מה יכולות הרשויות המקומיות ללמוד מדוח המבקר על משבר האקלים?

דוח מבקר המדינה שפורסם השבוע הוא בראש ובראשונה בשורה היסטורית. הדוח שעוסק בהיערכות המדינה ובמוכנותה למשבר האקלים מסוקר כבר יומיים בהרחבה בכלי התקשורת השונים, ובכך הישגו הגדול. אך בין השורות ששרטטו תמונת מחדל בלתי נתפס של הנהגת המדינה, שנמצאת כעת בלתי מוכנה לחלוטין למשבר שכבר מכה בכל העולם – מבקר המדינה העדיף לא להכריז על אשמים.

עוד ב"שקוף":

• זה הזמן לגרום לפוליטיקאים להפנים: בלימת משבר האקלים היא באחריותם
• מדד המזהמים מציג: אוזלת היד של המדינה מול עידן עופר
• איך חמקו תחנות הכוח של חברת החשמל ממדד המזהמים?

אך בדוח מסתתרת גם אפשרות נוספת: מי שיכולות, גם במשאבים שעומדים לרשותן כעת, לנקוט בצעדים אקטיביים למען הסביבה הן הרשויות המקומיות. מהדוח עולה תמונה עגומה של ניוון מערכות אל מול משבר האקלים שמכה בכל מאודו, ובעיקר תמונה עגומה של היעדר מנהיגות מתאימה לטפל במצב. בהיעדר מנהיגות כזו, זו יכולה כעת להיות שעתם הגדולה של ראשי הרשויות המקומיות לאחוז במושכות, לנצל את הריק העצום שנוצר ולהוביל מהלכים אמיצים – עד שתבשיל הדעת, ותושלם החקיקה.

ללא החלטות אמיצות

הדוח מחולק לשלושה פרקים עיקריים: פעולות להפחתת גזי חממה, היערכות לאומית להסתגלות לשינויי אקלים וההיבטים הכלכליים. בסיום הדוח, המבקר מציג המלצות ודן בהיערכות הארגונית, התפקודית והמקצועית לטיפול במשבר. בלב הביקורת, הדוח מצביע על היעדר חוק אקלים מוסדר ומתוקצב, עם כוח אדם ייעודי להתמודדויות עם משבר האקלים, כפי שקיים ב-56 ממדינות העולם. "הטיפול במשבר האקלים, המתבסס בחלקו הנרחב על השקעה בתשתיות, כמעט שלא מתוקצב בהיקף המתאים ובאופן ייעודי", נכתב.

כך למשל, הוקמה מנהלת להיערכות לאומית לסיכונים הכרוכים בשינויי אקלים, אלא שהיא פועלת כמעט ללא תקציב וללא כוח אדם ייעודי למשימה. נוסף לזה, המנגנון הכרוך ביישום החלטות המנהלת אינו מתוקצב. "במבחן התוצאה", כתב המבקר, "מודל עבודה של תקצוב בסגמנטים (לפי משרד) ותקצוב חד-פעמי או נקודתי אינו מאפשר קידום מערכתי של נושא משבר האקלים". 

עוד מציין הדוח כי הממשלה עדיין לא הכריזה על משבר האקלים כאיום. הכרזה כזאת היתה מצדיקה היערכות ופעולה של גופים כמו המועצה לביטחון לאומי ורשות החירום הלאומית. לצד זאת, מצא המבקר ש-87% מגופי הממשלה סבורים שלסוגיית האקלים מאפיינים של משבר לאומי. כלומר יש נכונות אולם אין החלטות אמיצות. הדוח גם מעמיד בספק גדול את היכולת של מדינת ישראל לעמוד ביעדים להפחתת הפליטות שאליהם התחייבה. 

יחד עם הדוח פרסם משרד המבקר שני סרטונים מושקעים: המוזיקה דרמטית, הכותרות זועקות מהמסך, הוויזואליה אימתנית והתוצאה מתכנסת לחמש דקות שלא מביישות שובר קופות פופוליסטי-אפוקליפטי. ועם פרומו כזה, קשה שלא להמתין בדריכות מהולה בחרדה לסרט המלא. אלא שהסרט הזה נעדר אשמים ברורים, רק תמונת מצב שאינה מחדשת דבר. על פני שלושה פרקים המבקר מתאר כיצד הממשלות כשלו בהיערכות למצבי קיצון, ללא תקציב ייעודי, ללא חוק אקלים, ללא החלטות אופרטיביות.

