עזבו שיתוק, שכחו מבחירות: בידי הח"כים נפלה הזדמנות פז לכונן שיטה חדשה

הפגרה תסתיים ביום ראשון ובכנסת מתכוננים למושב סוער. אחרי פרישתה של יו"ר הקואליציה עידית סילמן (ימינה) אי היציבות בשמיים, ושיתוק שלטוני הוא תרחיש סביר בהחלט. אבל זה לא מחויב המציאות. למעשה השבר הוא הזדמנות להגשמת החלומות הפרועים ביותר של הרוב הישראלי. כן, כן: הזדמנות.

• גם ב"ממשלת השינוי": ועדת השרים לחקיקה מפלה את האופוזיציה
• בגלל חרם האופוזיציה: המבקר מטיל חיסיון על דוחות ללא פיקוח
• מחוץ לאור הזרקורים: הישגי הח"כים מהאופוזיציה

דווקא עכשיו יש לח"כים הזדמנות פז להתעלות מעל השבר ולהחליט החלטה חריגה ודמוקרטית להפליא. במקום להמשיך להתגודד בשני מחנות שנאבקים כדי להפיל את ההצעות של הצד השני, אחת היא אם הם לטובת הציבור – אפשר לעבור למודל חדש ומהפכני: קופוזיציה. למה הכוונה? במקום החלוקה המיושנת של אופוזיציה וקואליציה, כולם יקבלו פרוסה בעוגה. 

דמיינו תחבורה ציבורית בשבת, לצד שינוי שיטת בחירת השופטים; דמיינו שהחופש הגדול יתחיל באוגוסט וייגמר אחרי החגים; דמיינו לגליזציה מלאה של קנאביס ומלחמה חסרת פשרות במונופולים להוזלת יוקר המחיה, לצד ביטול תוספת הרמטכ"ל השערורייתית שמקדם בני גנץ.

לרעיונות אלו, לצד רבים אחרים, יש תמיכה רחבה בעם – אבל יש איתם בעיה. הם פשוט לא קורים. מי שנפגע מהמצב המעוות היום הוא בעיקר המצביעים הימנים. רוב הח"כים אמורים לשקף את עמדותיהם אבל שלל העיוותים בשיטה (ועדת השרים לחקיקה למשל), לצד המחנאות (מול רה"מ לשעבר בנימין נתניהו מהליכוד למשל) מונעת מנציגיהם לתרגם את רצונם למהלכים של ממש.

גם רעיונות מתחומים אחרים יכולים להיות מיושמים: רוב עצום של 71% מהציבור למשל תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת – אבל אין לכך קואליציה.

כשהאופוזיציה לנתניהו הצביעה יחד איתו

מה אפשר לעשות, כבר בכנס הקרוב, כדי למנוע את השיתוק, או את פיזור הכנסת ויציאה נוספת למערכת בחירות (שגם משמעותה המשך השיתוק)? פשוט מאוד – כל ח"כ יצביע כפי שהוא מאמין שצריך. או במילים אחרות – ביטול המשמעת הקואליציונית והאופוזיציונית. 

כדי להעביר חוק צריך יהיה לייצר קואליציה אד-הוק. כלומר אין יותר דיל של "אני אעביר את החוק הגרוע שלך ואתה את שלי", כמו שקורה היום. לא. במקום זאת, בכל פעם מחדש הח"כ התורן ייאלץ לגייס 61 חברים לפחות כדי להעביר חוק. במילים אחרות, אף אחד לא יוכל לרכוב על המשמעת הקואליציונית שמשכיחה מנבחרי הציבור את עמוד השדרה שלהם ומתרגמת את רצון העם היום בצורה כה גרועה.

התוצאה האפשרית: נראה אמנם פחות חוקים, אבל אלו שיעברו יהיו אלה שעליהם יש את ההסכמה הרחבה ביותר. לא עוד חוקים פופוליסטיים – יחוקקו רק כאלה שיש הסכמה רחבה לגביהם ולגבי המקור התקציבי שלהם (תהיה חובה לציין מאיפה יגיע הכסף לממן אותם). לא עוד חוקים מגזריים. הלוביסטים וקבוצות הלחץ עשויים להיכחד – אם פעם היו צריכים לנסות ח"כ אחד או שניים להעביר הצעה שמועילה ללקוחותיהם, עכשיו מדובר במסע שכנוע של עשרות נבחרות ונבחרי ציבור. 

למעשה שיתופי פעולה מהסוג הזה כבר עבדו מצוין בעבר: חוקים ש-99% מהציבור יסכימו שהם מצוינים היו יוזמה משותפת לשמאל ולימין. למשל החוק לפיקוח על לוביסטים, שקודם על ידי גדעון סער ושלי יחימוביץ'. כך גם החוק למלחמה בריכוזיות וצמצום כוח הטייקונים במשק אותו קידם בנימין נתניהו והקואליציה שלו בשיתוף כל חברי האופוזיציה – יחדיו. החוק להגדלת המיסוי על תגליות הגז מספר סיפור דומה – – ויש עוד ועוד דוגמאות. קחו עוד אחת: על החוק שאפשר הגשת תובענות אזרחיות באסונות אקולוגיים כמו במקרה של נחל אשלים חתמו ח"כים מכל הקשת הפוליטית.

