בשביל כלוב הזהב הזה, יש ראשי ערים שמעדיפים לסתום ת'אף

ידיעה קטנה שפורסמה בעיתונות הכלכלית ממחישה את הטרגדיה של הרשויות המקומיות בישראל. בידיעה, סקרו הכתבים הודעה לבורסה של קבוצת בזן ובה הקבוצה מדווחת לבעלי המניות על דרישתה של עיריית חיפה להגדיל את תשלומי הארנונה של בזן ולהוסיף עוד 25 מיליון דולר על התשלום השנתי. החברה כמובן פרסמה מיד שהיא חולקת על הסכום, שלטענתה גבוה מדי. 

על פניו, אין צודק מזה שקבוצת בזן שבמשך עשורים זיהמה את המפרץ, עברה על החוק פעם אחר פעם ומנעה מהאזור להתפתח, תממן את התושבים, תתמוך בעיריית חיפה ותנסה, ולו במעט, לתקן את מה שהרסה. אלא שכאן גם טמון המכשול: הארנונה של בזן ושל כל תעשייה מזהמת, עלולה לייצר תלות בין הרשות למפעל. תלות שיכולה להעיב, לפגוע, לסכל, לרמוס ובעיקר להרוס את מאבק הפעילים בזיהום. כי אם בבזן משלמים מיליונים בשנה, שמסייעים לחינוך, רווחה ותשתיות בעיר, למה לפנות אותה? מי מבטיח שהעירייה לא תפסיד מכך סכומים שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לגרוע מתקציבה? וכמובן, אם יקומו שכונות מגורים, לא רק שהן לא יניבו ארנונה נאה לעיריה, אז הרי שמדובר בתושבים שבדרך כלל עולים לרשויות כסף, אותו כסף שעד כה הגיע בין היתר מבזן. 

קבלו את הכתבות ראשונים בוואטסאפ

עיריית חיפה אינה חריגה. ברחבי הארץ פרוסות תעשיות כבדות, תחנות כוח ומפעלים מזהמים שאחראים לכאורה – גם אם באופן עקיף – לתחלואה ותמותה של כ-5,500 בני אדם מדי שנה, כך לפי דוח ממשלתי חמור שיצא לאחרונה. אותן תעשיות בדרך משלמות כחוק סכומים נכבדים לאותן הרשויות עצמן.

כדי להבין את מערכת האינטרסים שקושרים בין בעלי ההון המזהמים לשלטון המקומי, אספנו ב"שקוף" בשנים האחרונות מידע על תשלומי הארנונה, במסגרת פרויקט "מפת המזהמים". כך גילינו שעיריית חדרה מקבלת מדי שנה מחברת החשמל ארנונה בגובה של כ-62 מיליון שקל, לפי נתוני חברת החשמל. רק כדי לסבר את האוזן, בספר התקציב של העיריה נכתב כי הכנסות הארנונה לשנת 2020 היו קרוב ל-350 מיליון. כלומר כ-17% מהכנסות הארנונה של עיריית חדרה הן רק מחברת החשמל נכון לשנה זו.

גם בעיריית רמלה הנתונים דומים. בין שכונות ותיקות ומול בסיס הבקו"ם העתידי, שוכן מפעל המלט נשר באזור התעשייה הקטן של העיר. המפעל ממוקם במקום השלישי והמזהם בישראל ולפני כשנה, חשפנו כי במסגרת בדיקה בריאותית של משרד הבריאות נמצא כי חלה עלייה בשיעורי האשפוזים מתחלואה נשימתית ביישובים שנמצאים בכיוון הרוח מהמפעל, וזאת ביחס ליישובים שבכיוון השני. כמובן, רגישות והסתייגות מתבקשים, ואי אפשר לצייר קשר ישיר למפעל ובעיקר קשה להוכיח את סיבת האשפוזים. 

