החקלאים יתריעו על אסון מתקרב: בהודו מנסים להילחם בשינויי האקלים מלמטה

הודו היא בין המדינות הניצבות בפני האתגרים המשמעותיים ביותר בהתמודדות עם משבר האקלים. כמדינה המאוכלסת ביותר בעולם, עם 1.4 מיליארד בני אדם היושבים על שטח גדול במעט משטחה של ארגנטינה, היא סובלת מעוני וחום גבוהים יותר מהממוצע העולמי.

לא מדובר באתגרים של העתיד הרחוק, אלא במציאות נכון להיום. "בשנת 2024 הודו סבלה מ'אירוע מזג אוויר קיצוני' אחד, כמו שיטפון או סופת ציקלון, ביותר מ-90% מהימים", נכתב באקונומיסט. אירועים אלו לא נשארים בתוך גבולות הודו בלבד, הם משפיעים על כל יבשת אסיה. על פי הבנק העולמי, 10-40 מיליון בני אדם ביבשת יאלצו להגר בתוך מדינותיהם עד שנת 2050 כתוצאה מהשלכות משבר האקלים.

למרות המציאות בשטח והתחזיות הקודרות, השקעות ממשלת הודו בכל הקשור להסתגלות אל מול שינויי האקלים אינה מספקת להתמודדות עם היקפי המשבר – כך טוען המכון ההודי להתיישבות אנושית (IIHS). הניסיון "לחסוך" במשאבים כלכליים נובע ככל הנראה מחוסר רצון פוליטי וסירוב להכיר בהיקף התופעה. הכרה זו, אגב, הייתה עשויה לחסוך לממשלת הודו לא מעט, שכן טיפול בגלי החום הקיצוניים שמכים במדינה עולים לה 7% מהתמ"ג השנתי, כך מעריך לוק פרסונס מאוניברסיטת דיוק.

גלי החום, כמו גם השלכות נוספות של משבר האקלים, חושפות בעיות חברתיות עמוקות: "הבעיה חריפה ביותר בערים, בהן העניים נדחקים בחוזקה תחת גגות פח. שכונות עוני חמות הרבה יותר מאזורים עשירים, שיש בהם יותר צל ושטחים פתוחים", נכתב באקונומיסט. דוגמה לכך היא דהאראבי, שכונת עוני במומבאי, בה הטמפרטורות באוקטובר גבוהות בחמש מעלות מאשר בפרבר היוקרתי והסמוך מאטונגה. צ'אנדני סינג מ-IIHS ועמיתיה למחקר קוראים לשינויים רדיקליים בקנה מידה גדול, שמתחילים בתקנים לבנייה עמידה בחום. אחרים קוראים למעבר מבנייני בטון וזכוכית למבנים המאווררים באופן טבעי.

אל מול חוסר הרצון המדיני-פוליטי, קיימות יוזמות פרטיות שמטרתן למנוע אסונות עתידיים. חוקרים ממרכז ""Hume שבוויאנאד, מחוז בהודו, עובדים על פיתוח של מערכת התרעה מוקדמת מפני מפולות בוץ. המרכז אוסף נתונים מיקרו-מטאורולוגיים על כמויות גשמים, ויוצר רשת ריבועים על מפת האזורים המועדים למפולות. על בסיס זה, מלמדים חקלאים בכל ריבוע לאמוד כמויות גשמים ולהעלות את הנתונים לקבוצת וואטסאפ. כך, יכולים המומחים להעריך עד כמה כל חלק בהר רווי מים ובלתי יציב, ולהתריע בפני התושבים מתי עליהם להתפנות ולאן.

לצד אירועי מזג אוויר קיצוניים אלו, ניצבת הסוגייה הקריטית מכל: בעיית זמינות המים. על פי האקונומיסט, עם 18% מאוכלוסיית העולם, להודו יש רק 4% מהמים הזמינים בעולם, ו-17 מתוך 28 המדינות שלה סובלות ממחסור מים גבוה עד גבוה מאוד. העיר בנגלור למשל, השוכנת על הר יבש עם מאגר מים עיקרי הנמצא כ-100 ק"מ ממנה, צפויה לחוות קשיים חמורים אף יותר בעתיד.

