"אני לא מחבק עצים": זה מה שלמדנו מתושב העוטף שנאבק על נחל נקי

"אני לא מחבק עצים ואני לא פעיל סביבתי. קמתי בשבעה באוקטובר והחלטתי שיותר לא יקבלו החלטות עלינו מעל הראש, זה מה שהתנועה שלנו 'עתיד לעוטף' באה ואומרת. אנחנו כבר קרוב לחודשיים רודפים אחרי הרשויות: רשות המים, המשרד להגנת הסביבה וכל רשויות האכיפה כדי לקבל מידע. לפני שבועיים מצאו חולרה ובספטמבר מצאו קדחת הנילוס מאה מטר מהבית שלי והילדים שלי חווים זיהום יומיומי".

• מחיר הזיהום: הקנסות למפעלים לא מגרדים את רווחיהם
• חשיפה: שימוע להנהלת מפעל נשר בשל חשד לעבירות המסכנות את הציבור
• כ-5,000 מתים בשנה: דוח חדש מציג את ההשלכות הכבדות של זיהום האוויר

אהד כהן, תושב קיבוץ אור הנר שבעוטף עזה, הטיח את דבריו השבוע בדיון בוועדת הכלכלה. הוא התפרץ לשיחה מנומנמת, ניכר כי היה נרגש, תוך שהוא מחזיק בידו שקית ניילון ובה מים עכורים. "אני מתנצל", הוא אמר בפתח הדברים, "אני בדרך כלל מאוד ממלכתי, אבל אני שומע פה פשוט כיסתוח במשך שעה". כהן דיבר בלהט על נחל שקמה המזוהם שזורם ליד ביתו. לפני כתשעה חודשים נפער שבר בתשתיות מתקן טיהור השפכים של שדרות-שער הנגב שהוביל מאז לזליגת ביוב גולמי לנחל. 

כהן דיבר בכעס ומסביב השתררה דממה. אמנם הקשיבו לו ודבריו נכנסו לפרוטוקול, אבל הדיון עסק בכלל בנושא אחר; בתעשיות המזהמות בישראל, מפעלי ענק כמו בתי הזיקוק בחיפה, תאגיד כיל של עידן עופר, מפעל המלט "נשר", בנזקים שלהם ובאכיפה הרפה של המשרד להגנת הסביבה. אלא שכמעט שאין מקום אחר לדבר בו, דיון או ועדה שמתעניינים בכהן ובדומיו. 

בשנה החולפת התקיימו דיונים מעטים יחסית שעסקו בסביבה, בטח שלא בזיהום נחלים. על פניו אפשר להבין, הרי את מי מעניין איזה פלג מים מעופש בדרום בשעה שבני אדם קבורים, ספק חיים, במנהרות חמאס. כדי שיקשיבו לכהן, הוא נאלץ להתפרץ ולהיאבק על זכות הדיבור שלו, להיכנס לדיון שלא ממש קשור לנושא שלו ובעיקר – להתנער מדימוי הסביבתן, כמעט בהתנצלות.

קבלו את הכתבות ראשונים בוואטסאפ

מאחורי הניסיון להרחיק ממנו את התפקיד הסביבתי, עומד אחד האבסורדים הקשים איתם מתמודדים פעילי סביבה. הרבה יותר קל להתייחס לאנשים שנלחמים על אוויר נקי כטהרנים, וכאלה שמבקשים לשמור על שטחים ירוקים כמחבקי עצים, מאשר להיאבק בבעלי ההון, ביזמים ובאינטרסים עלומים של סחר בנפט שפוגעים לנו בבריאות. 

כהן עשה מה שהיה צריך לעשות, כי את חברי הכנסת לא מעניינת הסביבה, לא מעניינים בעלי הון שעושקים את האוויר שלנו ולא אכפת להם מאינטרסים עלומים של סחר בנפט מזהם. גם את היום הזה, יזמו בקושי רב בלשכה של ח"כ מטי צרפתי הרכבי, ונדמה היה שמסביב הממשלה והכנסת לא יוצאות מגדרן לסייע. אפילו השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, נפקדה מהאירוע.