ולצד אלה, המפעל אינו רק מזהם, אלא מייצר מקור הכנסה משמעותי לעיריית רמלה: מבקשת חופש מידע של "שקוף" עולה כי העירייה הרוויחה בשנת 2022 כ-27 מיליון שקלים מהמפעל. ההכנסות השנתיות של העיר כולה מארנונה בשנת 2021 עמדו על 216 מיליון שקלים. במילים אחרות, אם המפעל ייסגר ולא תקום במקומו תעשייה בסדר גודל כזה, העירייה עשויה לאבד כשמינית מהכנסות הארנונה, סכום משמעותי לרווחת התושבים, שנדלן למגורים אינו יודע לתת. 

גם באשדוד מתמודדים עם מלכוד דומה. בלב אזור התעשייה הענק שוכן בית הזיקוק. מדובר בתעשייה שלה היסטוריה של עבריינות סביבתית שאף זכתה באופן עקבי להגיע למקומות הראשונים והמפוקפקים ברשימה האדומה של המשרד להגנת הסביבה. אלא שחופש מידע שהגישה בשעתו חברת המועצתה דאז שרון מרק, מציג תמונה מורכבת של יחסי הרשות עם המזהם. בשנים 2018 ועד 2022 החברה שילמה לא פחות מ-100 מיליון שקל ארנונה במצטבר לקופת העירייה ובכל שנה הסכום רק עלה. בעירייה טענו אז כי מדובר בסך הכל ב-3.4% מסך מחזור ההכנסות הארנונה השנתי של העיר ובכוונתם אף לפעול כדי להעלות את הסכום. 

המילכוד אף קשה יותר במועצה האזורית תמר, שם פרוסות התעשיות של כיל, מפעלי ים המלח, רותם אמפרט ומחצבות שונות. המועצה נהנית מהכנסות ארנונה יפות מאותם המזהמים. כך למשל, בחודשים ינואר ועד מאי בשנת 2023 מפעלי ים המלח שילמו כ-26 מיליון שקל למועצה ועוד כ-87 אלף על מתקן השאיבה, רותם אמפרט שילמו באותה התקופה כ-7 מיליון שקל וחיפה כימיקלים דרום כ-3.8 מיליון שקל לחמישה חודשים בלבד.

המס שאותן החברות משלמות לרשויות המקומיות הוא הכרחי וחלק מחובתן החוקית. אולם בניגוד לגבולות המוניציפלים של המפעלים עצמם, הזיהום פוגע ברשויות נוספות שלא נהנות מכספי הארנונה. ואם לא די בזה, ההיסטוריה מלמדת שבדרך כלל ראשי רשויות ימנעו מלנשוך את היד שמאכילה אותן. 

דוגמה קטנה התרחשה רק בשבוע שעבר. ועדת הכלכלה קיימה דיון על הקנסות שהמשרד להגנת הסביבה מטיל על התעשיות ואחריותן לזיהום הכבד. מכל הארץ הגיעו אז פעילים שסובלים, אולם בדיון נכחה רק נבחרת ציבור אחת, רותם ידלין, ראשת המועצה האזורית גזר הסמוכה למפעל נשר. ידלין היתה היחידה. איש מעיריית רמלה, שנהנית מהכנסות הארנונה היפות, ובעבר אף קיבלה תרומות משמעותיות מהמפעל, לא הגיע לייצג את התושבים. כך גם בעיריית אשדוד, חיפה וחדרה והמועצה האזורית תמר – נבחרי הציבור הדירו רגליהם. 

יתכן שבחדרי חדרים ראשי הרשויות פועלים בכל הכוח נגד הזיהום, מבלי שאיש ידע על כך. יתכן. בינתיים, המיליארדים ממשיכים להיכנס לקופות הרשויות ברחבי הארץ, ישירות מעטין התעשיות, מיליארדים שמזהמים את יחסי השלטון עם ההון והמדינה. על ראשי הרשויות להציף את הבעיה ולפעול באומץ מול משרד הפנים כדי לבחון כיצד ניתן לשבור את התלות הזו ולייצר מנגנון אחר, שיוויוני, הוגן ופחות מזהם לכל הצדדים.