זה נקרא באנגלית Bipartisan. חוקים שמפייסים את כל יושבי הבית ומאזנים את הרצונות של חברי האופוזיציה והקואליציה. הרי אם חוק באמת טוב לכולם – אף אחד לא אמור להצביע נגדו. למה בעצם שלא נראה חוקים כאלו כל השנה? 

כשההצבעות לא יהיו מכורות מראש – חברי הכנסת יגלו מחדש את מקום העבודה שלהם. המליאה תשוב לחיים. ח"כים יפסיקו להיות רובוטים של "משמעת קואליציונית" שנגזרה עליהם מהחשוכה בוועדות: ועדת השרים לחקיקה – שכולה דילים צרים שמנותקים מרצון רוב הבוחרים. 

כשהממשלה תפסיק לשלוט בכנסת ולהפוך אותה למיותרת – לפתע נבחרי הציבור ייאלצו לשכנע אחד את השני, כפי שזה אמור לפעול בדמוקרטיה, במקום לדבר מעל הדוכן רק בשביל הפרוטוקול. הם יגלו מחדש את מקום העבודה שלהם, ואני מבטיח שאז גם תגלו בונוס נוסף: הם יפסיקו להבריז מהכנסת.

רק 0.5% מההצבעות בכנסת הנוכחית התקבלו בקונצנזוס רחב

בעבר חשבתי שהפתרון הזה רלוונטי סביב חוסר ההכרעה בבחירות. אבל העיתוי הנוכחי הוא אידיאלי. במקום לצאת לסבב בחירות מאוס נוסף ולהקפיא את הכול לחודשים או שנים, אפשר בכנסת הזו לצאת לדרך.

שיתופי פעולה כבר מתרחשים, אבל רק בזעיר אנפין וסביב המהלכים הכי דחופים. כך, למשל שני הצדדים מנסים (או מוכרחים) לשתף פעולה כדי לקדם חוק מענק סיוע לעצמאים ולעסקים שנפגעו בתקופת הקורונה. אין להצעה הזו מתנגדים, והריב הוא על הפרטים עצמם. 

אבל זה נדיר. מבדיקה שלנו עולה כי רק 0.5% מההצבעות בכנסת הנוכחית התקבלו בקונצנזוס רחב ללא התנגדות. פחות מ-40% מההצבעות אושרו – לעומת ממוצע של 75% בכנסות קודמות. הקואליציה והאופוזיציה מתכסחות ביניהן ומתקשות להגיע לפשרה – ויש לכך משמעויות לכל אזרח ואזרחית: חוקים ורפורמות נתקעים, ועדות הביקורת והאתיקה נותרות על הנייר, הפיקוח על הממשלה בוועדת החוץ והביטחון מופקר. 

כולם נכללים

"קופוזיציה" לא חייבת להיות פלסטר. זה לא חייב להסתיים בשיתופי פעולה מקומיים במושב הקרוב. החזון הזה יכול ללכת אפילו רחוק יותר. מה לגבי זהות רה"מ?

בשוויץ למשל, כמעט כל המפלגות יושבות בממשלה והמדינה מונהגת במשותף על ידי שבעה שרים ממפלגות שונות, שלכולם מעמד שווה. אחד מהם מכהן כנשיא, לשנה אחת בלבד, ואז הוא מתחלף. יש משאלי עם תכופים וצריך הסכמות וקונצנזוס כמעט על כל מהלך. "זה הולך לא רע", מספר פרופ' גדעון רהט מהאונ' העברית. "מבחינת דמוקרטיה ליברלית, לפזר עוצמה זה טוב". 

פרופ' רהט מחבב במיוחד את המושג "משטר הסכמי". מה זה אומר? שמי שצריך לשלוט בדמוקרטיה איננו הרוב המספרי אלא רוב גדול יותר הבנוי על בניית הסכמות רחבה. "אנשים מאמינים שבמשטר הבנוי על רוב פשוט, ונעדר איזונים ובלמים – קל יותר לקדם מדיניות", הוא אומר. "החוקר ארנד ליפהרט הראה שדווקא משטרים הסכמיים מצליחים יותר, גם אם נאלצים להתקדם לאט עם הסכמות רחבות".

לדעתי הוא צודק. אנו חיים בדמוקרטיה, אבל בינינו? יום אחרי בחירות נולדת עריצות הרוב הזעום. זה אולי מזכה חלק מהציבור בתחושת עוצמה כי הוא-הוא זכה בשלטון, אבל זה גורם לחלק ענק להרגיש מודר. והמטבע הכי חשוב בדמוקרטיה הוא אמון ברשויות. העברת חוק על ידי רוב של ח"כים שבחרו זאת מרצונם החופשי – מבלי לזרוק חצי מהם להיות נטולי כוח באופוזיציה – יזריק שפיות לפוליטיקה מקטבת. מעבר לכך – כוח משחית. אולי כוח מרוסן ומבוזר משחית פחות?

כשהקואליציה מתרועעת עם האופוזיציה – כך זה נראה במליאה: