איך זה שכיל מנצחת את המדינה? 

ערב אחד בשנת 2016 צלצל הטלפון שלי, על הקו היה חבר כנסת מוכר. הימים היו ימי הדיונים ברפורמה להגברת התחרות בבנקאות, והח"כ ביקש לעבור איתי על החוק המוצע. בזמן שישבנו על סעיפי החוק, הודה חבר הכנסת שהוא אינו מבין אותו כלל. הייתי נבוך. החוק נמצא בשלבי סיום, תיכף עולה להצבעה בוועדה, מה קורה פה? בלי ששאלתי, הח"כ הצביע על המספר הסידורי של החוק, מספר בן ארבע ספרות. "זה החוק האלף ומשהו שנידון השנה. כמה זמן אתה חושב שיש לי ללמוד כל נושא?".

נזכרתי בכך כיוון שלאורך כל קריאת התחקיר המעולה של יעל געתון ודרור גורני ב"שקוף" זוחלת מהמוח אל הבטן המחשבה – איך זה מצליח לכיל? איך חברה מסחרית, לא הכי גדולה בעולם, מצליחה לאכוף את רצונה על מדינת ישראל, במקום שזה יהיה להיפך? 

דוגמאות למציאות התמוהה הזו לא חסרות בתחקיר: כיל מצליחה לגרום לגורמי המקצוע בממשלה לחתום על מספרים שהיא זורקת, אף שברור שיש מאחוריהם אינטרס. 

כיל משכנעת את המדינה לתת לה זכות סירוב במכרז הבא, אף שלא יוצא מזה כלום למדינה. 

כיל מתחמקת מתשלום מס כבר שנים והמדינה לא מצליחה לגבות את הכסף. 

כיל, על פי התחקיר, מתחמקת מיישום מלא של המחויבות החקוקה שלה לקצור מלח. קצב קצירת המלח רחוק מהקצב שבו מלח חדש מצטבר כתוצאה מהפעילות של כיל, והמדינה לא מתעקשת. 

כיל מתכננת להטיל את המלח הנקצר במקום אחר מזה שנקבע, מה שיפגע באפשרות לערוך מכרז אמיתי על זיכיונות הכרייה ועלול לקבע את כיל כמונופול לעוד שנים רבות.

אז איך זה מצליח? המחשבה הראשונה שעוברת בראש של אנשים שאני משוחח איתם, היא מחשבה קונספירטיבית על מעטפות של כסף שעוברות לדרג המקצועי בממשלה, מעטפות שמטות את שיקול הדעת. אני לא חושב שזה סביר. העסק בין כיל למדינה מנוהל יותר מדי שנים עם יותר מדי אנשים. אם היו מעטפות כסף, מתישהו מישהו היה מדבר. קל להשליך דברים לתחום הפלילי, אבל כפי שממחיש הסיפור האישי שלי בפתיחה, הבעיה היא השיטה עצמה.

תקשורת אדישה יוצרת פוליטיקאים ציניים

עצם העובדה שהתחקיר המדובר התפרסם ב"שקוף", גוף עיתונות עצמאי קטן (נקווה שבעתיד יגדל) ולא בכלי התקשורת הנפוצים, המסחריים, אומרת הכל. כלי התקשורת המסחריים לא ממהרים להתעסק עם תאגידים גדולים, שהם לא רק המפרסמים הגדולים שלהם אלא גם במקרים רבים קשורים לבעלים של כלי התקשורת. נזכיר כי עידן עופר ואודי אנג'ל, הבעלים של כיל ובז"ן, שלטו גם בזכיינית 2 לשעבר רשת, ונאלצו להעביר את השליטה בשל חוק הריכוזיות. למי היא עברה? לבעלים של חברת נשר, השולטת בשוק המלט. ואילו קשת 12 נשלטת על ידי הבעלים של החברה המרכזית למשקאות ובנק מזרחי. איזה אינטרס יש לכלי תקשורת מסחריים, המוחזקים על ידי בעלים של מונופולים, לעשות תחקיר על מונופול אחר?

