת למנוע בין היתר פגיעה משמעותית במלונות ובתשתיות, הפתרון לסוגייה לא התקדם כמעט כלל. הנושא מעורר חשש אמיתי בקרב שורה של עמותות אזרחיות וסביבתיות, לא רק בשל ההזנחה וסכנת ההצפה, אלא גם בשל החשש כי התאגיד לא יסיים את המוטל עליו עד שיסתיים הזיכיון, אז שליטתו במפעלים עשויה לעבור לידיים אחרות. אי השלמת המטלה, כך לפי החשש, עלולה להעיב על ערכו של המפעל, להרע את הסיכוי לתחרות עליו ולשפר את סיכויי המיליארדר הלונדוני עופר, השולט בשורה של תעשיות מזהמות, לזכות במכרז.

עשור של מריחה

לאורך השנים פעילות המפעלים בבריכה המלאכותית (בריכה מספר 5) הותירו משקעי מלח רבים שאין בהם שימוש. אם לא יטופלו, עודפי המלח יעלו את מפלס המים ויציפו את את קו החוף ויפגעו בתשתיות. הבריכה עצומה במימדיה וגודלה הוא כ-80 קמ"ר, פי 1.5 מתל אביב כולה. על גדותיה יושבים מלונות ים המלח, בתוכה מתרחצים התיירים ולצידה עובר הכביש. בכל שנה, נוחתים על קרקעיתה כ-16 מיליון קוב שהם כ-20 מיליון טון מלח. תוספת שנתית של כ-20 סנטימטרים שמאיימת להציף את המלונות והכביש. 

לפני כעשור, במאי 2016, המדינה העבירה תוכנית במסגרת הוועדה לתשתיות לאומיות, תת"ל 35 א', שחייבה את המפעלים לקצור את המלח העודף מהבריכה המלאכותית, ולהעבירו לאזור אגן הצפוני של ים המלח, לעומק הים. מדובר בפרויקט הנדסי יקר ומורכב שכולל כרייה של המלח מקרקעית הבריכה, הקמה של מסוע לעודפי המלח ושתי אפשרויות להיפטר ממנו או להקים מבנה דמוי נמל לחופו של האגן הצפוני, שממנו ישלחו את עודפי המלח לעומק המים לשיקוע או דרך הקמת תשתית צנרת. לפי הערכות, שני הפתרונות גוררים נזק סביבתי משמעותי.

בינתיים, המפעלים ביקשו וקיבלו שתי דחיות של הפרויקט, כשבדרך ניסו לשנות את התוכנית ובמקום לשלוח את המלח לקרקעית הים, חשפנו בתחקיר "שקוף" כי הם מקדמים פתרון אחר: שינוע המלח העודף לקרקע חשופה, והקמת פאנלים סולארים על מערומי המלח. במשרד להגנת הסביבה התנגדו נחרצות לפתרון ואף טענו כי "יש להימנע ממתן מענה לבעיה סביבתית אחת על ידי יצירת בעיה סביבתית אחרת". 

ההחלטה שהתקבלה בוועדה לתשתיות לאומית לפני החגים אינה חורגת מגבולות התוכנית המקורית ולכן לא תעבור במסלול ההתנגדויות. בשלב הזה, הכשל המרכזי בתוכנית כפי שעולה מנוסח ההחלטה, נוגע בהעדרם של לוחות זמנים מוגדרים לביצוע הפינוי. המגבלה היחידה היא תום הזיכיון של תאגיד כיל על הפעלת המפעלים, בסוף העשור, אז הפתרון צריך להיות עומד לפי ההסכם מול החשב הכללי. 

הפתרון, שזכה לכינוי "הדחיקה המזרחית", נועד להחליף גם פתרון ביניים שנוי במחלוקת שבו המפעל יפנה כמות עצומה של מלח למפרץ צאלים, ובכך יפגע במבנה הגיאולוגי הייחודי יגרום לנזק בלתי הפיך. בין סעיפי ההחלטה, הוועדה ביקשה כי משטח ערימות המלח ימוקם באופן לא אחיד, כך שיתקבל מראה טבעי שמשתלב בסביבה. הערימה תמוקם לפחות עשרה מטרים מערכי טבע שונים, כמו נופים יחודיים ובעלי חיים וכן במסגרת הפרויקט ישמרו על מרחק מגבול ירדן וצמצום הממשק עם המפעלים הירדניים.