כבר כמעט עשור שגורמי מקצוע שונים בישראל, בהם ארגונים ירוקים, אנשי אקדמיה וחברי כנסת וממשלה טוענים את מה שהדוח מתאר. כל גל חום שהיה פה בקיץ, כל הצפה טרגית בעשור האחרון, כל שריפה שיצאה מכלל שליטה וכל שנת בצורת שחונה, כל אלה הם חלק ממשבר האקלים. אמנם מדובר במגמה עולמית, ישראל אינה ייחודית במופעי המשבר, אבל למדינה יש חובה למתן ולמנוע לפחות את חלק מהתופעות.

מה יכולים לעשות ראשי הרשויות?

ייצור חשמל הוא מקור פליטות גזי החממה העיקרי בישראל, ושיעורו מגיע לחצי מכמות הפליטות. על פי הדוח, האמצעי המרכזי להפחתת פליטות גזי חממה בסקטור המגורים הוא בנייה ירוקה, נושא שכתבנו עליו שוב ושוב ב"שקוף". כ-60% מצריכת החשמל בישראל מקורה במשרדים ובנייני מגורים – עבור חימום וקירור, תאורה או שימושים אחרים.

בדוח מצוין כי לבנייה ירוקה שימוש כפול: "היא לא רק מביאה להפחתת פליטות גזי חממה, אלא מסייעת בהסתגלות לשינויי האקלים, בין השאר באמצעות שיפור מיקרו-האקלים העירוני". הדוח מזכיר גם את הצורך למחזר פסולת בנייה, לפתח חומרי בנייה ידידותיים לסביבה, לקדם פרויקטים של התייעלות אנרגטית ולפרוש תאורת חוץ בעיר חסכונית.

חשוב לציין, הרשות המקומית אינה הפתרון האולטימטיבי. למעשה, רוב הרשויות בארץ מתמודדות עם גירעונות גדולים ובשנתיים האחרונות רבות מהן שרדו בקושי ללא תקציב חדש, מה שגרר את הקפאתם של פרויקטים רבים וחשובים. אולם – בהיעדר החלטות שלטון אמיצות, בידי ראשי הרשויות הכוח להורות ליזמים לבנות אחרת, לעודד את התושבים לחשוב אחרת ולהוסיף לעיר לא הרבה בשביל לקבל המון.

לא כולם יושבים בחיבוק ידיים בהמתנה לחוק האקלים

הדוח מציין 18 ערים בישראל שאימצו כבר לפני יותר מעשור מדיניות הגנת אקלים והפחתת פליטות. ברשימה נכללות ערי פורום ה-15, ופרט לכך גם ירושלים, בת ים ואשקלון. בזכות העובדה שראשי הרשויות הללו לא חיכו לממשלה והחילו בתחומן את התקן, ישנם בישראל 450 מבנים שעומדים בו (נכון לשנת 2019). זה כמובן מספר מזערי, אך זו התחלה שלא הייתה מתקיימת אלמלא היו הרשויות מרימות את הכפפה.

עוד מצביע הדוח על כך שמדינות רבות בעולם מקדמות באופן מובהק בנייה מאופסת אנרגיה. מדובר במבנים שבהם ייצור האנרגיה מגגות סולאריים משתווה לצריכת החשמל הכוללת של הבניין. כלומר, הוא מייתר את הצורך בתחנות כוח כמקור חשמל. ברוב המדינות המערביות קיימות כבר שנים תוכניות ממשלתיות להגדלת כמות המבנים מאופסי האנרגיה, מצוין בדוח. בישראל נבחנת תוכנית להחלת חובה לבנייה מאופסת אנרגיה – אולם עד שזו תתרחש התשובה נמצאת ברשויות המקומיות.

מה הכוונה? שהרשות המקומית לא חייבת לחכות עד שהממשלה תחוקק חוק שיכריח אותה לתקן בנייה ירוקה, היא יכולה להחיל חובה כזאת בתקנות משלה, זה בתוקף סמכותה. בירושלים למשל חוקי התכנון והבנייה מחייבים לחפות את הבניין באבן בעלת מראה מסוים. פורום ה-15 מחייב קבלנים כבר שנים רבות לבנות בתקן הבנייה הירוקה בניינים למגורים ברשויות בשטחן. כל רשות יכולה לחייב את הקבלנים להקים מבנים מאופסי אנרגיה, להעלות את רף הבנייה ירוקה, ולקבוע תקנות שיקדמו את האקלים העירוני, לו רק תבחר בכך.

