צ'ק דחוי על חשבוננו: כך נכנעים הפקידים לטריק הקבוע של הלוביסטים

לפני עשור ישבו פקידי הממשלה ונציגי משפחת הון גדולה וביקשו להגיע להבנות. על כף המאזניים עמד סכום כסף גדול מאוד, שמקורו במשאבי הטבע של הציבור. אם היו מכניסים אותו לשק, היה כבד יותר ממשקל גופם של כל הפקידים והאדונים גם יחד. האדונים ביקשו לשמור את הכסף לעצמם, והפקידים ניסו לייצג את הציבור, שכמובן לא היה נוכח בחדר הסגור. בסופו של עניין נחתם הסכם חגיגי, ודוברי הפקידים הפיצו מסרים מלאי גאווה כל כך שהנה, הכריחו את אדוני הארץ להתחייב לשלם. שנים לאחר מכן התגלה הבלוף: הם רק שכחו לכתוב תאריך על הצ'ק.

• שדה סולארי ישמש את כיל להתחמק מתשלום מיליארדים למדינה. תחקיר
• מופע ההטעיות של כיל בכנסת: מיקי רוזנטל היה היחיד שידע לענות
• איך זה שכיל מנצחת את המדינה? 

זה קרה ב-2012. מצד אחד החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו. מן הצד השני עידן עופר. הרבה דברים יש בהסכם קציר המלח עליו חתמו: התחייבויות מרהיבות מהצד של עידן עופר, עקרונות חשובים כמו "המזהם משלם" מהצד של הממשלה. מה אין? מילות תיאור זמן ברורות. איני יודעת אם בויאנג'ו מתעוררת באמצע הלילה בזיעה קרה כשהיא מבינה את תוצאות הפאול ההיסטורי שלה מול הפרקליטים והלוביסטים המרוצים של כיל, אבל הטעות שעשתה עומדת לעלות לנו ביוקר.

בתחקיר "שקוף" שהתפרסם החודש הראינו כי כיל, שמפעלי ים המלח נמצאים בבעלותה, אינה מתכננת להתקדם עם מילוי ההתחייבות שלה לציבור: קציר המלח. כתוצאה מכריית המחצבים שמכניסים לכיל עשרות מיליארדי שקלים, נערמות מאות מיליוני טונות של מלח שעלות הפינוי שלהן, לפי חוות דעת שהממשלה הזמינה ואנחנו חשפנו לראשונה, עומדת על 7.5 מיליארד שקלים. בשנים הקרובות צפוי מכרז היסטורי על זכויות הכרייה בים המלח. אם קציר המלח לא יסתיים עד אז, אף חברה לא תרצה להתחרות מול כיל. המדינה, כלומר אנחנו, צפויים להפסיד הרבה מאוד כסף. 

איך הנציגים של כיל הסבירו בכנסת את העובדה שהם לא עומדים ביעדים? פשוט מאוד. אין מועדים. כבר ב-2016 מבקר המדינה הצביע על המחדל והתריע מפני המחיר שכולנו נשלם. לא רק שלא נקבעו יעדים מדידים ואבני דרך בהסכם עם כיל, גם לא נקבע מה העונש שיושת על החברה במידה ולא תעמוד בהם. "אבני דרך לא נקבעו בהסכם הקציר, והיעדרן אינו מאפשר מעקב יעיל אחר התקדמות הפרויקט", כתב המבקר, "לא נקבעו בהסכם סעיפים שיבטיחו למדינה פיצוי במקרה של אי-ביצוע הפרויקט או דחייתו, כגון תשלום ריבית פיגורים או קנסות, ופיצויים על נזקים שעלולים להיגרם".

כשאזרח או אזרחית מן היישוב לוקחים משכנתא, שהשווי שלה הוא פרומיל קטן מהסכומים שעומדים על הכף בהסכמים עם תאגידים כמו כיל, הם מתחייבים למועדי תשלום קבועים ומדוייקים, וישלמו ריבית פיגורים וקנסות על כל עיכוב. אבל על עידן עופר, מסתבר, אנחנו סומכים. יהיה בסדר. מספיקה לחיצת יד. כסף, הרי, יש לו. ברשימת העשירים שפירסם השבוע "דה מרקר" עופר נמצא במקום הרביעי במועדון המיליארדרים של ישראל, עם שווי של כתשעה מיליארד שקלים, 30% יותר מן השנה שעברה. אלו מיליארדי שקלים שלא יצאו על קציר המלח. תנחשו מי ישלם בסוף.

