דווקא עכשיו: השלטון חייב לתת שורת כלים תכלסיים לאופוזיציה

בימים אלו מתקיים בכנסת משא ומתן עתיר השמצות בין הקואליציה לאופוזיציה לגבי ניהול הוועדות, הרכבן ומספר סגני יו"ר הכנסת שכל צד יזכה למנות. הדיון מתמצה ב"מי צודק" ו"מה היה כאן קודם", וזה עקום לגמרי. ברשותך, ניקח כמה צעדים לאחור – ונדבר על השיטה.

העובדה שחלוקת עוגת השררה נתונה לגחמות כל קואליציה השולטת באותו רגע – היא שערורייה. 

עם זאת, מדובר בשערורייה הגיונית: מה ימנע מרוב מזדמן להותיר את האופוזיציה עם כלום בפיתה? מדוע שהמנצחים יתנו למפסידים – שלפני רגע דרסו אותם – אפשרות לבקר אותם ביעילות? 

עובדה: ועדת הכלכלה מדי פעם היא ברשות האופוזיציה, ולפעמים – לא. הביטו בגרפיקה שהכינה אביטל פרידמן, חוקרת בתוכנית רפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה, כדי להבין עד כמה החלוקה רנדומלית וגחמתית:

הסכנה מתחילה כשהשרירותיות פורחת 

בעצם, בואו נעשה זום אאוט יותר משמעותי ונדבר על מהי דמוקרטיה. מהותה הליך בחירות הוגנות, אבל זה לא נגמר בזה. הדמוקרטיה משתקפת מדי יום במנגנון קבלת ההחלטות. לא מספיק לבדוק אילו מהלכים מקדמים בכנסת במסגרת הדמוקרטיה שלנו, אלא גם איך מקדמים אותם.

עוד ב"שקוף":

• האם לח"כים מהאופוזיציה יש עדיין כוח להשפיע?
• יום עם האופוזיציונר הנצחי שעבר לקואליציה – ח"כ מוסי רז
• פודקאסט "המדריך לדמוקרטיה" – פרק 5: האופוזיציה

למה אני מייחס חשיבות כה גדולה למנגנון? כי הוא מה שמונע החלטות שרירותיות. ושרירותיות היא ההיפך מדמוקרטיה. שרירותיות איננה רק אירועים קיצוניים כמו מעצר ללא סיבה – היא מתרחשת גם כששלטון מפיל שוב ושוב חוקים מצוינים – רק משום שיריב פוליטי הגיש אותן.

ממשל נתניהו התמחה בכך. בכנסות קודמות הוא דחה את רובן המוחלט של הצעות החוק שהוגשו על ידי האופוזיציה, לא משנה מה ביקשה לקדם. כך זה נראה כשהצדדים מנסים לנצח אחד את השני – על הגב של הציבור. 

הגיע הזמן לשנות את המנגנון

ככל שנציגי הצד ה"מפסיד" מודרים בצורה גורפת יותר מתהליך ההחלטות – כך יגבר אי-האמון שבוחריו ירחשו לשיטה. ואכן, כמעט חצי מהעם חש ביום שאחרי הבחירות שאיננו חלק מהשלטון. כך בדיוק דמוקרטיה נחלשת.

לכן, גם אם הליכוד ושותפיו ימשיכו להתנהל באי-ענייניות מספסלי האופוזיציה – אסור שהממשל ישיב באותו מטבע של שרירותיות. להיפך. דמוקרטים, במיוחד כשהם בצד השולט, מוכרחים להתעלות ולגלות נדיבות של מנצחים. 

לפי מחקר של המכון לדמוקרטיה, האופוזיציה הישראלית כיום היא החלשה ביותר מבחינה מבנית מכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות שנבדקו, למעט שווייץ. הכלים העומדים לרשותה – דלים.

הגיע הזמן לקבע בחוק שלל כלים לאופוזיציה במטרה לייצר דמוקרטיה בריאה והוגנת יותר. הנה כמה הצעות:

• ייצוג הולם לחברי האופוזיציה בוועדות ותפקידים בהנהלת הכנסת.
• ניהול ועדה חשובה אחת לפחות, כזו החולשת על תקציבים או רפורמות.
• מינוי מבקר המדינה ייעשה בשוויון כוחות בין האופוזיציה והקואליציה – ללא קשר ליתרון הקואליציה.
• חיוב רה"מ והשרים לענות לשאלות במליאה מדי פרק זמן – ללא קבלתן מראש.
• סנקציות לשרים שלא עונים לשאילתות. למשל: תוספת תורנויות שר במליאה (חלקם נחרדים מכך). 
• סנקציות לעובדי ציבור שיבריזו מהגעה לוועדות הכנסת ויסרבו למסור דין וחשבון (יש כבר הצעת חוק בדרך).
• לאפשר לכל ח"כ להגיע לוועדת השרים לחקיקה אחת למושב ולנמק מדוע כדאי להם לתמוך בחוק שחשוב לו במיוחד.
• מתן משקיף לאופוזיציה סביב שולחן הממשלה ובישיבות ועדות השרים. 