על כך יכולים לטעון ברשויות המקומיות שאין להן כלים או תקציבים כדי להוציא לפועל צעדים מרחיקי לכת. אך על כך אומרים במשרד להגנת הסביבה, כפי שנכתב בדוח, כי לא מדובר רק במחסור בכסף, אלא לעיתים גם בסדרי עדיפויות לקויים וחוסר מודעות לעומק הבעיה שעמה יש להתמודד.

לצד זאת, הרשויות יכולות לנקוט עוד שורה של צעדים, חלקם לא דורשים תוספת תקציב אלא בעיקר חשיבה מודעת. למשל נטיעת עצים נותני צל להפחתת איי החום, תכנון שכונות שמעודד הליכה על פני תחבורה פרטית, סלילת שבילי אופניים, הפחתת נתיבי התחבורה ודאגה לצל. כמובן שרבים מאלה דורשים תקציב. אולם בשלב הראשון, ניתן לפחות ברמת ההצהרה להתייחס לנושא ולהצטרף לערי העולם. לפי דוח המבקר, כ-1,800 עיריות ורשויות מקומיות ב-30 מדינות ברחבי העולם הכריזו על מצב חירום אקלימי. ומה אצלנו?

בחיפה מוותרים, בפתח תקווה לא שמעו

בעוד פחות משבוע תיפתח ועידת גלזגו למאבק בשינויי אקלים. מדובר בוועידה השנתית של האו"ם, שלא התקיימה בשנה שעברה בשל מגבלות הקורונה. השנה ישראל מוציאה משלחת מפוארת של כ-130 משתתפים, בהם ראש הממשלה, השרה להגנת הסביבה ושרת האנרגיה. נוסף על נציגי הממשלה, מצטרפים עוד שורה של גורמים בעלי עניין. 

כך למשל יגיעו נציגים מפורום 15 הערים החזקות בארץ. גם נציגי אקדמיה נוסעים, למשל בית ברל, אוניברסיטת חיפה, בן גוריון ותל אביב. בנוסף, מצטרפים חברי כנסת ונציגים רבים נוספים מארגוני סביבה יחד עם עוד 10 נציגים מהתאחדות התעשיינים.

מבחינת הרשויות המקומיות, הנוכחות דלה בהרבה. נכון לעכשיו עיריית תל אביב היא הרשות היחידה שמוציאה משלחת לוועידה, עם ארבעה נציגים מטעמה. מעבר לזאת, נס ציונה נרשמה עם נציג אחד.

ומה לגבי חמש הערים הגדולות בארץ? בירושלים מוותרים על הנסיעה והחליטו להצטרף בזום לחלק מהדיונים. בחיפה, העיר השלישית בגודלה בארץ – שמחזיקה בשטחה את המפעלים שמדורגים במקומות הראשונים בהשפעה סביבתית שלילית – בחרו כלל לא לנסוע. וכך גם העיר הרביעית בגדולה, ראשון לציון. בפתח תקווה, העיר החמישית בגודלה, כלל לא מכירים הזמנה כזו.

הצורך בהשתתפות פעילה של הרשויות המקומיות במאבק במשבר קיבל השבוע משנה תוקף כשנשיא המדינה והמשרד להגנת הסביבה כינסו את חברי המשלחת לקראת הנסיעה. "אנחנו חייבים לייצר קואליציה רחבה ככל הניתן", אמר הנשיא לחברי המשלחת בהקשר להתמודדות עם משבר האקלים, וקרא לשילוב זרועות בין המגזרים, בהם מרכז השלטון המקומי. 

הוועידה היתה יכולה להיות נקודת ציון גם עבור הרשויות המקומיות: הנקודה שבה הן לוקחות פיקוד במקום שבו המדינה נעדרת מנהיגות יציבה. למעשה, עדיין לא מאוחר מדי לנסוע או לפחות להתחבר באופן מקוון. מפגש בלתי פורמלי עם ראשי רשויות מנוסים מרחבי העולם יכול לתרום להתייעלות המאבק. מעבר לזה, בכנס מתקיימים אירועים של ארגוני השלטון המקומי שמקדמים מדיניות אקלים עבור ראשי ערים ועיריות במסגרתם מקודמים שיתופי פעולה בין רשויות בעולם וקשרי עבודה.