זכות הציבור לדעת על מפגעים סביבתיים

בדצמבר 2014 התחולל במדבר הישראלי אחד האסונות הסביבתיים החמורים בתולדות המדינה. כחמישה מיליון ליטרים של נפט גולמי דלפו מצינור של קצא"א אל שמורת עברונה שבערבה. הנפט זרם על פני השטח, חלחל לקרקע ופגע קשות באחת משמורות הטבע הייחודיות בישראל. עצי שיטה נפגעו, בעלי חיים הורעלו, והמערכת האקולוגית המדברית נותרה להתמודד עם זיהום שהשפעותיו יימשכו עוד שנים רבות.

כאשר חוקרים עבדו בשטח כדי לבחון את השפעות הדליפה ולתכנן את השיקום, הם גילו בעומק הקרקע שכבת נפט נוספת. התברר כי דליפה דומה התרחשה באותו אזור כבר בשנת 1975. אלא שבאותם ימים האירוע כמעט לא נחשף לציבור, והזיהום נותר בקרקע במשך עשרות שנים. הטבע השתקם לאט ובאופן חלקי בלבד.

אחרי אסון עברונה ב-2014 נדמה היה שאירוע סביבתי בהיקף כזה כבר אינו יכול להיעלם מעיני הציבור. בעידן של טלפונים חכמים, רשתות חברתיות, תקשורת נגישה וכלים המאפשרים להפיץ מידע כמעט בזמן אמת, קשה לכאורה להסתיר דליפה, פליטה חריגה או זיהום של שמורת טבע. בעקבות האסון אף צומצם במידה מסוימת החיסיון החריג שממנו נהנית קצא"א, ונושאים סביבתיים הוחרגו ממנו.

אלא שהמציאות מוכיחה כי גם היום אפשר להסתיר מפגעים סביבתיים, ולעיתים ההסתרה היא חלק משיטת העבודה.

הציבור מגלה במקרה

אירועים רבים של חריגות בזיהום אוויר, פליטות מזהמות, דליפות שפכים וזיהום קרקע ומים אינם מובאים לידיעת הציבור בזמן אמת. המפעל המזהם אולי מדווח למשרד להגנת הסביבה, ולעיתים גם לרשות הטבע והגנים או לרשות המקומית, אך המידע נשאר אך ורק בין הגופים המעורבים. במקרה הטוב מתפרסמת בדיעבד הודעה קצרה וכללית. במקרים אחרים הציבור מגלה את האירוע בעקבות ריח חריף, עננת אבק, צמחייה שמתה, מסמך שהודלף או פעיל סביבה שהיה במקרה במקום הנכון.

גם כאשר מתגלות הפרות, ההליכים נמשכים לעיתים שנים ומסתיימים בקנסות קטנים ביחס להיקף הנזק ולמחזור הפעילות של תאגיד גדול. כך, עשור לאחר אסון עברונה, אישר בית המשפט הסדר טיעון שבמסגרתו נקנסה קצא"א ב-1.5 מיליון שקל בלבד, בעוד שהנזק האקולוגי הוערך בכ-100 מיליון שקל. פער כזה עלול ליצור מציאות שבה למפעל משתלם יותר להתמודד עם הקנס בדיעבד מאשר להשקיע מראש במניעת הזיהום.

המצב משתנה כאשר המידע מגיע לציבור. פרסום האירוע מאפשר לתושבים לשאול שאלות, לעיתונאים לבדוק את גרסאות המפעל והרשויות ולארגונים ופעילי סביבה לדרוש נתונים, שיקום ואכיפה. הוא עשוי להשפיע גם על תביעות ייצוגיות, על החלטות משקיעים ועל הדיווחים שמוסרות חברות ציבוריות לבורסה. החשיפה מאפשרת לציבור לדרוש מהמפעל המזהם לקחת אחריות אמיתית על מעשיו.