לפי הערכות, רק שליש מהמים שתושבי בנגלור משתמשים בהם ממוחזרים. נעשים מאמצים להגדיל זאת, כאשר על פי תוכנית אחת שפכים עירוניים מסוננים ברמה מספקת להשקיית גידולים חקלאיים, ומשתמשים בהם לחידוש מי התהום הכפריים המדולדלים. על אף שאופן שאיבת המים מבוצע על ידי טכנולוגיות יקרות, אם השימור לא ישתפר, מקום מים זה, כמו רבים אחרים בהודו "ייגמרו לחלוטין", כך על פי דוח חדש של המרכז למדע וסביבה (CSE).

העלמת עין מבזבוז מים

שימור מחייב גם ערבות הדדית, המהווה בסיס בניהול המשאבים המוגבלים של הודו. נאבין קומאר, חקלאי שמגדל רימונים, סיפר לאקונומיסט על החשש מכך שיום אחד המים עלולים להיגמר. אומנם נאבין עבר להשקייה בטפטוף, לא כל החקלאים נוקטים באותם אמצעי זהירות. כיום, במצב בו החקלאים אינם משלמים דבר על מים מעבר לעלות שאיבתם, שגם זו מסובסדת, נוצרת מדיניות שמעלימה עין בפני בזבוז.

ארגונים כמו הבנק העולמי וחברות גדולות בהודו (שנדרשות לתרום 2% מהרווחים שלהן) מעוניינים להשקיע בפרויקטים בתחום המים. חקלאים, במסגרת פרויקטים אלו, צריכים לחתום על חוזים שמחייבים אותם לגדל יבולים שדורשים פחות מים. משא ומתן זה לא פשוט, שכן הוא מצריך שכנוע של החקלאים כי גידול של יבולים חלופיים יכול להיות רווחי יותר, אומרת וינה סריניוואסן מהארגון הלא-ממשלתי "Well Labs". עם זאת, הרצון של חברות הטכנולוגיה אינו מספיק, ונדרשת מדיניות ציבורית רחבה שתעבוד לשיתוף פעולה בין כלל המגזרים השונים.

סוניטה נאריין מ-CSE מציעה נקודת מבט אופטימית, וטוענת כי ככל שמשבר האקלים יתרחב, הצורך להסתגל יתבהר ובהתאם לכך יגבר הצורך בפתרונות חדשניים. הודו, בשל היותה מדינה גדולה ומבוזרת, מקשה עלינו לעקוב אחר מידת ההסתגלות שלה לשינויי האקלים. לצד זאת, דבר אחד בטוח: העשירים יתמודדו עם המשבר בצורה טובה יותר. אומנם, זה לא אומר שהם מוגנים, שכן כולנו חולקים את אותו אוויר לנשימה, ואף אחד אינו חסין מפני עוצמתו של אסון טבע – גם אם נעשה בידי האדם.

חשוב להבין כי לא מדובר באתגר של מדינה אחת בלבד, ולא מדובר במשבר הנוגע לאוכלוסיות ספציפיות בחברה – ההשפעות הן על האנושות כולה. הודו, במובן מסוים, משמשת כמקרה בוחן לעולם בנוגע לאופן בו נתמודד עם האתגרים הסביבתיים הניצבים בפנינו. כמו בשאר העולם, גם בישראל קיים הצורך בהעלאת המודעות הסביבתית, הן ברמת הפרט והן ברמת המדינה. דרך אחת היא להשקיע תהליכים מניעתיים ולקדם מדיניות ששמה בראש סדר העדיפויות השקעה בפתרונות חדשניים, שיסייעו להתמודד עם השלכות משבר האקלים.

בסדרת הכתבות "עיר מקלט" סוקרת יעל געתון את ההיערכות של רשויות מקומיות שונות בארץ למשבר האקלים. בעיריית הרצליה החליטו להקים רשת מרכזי חוסן שבמקרי חירום יאגרו אנרגיה באופן עצמאי ויוכלו לשרת את הקהילה. בחולון החלו להיערך למכות הגשם שהלכו והתגברו ברקע שינויי האקלים. מאז, חלק מתוכניות ההתמודדות עם האתגר במרחב העירוני הצפוף הפכו לפתרונות בשטח, כמו שיקום בריכת החורף העירונית והקמת מאגרי מים מתחת לבניינים. בבאר שבע החלו בקיץ שעבר להפעיל את "נוהל החום העירוני" שנועד לצמצם למינימום האפשרי את הפגיעה שעלולה להתרחש בזמנים שבהם הטמפרטורות מטפסות.