לא ויתרו – וניצחו: כך הכריחו תושבים ושופט אמיץ את סילמן לפעול למענם

זה היה רגע של נדיר של אופטימיות. אלו ימים מעוטי שמחות ציבוריות, לא כל שכן הצלחה של מחאות ותקוות אזרחיות, והשבוע – התרחש והתרגש רגע כזה, רגע שבו האופטימיות ניצחה. 

האופטימיות ניצחה כי דרושות היו מנות גדולות ממנה כדי לצאת למאבק על בריאות ואיכות חיים בתקופה כזו. מדובר בסיפור מקומי אמנם, של אופטימיות מקומית ותקוות מקומיות, אבל הוא מגלם יסודות רבים, חברתיים, על הקשר שבין האזרח לממשל, וצדק חברתי ואזרחי וההשלכות הן אדירות.

השבוע בית המשפט המחוזי בירושלים הכריע לטובת תושבי אשדוד וארגוני הסביבה, הכריח את את המשרד להגנת הסביבה לחזור ללמוד את חוק אוויר נקי ולהגן טוב יותר על האזרחים בשמם הוא פועל. בית המשפט פסק כי המשרד להגנת הסביבה לא פעל לפי החוק, כשניסח את היתר הפליטה, הרישיון לפלוט זיהום, של תחנת הכוח החדשה ליד מתקן ההתפלה באשדוד. המשרד, בראשות השרה להגנת הסביבה עידית סילמן, הותיר חורים לשיקול דעתו של הגוף המסחרי, ולא השתמש בכוחו למען האזרחים. סגן נשיא בית המשפט, השופט ארנון דראל, ביטל את ההליך והורה למשרד להגנת הסביבה לדון בו מחדש. ברקע ההחלטה, בשנה האחרונה ציבור התושבים מאשדוד ויבנה הובילו מחאה נגד ההחלטה, גייסו את ארגוני הסביבה, הרשויות והתקשורת ויצאו למאבק. 

השופט. ההחלטה בסופו של דבר היא עניין טכני, מתמטי כמעט, שמתכנס לפיתולי סעיפים משפטיים. אלא שהמסמך הסופי, פסק הדין עצמו, הוא תקדימי, יצירתי להפליא, מתבונן באדם לצד החוק, ומשמש ועוד ישמש מצפן לבאים אחריו. כך למשל, הצביע השופט דראל על חובתו של המשרד לבחון לא רק את האמצעים להפחתת זיהום, אלא את הטכנולוגיה המזהמת עצמה ולהשוות אותם לאמצעים אחרים כדי לאלץ את המפעל להשקיע מכספו בטכנולוגיה הטובה ביותר והנקייה ביותר.

השופט התייחס בכבוד רב לכוונת המחוקקים, והקדיש פסקאות ארוכות לסעיף בחוק אוויר נקי שעוסק ב-BAT (הטכנולוגיה המיטבית הזמינה). מדובר במעין תקן שנועד לקבוע באילו אמצעים התעשיה תבחר כדי לצמצם את הזיהום. התשובה של השופט למשרד פשוטה, הגיונית וחבל שאינה מובנת מאליה: בדקו את הטכנולוגיות ודרשו מהמפעל להשתמש באמצעים הטובים ביותר. 

עוד הוא התייחס לפגם שנפל בהליך התכנון, אף שאין לכך השפעה על פסק הדין. דראל הפגין אומץ וחשיבה חברתית, תוך שהוא מנצל את האירוע כדי לאותת למשרד להגנת הסביבה, לתעשיות ולכל הרגולטורים באשר הם שבריאות וטובת הציבור קודמים. אם לא בממשלה, אז לפחות בבתי המשפט.

חוק אוויר נקי. בשנת 2008 מדינת ישראל חוקקה חוק חשוב ומשמעותי, מהפכני וחברתי שנועד להסדיר את אופן הפיקוח על הזיהום במדינת ישראל. מעל הכל, מטרת החוק לצמצם את הזיהום, לשפר את איכות האוויר ולהגן על חיי אדם, משאבי טבע ובעלי החיים. את החוק החשוב הוביל בוועדת הפנים והגנת הסביבה ח"כ לשעבר דב חנין, מספסלי האופוזיציה, והוא החוק שעמד בבסיס פסק הדין.

הציבור. ההחלטה של בית המשפט לא משפיעה רק על תושבי אשדוד, יבנה והסביבה, אלא על כולם. הידיעה שיש בכוח האזרח הפשוט להפעיל את מערכות החוק ולהילחם על צדק, חשובה לכשעצמה, גם בלי קשר להלכות סביבה ובריאות. תחושת חוסר האמון במערכת, ביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, קיבלה השבוע מענה מסוים מבית המשפט שקבע שהם צודקים, הם, ולא השלטון, הם ולא משרדי הממשלה. ולא רק שהם צודקים, בכוח הרשות השופטת לבטל את ההחלטה, למרות הסכומים הגבוהים שהושקעו עד כה בהליך. ואם הציבור ניצח את תחנת הכוח במאבק דון קישוטי, הציבור יכול לנצח הכל.  