כתושבי הנגב, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מופתעים ממפגעים וזיהומים שלא דווחו לציבור. לעיתים אנו נחשפים אליהם בדיעבד, ולעיתים סמוך להתרחשותם, באמצעות קשרים אישיים, מקורות מקומיים או אנשים שנכחו בשטח.

חוסר השקיפות משאיר אותנו כמעט תמיד בעמדה תגובתית. אנחנו מגיעים לאחר שהצינור כבר דלף במשך זמן רב, הקרקע הומלחה, הצמחייה נפגעה והזיהום התפשט בשטחי טבע רגישים. בשלב הזה המאבק הציבורי כבר פחות אפקטיבי ולעתים שיקום הנזק כבר אינו אפשרי.

במקרה של חברות מקבוצת ICL, אירועי זיהום כבר הפכו לדפוס. כך, בשנת 2022 דלפה תמיסת מי ים המלח מתעלת ההזנה של מפעלי ים המלח ופגעה במניפת הסחף של נחל צאלים – בית גידול מדברי נדיר ורגיש במיוחד. לאחר מכן חידשה החברה את ההזרמה בתעלה בלי לתאם את המהלך עם המשרד להגנת הסביבה ועם רשות הטבע והגנים. בעקבות האירוע אף נפתחה חקירה פלילית.

אנחנו, פעילי "מדבר קיימא", קיבלנו הודעה על הזיהום רק בדיעבד. כאשר נציגים מטעמנו יצאו לבדוק את השפעות הזיהום הם עוכבו על ידי אנשי הביטחון של מפעלי ים המלח בטענה להשגת גבול. עד היום לא קיבלנו תמונה מלאה של הנזק שנגרם למניפת הסחף, והאם הליקויים שוקמו במלואם.

ביולי 2026 התרחשו בתוך שבוע אחד שתי דליפות מצינורות של חברת פריקלאס, מקבוצת ICL, באזור נחל עזגד שבמדבר יהודה. תחילה דלפו מי ים המלח מצינור שנפגע. בהמשך, במהלך העבודות לתיקון התקלה, פגע כלי הנדסי בצינור נוסף של חברת חיפה כימיקלים. תמלחת ושפכים מטופלים זרמו בתוואי הנחל, גבים נפגעו וצמחייה מדברית החלה לגסוס, ובה גם עצי שיטה בוגרים שניזוקו קשות. עקב העבודות נפגע ושוטח גם מעלה עזגד.

המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים קיבלו דיווחים על האירועים, אך הציבור לא קיבל הודעה יזומה. האירועים נחשפו בעקבות מידע שהגיע לתושבים ולתקשורת, ופרטים נוספים נמסרו רק לאחר פניית העיתונאית יעל געתון ופרסום הדברים ב"שקוף". שוב התברר כי הגופים האחראים ידעו, המפעל ידע – ורק הציבור גילה במקרה.

כשהמידע נחשף, גם האכיפה משתנה

המאבק הציבורי סביב מפעל המלט נשר ברמלה ממחיש את כוחה של השקיפות. לאורך השנים נחשפו במפעל חריגות בפליטת כספית וחלקיקים, תקלות שלא דווחו כנדרש וליקויים בשמירת נתוני הניטור. בעקבות מאבק עיקש של תושבים, פעילי סביבה ועיתונאים, הוקם מנגנון דיווח מקוון המאפשר לציבור לקבל מידע נגיש ושקוף על חריגות ועל אירועי זיהום במפעל.

זהו הישג חשוב, גם אם המנגנון עדיין אינו מספק תמונה מלאה של כל נתוני הניטור בזמן אמת. בשנת 2022 הטיל המשרד להגנת הסביבה על החברה עיצום של כשישה מיליון שקלים בשל הפרות של היתר הפליטה, ובהמשך ננקטו הליכי אכיפה נוספים.

המקרה של נשר מוכיח שכאשר הציבור מקבל מידע ויכול לעקוב אחר פעילותו של מפעל מזהם, הלחץ הציבורי מתורגם לפיקוח הדוק יותר, לאכיפה ולשינוי ממשי.