עניין של זמן

אלמנט הזמן הוא שחקן חוזר בהפסדים של הציבור מול מי שמצליח שוב ושוב לעשוק אותו. ראיתי במו עיני כיצד חברי כנסת מעבירים חוקים המגיעים לישורת האחרונה ולבסוף מתפשרים על הדבר הכי חשוב – מועד הביצוע. בשלב הזה הם כבר כל כך משתוקקים להציג את ההישג לציבור, שבמקום להילחם הם נרתמים למאמץ לטשטש את נקודת החולשה האיומה הזו. 

הנה דוגמה נוספת, הפעם מתחום תגליות הגז. כדי לגבות מס מקידוח גז, משרד האנרגיה צריך קודם כל להכריז עליו. במקרה של שדה הגז לוויתן זה לקח לא פחות מארבע שנים. העיכוב הזה עלה לנו ביוקר. "הגם שבשלהי שנת 2010 פורסמו תוצאות קידוח 'לוויתן' לציבור, קבע משרד האנרגייה לגביו את מועד התגלית לינואר 2014", כתב על כך בשנה שעברה מבקר המדינה, "המועד נקבע רק לאחר שמחזיקי הזכויות במיזם השלימו נתונים שהציגו רווחיות חיובית מהמאגר, אף על פי שמאגר 'לוויתן' הוכרז כמאגר הגז הימי הגדול ביותר שנמצא באותו עשור".

מה גרם למדינה להתמהמה ולא לגבות את הכסף הציבורי שמגיע לנו מרווחי הגז האדירים? לא משנה מה הסיבה, תמיד תעיב עליה עובדה אחת: אלכסנדר ורשבסקי, מי שהיה הממונה על הנפט במשרד האנרגיה והאיש שאחראי על אותה הכרזה על תגליות הגז, עובד היום כיועץ לשותפות חיפושי הגז והנפט "הזדמנות ישראלית". 

השמות חייבים להיחשף 

מאחורי הגולים העצמיים שהרגולטור מכניס לנו שוב ושוב ישר לתוך הבטנית הריקה של הארנק, עומדים אנשים. נוח להם להסתתר מאחורי האשמות כלליות כלפי "משרד האוצר" או "המדינה", דוחות מבקר המדינה אינם כוללים את שמותיהם ותמונותיהם ומהתקשורת המרכזית אין להם מה לחשוש. היא שייכת ברובה לאותן דמויות שמולן חתמו על הסכמים בלי תאריכים. ואם לא להן, אז לחברים שלהם. 

למזלנו עדיין קיימים כמה מעוזי חופש עיתונות וחברה אזרחית אמיצה שנלחמים על האותיות הקטנות. את כל מה שכתבתי כאן יודעים היטב למשל ב"לובי 99", שנלחמים שוב ושוב בכנסת על הניסיונות לשחק עם אלמנט הזמן לרעתנו. יש גם הצלחות. בסרטון הזה למשל, אפשר לראות כיצד מנכ"לית לובי 99 לינור דויטש מתעקשת בכנסת שיישום מסקנות ועדת שטרום, שעיקרן מאבק עיקש בבנקים ופתיחת שוק האשראי לתחרות, לא יידחו בשישה חודשים כפי שכתוב בנוסח החוק. במקרה הזה, הציבור רשם הצלחה, כי היה מי שעמד לצדו. 

לצד ארגוני החברה האזרחית, על כתפי העיתונות מוטלת האחריות לשים במרכז את שמותיהם ופניהם של מי שכשלו בייצוג שלנו מול תאגידים רבי עוצמה, בוודאי אם עברו בהמשך להרוויח משכורות עתק בשירות אותם תאגידים. אין לנו את הפריווילגיה לקוות שהמצפון שלהם מתקתק גם בלעדינו.