• מי שולט באמת בתקשורת בישראל? היכנסו למפת הבעלויות

חוסר הכיסוי התקשורתי הוא הגורם הראשון במעלה לכך שהציבור לא מתעניין בכיל. הרי ברור שהכסף הגדול שהמדינה תפסיד היה יכול לבנות בתי חולים, בתי ספר ומה לא. התקשורת המסחרית לא מתאמצת לחקור, למצוא את הסיפור ולתווך ולהנגיש אותו לציבור.

חוסר העניין של התקשורת מיתרגם לחוסר עניין של הציבור, שמשפיע ישירות על הפוליטיקאים. הרי המקצוע שלהם הוא לחוש את רחשי ליבו של הציבור. היכן שהציבור לא מתעניין, לא נמצא את הפוליטיקאים. אם הציבור מנמנם ולא מודע, מדוע שחברי הכנסת יטריחו את עצמם לוועדות הכנסת וישתתפו בדיונים המייגעים? מי יוקיר להם טובה על כך שחילצו מכיל מיליארד או שניים? ואם כבר הזכרנו את התקשורת המסחרית המוחזקת ע"י התאגידים וממומנת מכספי הפרסומות של התאגידים, איזה כלי תקשורת יפרסם כתבה מפרגנת על הח"כ או הח"כית האמיצים שנלחמו בתאגיד? 

אם התקשורת לא מתעניינת, לח"כים אין מה להרוויח, אבל יש הרבה מה להפסיד. אמנם יש מיעוט פוליטיקאים רציניים שיעסקו בנושאים לא פופולריים לטובת הציבור, אך חוסר עניין תקשורתי מתמרץ דווקא את הפוליטיקאים הציניים על חשבון הרציניים. הפוליטיקאי הציני יעדיף לבחור נושא שעומד בכמה קריטריונים: נושא שמקטב את הציבור הישראלי ומעורר רגשות עזים של שנאה ופחד, ויניב לו כיסוי תקשורתי. נושא פשוט שלכל אחד יכולה להיות עליו דעה בלי לימוד מעמיק, ושלא ידרוש עבודה מאומצת מדי, לימוד והשקעה בוועדות וחקיקה. ונושא שלא יקים עליו אויבים חזקים. ובקיצור: בטח לא משהו שמשנה את סדרי העולם הכלכליים.

אמנם יש מיעוט פוליטיקאים רציניים שיעסקו בנושאים לא פופולריים לטובת הציבור, אך חוסר עניין תקשורתי מתמרץ דווקא את הפוליטיקאים הציניים על חשבון הרציניים

הדבר היחיד שיניע פוליטיקאים לפעול בנושאים כלכליים מורכבים הוא אם יחושו שיש בציבור סנטימנט חזק מאד, כזה שעולה על החסרונות שהוזכרו. המוני האנשים שגדשו את הרחובות במחאה החברתית היו הזרז לשלוש רפורמות לפחות: הרפורמה בסלולר, חוק הריכוזיות והחוק להגברת התחרות בבנקאות. את הרווח הרגשנו בכיס, בתקציב המשפחתי ובשירותים חברתיים. כיום, יותר מעשור אחרי המחאה, נראה שהמטוטלת הפוליטית חזרה לנוע לצד של התאגידים.

דלת מסתובבת ונטרקת על הציבור

התאגידים הגדולים מעצבים את המדיניות הממשלתית לא רק באמצעות שליטה ישירה ועקיפה בתקשורת. כשתאגיד שוכר לעבודה אדם שעד לפני זמן מה שירת את המדינה בפיקוח וחקיקה מול התאגיד, הוא זוכה להישג כפול. מי שעזב עבודה לא בהכרח ניתק קשרים חברתיים עם הקולגות לשעבר. הוא יודע למי לפנות ואיך לדבר אליהם, מכיר את הלך הרוח שלהם וכיצד להשפיע עליו. הדבר נותן יתרון לתאגיד, שרוצה להשפיע על החלטות מקצועיות. 