אלא שמה שגילה כהן בחדר ועדת הכלכלה סודק את כל הנחות היסוד הללו; אולי את מרבית חברי הכנסת הנושא אינו מעניין, אבל הפעילים ונציגי הציבור הגיעו מכל רחבי הארץ: ערד, חיפה, מאשדוד, יבנה ואפילו מעוטף עזה. מדובר בתושבים שחלקם חוו טרגדיות משפחתיות בריאותיות בגלל רפיון הידיים של הממשלה מול הטייקונים המזהמים. אימהות שילדיהן חולים באסטמה, ונאלצות לקום באמצע הלילה לסגור את החלון מריחות הרעלים, תושבים שחוששים שיפתחו מכרה ענק מחוץ לחלון שלהם ונציגי ציבור שרואים בבריאות הציבור – שליחות. הם לקחו יום חופש מהעבודה, ובאו להילחם למען עתיד פחות מסריח לכולנו, ואת העובדה הזו איש לא יכול היה לטשטש.

בין הדוברים, גם ראשת המועצה האזורית גזר, רותם ידלין, שהיישובים שבשטח המועצה שלה סובלים באופן קבוע מהזיהום שנפלט ממפעל המלט "נשר". המפעל שבבעלות המיליארדר לן בלווטניק, המחזיק ברשת 13 וחברת החדשות שלה, אבל גר בכלל אלפי קילומטר משם. לפני כמעט שלוש שנים התקיים דיון בכנסת בנושא המפעל, אולם הממשלה נפלה לפני דיון ההמשך, ויו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, יעקב אשר, כנראה שלא מוצא לנכון לעסוק בתעשיות מזהמות, אוויר עכור או נחלים מעופשים, בעלי הון דורסניים ושכונות מוחלשות מוכות סרטן. 

ידלין דיברה מול מעט מאוד חברי הכנסת, בהם בין היתר הרכבי וח"כ יוראי להב הרצנו מיש עתיד, נוכחים קבועים, כמעט יחידים, בשיח הסביבתי במשכן. בדבריה אמנם התייחסה למפעל נשר, אבל סיכמה היטב את האירוע כולו: "אנחנו רבים והמפעלים מתים מצחוק". 

והצחוק הזה, נדמה כאילו הדהד בחדר הריק ממנו נפקדו חברי הכנסת. אותם נבחרי ציבור שלא מכנסים ועדות בנושאי סביבה, שלא טורחים להתעניין באוויר שהבוחרים שלהם נושמים, שלא פוגשים את הציבור והטרדות היומיומיות שלו, שגורמים לתושבים להתנער מהתואר פעיל סביבה. בהיעדרם, הצחוק הזה עוד ימשיך ללוות אותנו שנים ארוכות.

ידלין, בדיוק כמו כהן, אינה פעילת סביבה. אבל בדיוק כמו כהן, היא שוחרת חיים. כשמפעל מזהם את האוויר וציבור שלם שגר מסביבו נחנק וחולה במחלות קשות, לא מדובר במפגע סביבתי, אלא בהרס החיים עצמם. כשתעשייה פולטת חומרים מזוהמים לקרקע ומרעילה את מי התהום, אלה הם החיים עצמם שנפגעים. וכשמתקן טיהור שפכים קורס וערימות צואה זורמות ליד בתי מגורים יחד עם מחלות שמסכנות את בריאות התושבים, גם ניצול מעוטף עזה, שעסוק בשיקום חבל ארץ שנחרב נפשית, מוסרית ופיזית, מבין – כנראה בניגוד לרוב חברי הכנסת – שסביבה זו בעצם ההכרה בעתיד שיש לנו פה, שהוא ראוי להילחם עליו, לדמיין אותו ולהבטיח שהוא יהיה אחר.