המידע הרי קיים, המפעלים מנטרים חלק מהפליטות, מחזיקים מערכות בקרה ומחויבים לדווח לרגולטור על תקלות וחריגות. הבעיה היא שהמידע אינו מגיע באופן מיידי, ברור ונגיש למי שנושמים את האוויר, שותים את המים ומחזיקים – כבעלי המשאב הציבורי – בזכות לדעת מה נעשה בשטח.

להפוך את הזכות לדעת לחובת דיווח

לכן אנחנו דורשים להרחיב את המודל שיושם בנשר וליצור מנגנון דיווח ארצי ואחיד. כל מפעל המחויב בהיתר פליטה, וכל מפעיל של תשתית העלולה לגרום לזיהום משמעותי, צריך לפרסם באופן מיידי כל חריגה, תקלה או דליפה. המידע צריך להתפרסם במקום מרכזי ונגיש לציבור וללא תשלום.

הפרסום צריך לכלול את מועד האירוע, סוג המזהם, הכמות הידועה או המוערכת, האזור שנפגע, הסיכון האפשרי לציבור ולטבע, הפעולות שננקטו ותוצאות הניטור. גם תהליך הטיפול והשיקום צריך להיות חשוף לציבור עד לסיומו. הציבור זכאי לדעת מה דלף, לאן הגיע הזיהום, מה נפגע ומה נעשה כדי למנוע את האירוע הבא.

ניטור רציף, פיקוח הדוק, שקיפות ויידוע הציבור בזמן אמת אינם פרטים שוליים, אלא תנאי לאכיפה יעילים כנגד מפעלים מזהמים ולמניעת אסונות אקולוגיים ביבשה ובים. כאשר רק המפעל והרגולטור מחזיקים במידע, הציבור נדרש לסמוך על כך שהדיווח היה מלא, שהנזק הוערך כראוי ושהאכיפה מוצתה. הניסיון המצטבר מלמד שלא תמיד אפשר להסתפק באמון הזה.

לזיהום סביבתי יש מחיר כבד. לפי אומדן שפרסם המשרד להגנת הסביבה, החשיפה לחלקיקים נשימים, לחנקן דו-חמצני ולאוזון הייתה קשורה בשנת 2023 לכ-5,510 מקרי מוות מוקדם בישראל – ורבים סוברים אף שמדובר בהערכת חסר. הנתון כולל מקורות זיהום שונים ואינו מיוחס כולו לתעשייה, אך הוא ממחיש כי זיהום אוויר הוא איום ממשי על בריאות הציבור.

לזיהומים תעשייתיים בנגב כבר היו גם השלכות ממושכות על מי התהום. זיהומי שפכים של חברות מקבוצת ICL פגעו באקוויפר המדברי המקומי וגרמו נזק שחלקו בלתי הפיך. כאשר הזיהום מגיע למשאבי המים, השפעותיו עלולות להימשך שנים רבות, והאפשרות לתקן את הנזק מוגבלת ולעיתים אינה קיימת.

האוויר, המים, הקרקע ושמורות הטבע הם נכסים ציבוריים. יש לעשות ככל האפשר כדי למנוע את הפגיעה בהם – וכאשר הם נפגעים, לציבור יש זכות לדעת על כך מיד.

הגיע הזמן להפוך את הזכות הזאת לחובה ברורה: דיווח מיידי, מלא ונגיש על כל זיהום ומפגע סביבתי, זיהומי אוויר, זיהומי מים וזיהומי קרקע, כחלק בסיסי באחריות משרדי הממשלה ושל גורמי התעשייה העושים שימוש בנכסי הטבע הלאומיים  השייכים לכולנו.

הכותבים הם תושבי הנגב ומדבר יהודה ופעילים בהתארגנות "מדבר קיימא" לשמירה על הסביבה המדברית