לגבי ההצעה האחרונה:  לפני שאתם משחיזים את הקלשונים אציין שניתן להגביל את כמות ההערות או השאלות של המשקיף בישיבה ולאפשר את החלפתו במידת הצורך. 

ומה לגבי טענה שכך האופוזיציה תיחשף למהלכי הממשלה? זה בסדר גמור. הרי מה מחליטים סביב שולחן השרים? איך לקדם את החברה הישראלית. אבוי לממשלות שמעוניינות להסתיר זאת. 

בכלל, טוב אם הפרוטוקולים של כל החלקים הלא מסווגים בישיבות השרים יושקפו לציבור. שימו לב: גם כך רה"מ וראש האופוזיציה אמורים להיפגש אחת לחודש לעדכונים ביטחוניים רגשיים.

גשר בין יריבים

התוצאה של חקיקה כזו תהיה ברכה גדולה לכלל הציבור הישראלי: ברגע שהכלים העומדים לרשות האופוזיציה ישודרגו – יונמכו החומות ההולכות וגובהות בין הפלגים השונים. במקום קרבות בוץ במליאה ולילות לבנים נראה דיונים ענייניים יותר וקידום משותף של חוקים. הנה דוגמה עדכנית: הליכוד מקדם הצעה לפיה ישללו מבן זוג רוצח את זכויותיו על הדירה המשותפת. באופן חריג – ועדת השרים אישרה אותה השבוע. מקרים כאלה חייבים להפוך לפחות ופחות נדירים.

בקצרה, ברגע שחברי האופוזיציה יקבלו פרוסה עסיסית יותר מעוגת השלטון – נראה יותר שילובי ידיים למען הציבור. זה לא מדע בדיוני. תמיד יהיו התנגשויות. למפלגות שונות השקפות עולם אחרות. לא סתם 'מפלגה' מקורה בשורש פ.ל.ג. ועדיין, אפשר לריב על הסוגיות בהן שוררים חילוקי הדעות, ולקדם יחד את השאר. "הטוב המשותף" אינו הטוב של קבוצת הרוב הדומיננטית, אלא של מספר אזרחים רב ככל הניתן. הרעיון הוא לחפש לכידות חברתית ואת שביל הזהב, שכן מוסכם כי ראש הממשלה והשרים הם של כולם, לא רק של מי שבחר בהם.

שלל חוקים עברו בעבר ברוב גדול ובשיתוף פעולה חוצה מחנות, ואלו לרוב היו חוקים אמיצים וחשובים – למשל לצמצום הריכוזיות במשק (אחרי המחאה החברתית), או לגביית תמלוגי מיזמי הגז (חוק ששינסקי). זה אפשרי.

התרגלנו למלחמה על חשבוננו

לרבים קשה לעכל את ההגיון הזה. כל פעם שדיברתי על כך בתקשורת וברשתות מאז חילופי השלטון – הגיעו לא מעט תגובות שליליות. לא התרגשתי בזמנו מהתקפות מביביסטים כשביקרתי את שלטון נתניהו, ואני לא מתרגש מההשמצות של אנטי-ביביסטים ש"אני לא מבין כלום" עכשיו כשאני מעודד מתן כלים לאופוזיציה בניהולו. 

אני מציע לכולם לעשות תרגיל מחשבתי – דמיינו שאינכם בצד של השלטון. עכשיו תגידו לי: אילו כלים הייתם רוצים שיהיו בידי האופוזיציה?

כל מי שאוחז בהגה השלטון – לא משנה מאיזה צד – עלול להסתאב לאורך השנים. לכן כה חשוב שלרשות האופוזיציה יעמוד סט כלים יעיל לפיקוח על החבר'ה בשלטון. הייתי שמח לראות קריאות לכך ברחבי התקשורת – אבל כמעט אף אחד לא מדבר על זה. אני ממשיך להצהיר: אפרגן לכל ח"כ בקואליציה שיעסוק בחיזוק יכולות הפיקוח של האופוזיציה.

יש לי חלום: שיח פוליטי שעוסק באיזה מדינה אנחנו רוצים לבנות – בטווח הארוך. אשמח לשמוע את דעתכם והצעות שלכם לחידוד האיזונים והבלמים בישראל.