הכישלון. בשנה החולפת מבקר המדינה הוציא דוח חריף על התנהלות הרגולטור בים המלח. הדוח חשף שורה של כשלים בין היתר תחת אחריותו של משרד להגנת הסביבה שנפרשו על פני שנים. אמנם מדובר בסוגיה שונה מזו שתושבי אשדוד והסביבה נאבקו בה, אבל הסימפטום הוא אותו הסימפטום, כשל מערכות שמוביל לפגיעה בציבור. במקרה הזה בית המשפט הצליח לעצור את התהליך לפני שהבשיל, במקומות אחרים זה לא ככה. זה עולה בכתבות, בעבודה של עיתונאים שמסקרים את המשרד, זה גם עולה מהתושבים. לא נותר אלא לשאול – איך זה קורה? למה בית המשפט היה צריך לקבוע שעבודת המשרד שגויה, למה אנשי המקצוע לא נאבקו על בריאות הציבור כשיכלו? ובעיקר, למה השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, לא התערבה כשעוד ניתן היה, כשהתושבים פנו אליה? 

עובדי ציבור. במשרד להגנת הסביבה עובדים אנשי מקצוע שהוכשרו לדבר, לא מעט מתוכם אנשי סביבה שמסורים לתחומם, שרואים בעבודתם שליחות, שנמצאים בקשר עם האזרחים ומנסים לפעול לטובת האינטרס הכללי והטוב המשותף. ובכל זאת – הם כשלו. לטעות כזו יכולות להיות לא מעט סיבות. כך למשל – אפשר שזו רשלנות. אפשר גם שמדובר בידע מקצועי מאוד ספציפי שנדרשים לו אנשי מקצוע עם הכשרה נקודתית. אפשר שמדובר בהעדר תקנים או שחסרים תקציבים ופיקוח, ייעוץ משפטי נשכני שאינו מורתע ומערכת תומכת. אפשר שכל אלה נכונים. 

הדג מסריח מהראש. הפרשה הזו, לא רק מעידה על מחוז דרום ועובדיו, אלא על ניהול המשרד להגנת הסביבה כולו, סדרי עדיפויות, ותקציבים שחסרים בשביל לטעון משפטית, מקצועית ומוסרית מול התעשיות, שמשחקות, לא אחת, מול שער ריק. זה המקום להזכיר שמאז שסילמן נכנסה לתפקיד, התחלפו שלושה מנכ"לים, למעשה ארבעה, אם סופרים את החילופים שהתרחשו כשנכנסה למשרד לראשונה. המינוי האחרון של רמי רוזן, ללא כל ניסיון משמעותי בתחומים המורכבים הנל. 

רשוית מקומיות. זה עובד כשפועלים יחד. כשאינטרסים מתלכדים למטרה משותפת שהיא טובת התושבים. יש לציין את עיריית אשדוד ואיגוד ערים לאיכות סביבה אשדוד – חבל יבנה, שהובילו את המאבק יחד עם ארגוני הסביבה, שומרי הבית ומגמה ירוקה, נגד המשרד להגנת הסביבה. אליהם הצטרפו עיריית יבנה, ואיגוד ערים דרום יהודה. הפוליטיקאים המקומיים נלחמו עבור התושבים שלהם, לצד התושבים שלהם ובגיבוי התושבים שלהם וניצחו. זה יכול לעבוד במקומות נוספים, בניקוי אינטרסים פוליטים צרים. זה דורש אומץ, ולפני הכל, אכפתיות.  

זה לא הסוף. למרות הכל, עוד מוקדם לחגוג, או אפילו לנשום לרווחה אוויר נקי. גם אם השופט יפסוק כי על קבוצת שפיר לקבל ולכבד את פסק הדין, יש עדיין דרך ארוכה. קבוצת "שפיר" שמפעילה את מתקן ההתפלה ותחנת הכוח בלצידו, הגישה השבוע בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין והבוקר (חמישי) השופט קיבל את הבקשה. 

הם רכשו שבעה מנועי בעירה כדי להפעיל את תחנת הכוח, וביקשו מהשופט בינתיים להשתמש רק בשניים מתוכם. שאר המנועים אמורים היו לשמש את רשת החשמל הארצית. הם מצידם מוותרים על האפשרות לייצר חשמל ולמכור אותו לרשת החשמל, והציבור מסתפק בטכנולוגיה בינונית לייצור חשמל, ולא בטובה ביותר. לציבור, ארגוני הסביבה, איגודי ערים והרשויות יש עשרה ימים להשיב. המשרד להגנת הסביבה מצידו קיבל הוראה לקיים דיון נוסף בהיתר הפליטה של תחנת הכוח החדשה, מצויד בפסק דין תקדימי, אך גם מכיר בנפתולי החוק שיכולים למלט אותו אל זרועות התעשייה, הפעם על דרך המלך. במילים אחרות, יש בחוק סעיף שמאפשר למשרד להגנת הסביבה להכשיר את היתר הפליטה הקיים. זה דורש לא מעט פעלולים משפטיים, אבל זה אפשרי. השאלה אם במשרד יבחרו בדרך הקלה, או בדרך הנכונה.