בנוסף, המעבר של אותו בעל תפקיד ציבורי לתאגיד המסחרי, משדר למי שעדיין מועסקים בשירות המדינה שהחמאה מרוחה בצד השני. כדאי לשמור על יחסים טובים. 

ההתנהלות הזו, המכונה "דלת מסתובבת", היא נפוצה כמו שהיא בעייתית. מונופול הגז נוהג לגייס עובדי מדינה ממשרד האנרגיה, הבנקים אוהבים לגייס את המפקחים על הבנקים עם סיום תפקידם, החברות המזהמות שוכרות את פורשי המשרד להגנת הסביבה וכולם מחפשים נערי אוצר שסיימו את הקדנציה.

אילו היו מחלקים מדליות על דלת מסתובבת, ניר גלעד היה מקבל דלת מזהב. גלעד היה החשב הכללי בזמן שהאוצר ניהל מו"מ שנוי במחלוקת עם החברה לישראל, הבעלים של כיל. תוצאת ההסכם שהוביל ניר גלעד היתה שהמדינה רכשה מהחברה לישראל במאות מיליונים נכס שממילא החברה לישראל היתה אמורה למסור למדינה חינם. אחר כך הוא עבר לעמוד בראש החברה לישראל וכיכב בטבלאות שיאני השכר עם הכנסות של עשרות מיליוני שקלים.

חוסר מקצועיות

הסיפור שבפתיחה ממחיש את בעיית חוסר המקצועיות אצל המחוקקים, אבל הבעיה אינה רק במחוקקים אלא גם בדרג המקצועי בממשלה. פוליטיקאים ושרים באים והולכים, לעיתים בקצב מסחרר. כל החלפה של שר עשויה לגרום להחלפת מנכ"ל המשרד ואיתו חלק מהדרג המקצועי. במקרה הטוב, גורם מקצועי במשרד ממשלתי יישאר בתפקידו מספר שנים. 

בזמן הרפורמה בבנקאות נוכחתי שפרקים מרכזיים בחקיקה מנוסחים על ידי עוזרים פרלמנטריים או עובדי ממשלה בדרג נמוך, שלעיתים צריכים לכתוב פרק בחוק מעכשיו לעכשיו. אלו אנשים מוכשרים אך חסרי ניסיון, דבר שמתבטא בטעויות ופרצות. לעומת זאת כיל, כמו כל תאגיד, יכולה לשמר אנשי מקצוע במשך שנים רבות. 

אז מה עושים?

עד כה תיארתי את פגמי השיטה, פגמים שיכולים להיראות מייאשים. אבל לא צריך להתייאש ולא צריך להחליף את המדינה. אם מבינים את הפגמים, אפשר גם לתקן אותם. למשל, להחמיר את חוקי הצינון ולהקשות על הדלתות המסתובבות להסתובב. 

תקשורת נטולת אינטרסים היא המפתח ליצירת עניין ציבורי בנושאים כמו כיל. כפי שהוכח כבר, כשיש עניין ציבורי רחב מספיק מגיעים גם הפוליטיקאים והדברים נוטים לטובת הציבור

אבל קודם כל: למצוא פתרון לכך שהתקשורת המרכזית שלנו נשלטת בידי תאגידים מסחריים, ושגם כלי תקשורת שאינו נשלט בידיהם ישירות תלוי בתקציב הפרסום שלהם. הפרדה בין כלי התקשורת לתאגידים היא מורכבת, אך בלי מודעות לקשר שבין התקשורת המסחרית לכשלים במשק, המצב יישאר כמו שהוא. ובכן: תקשורת נטולת אינטרסים היא המפתח ליצירת עניין ציבורי בנושאים כמו כיל. כפי שהוכח כבר, כשיש עניין ציבורי רחב מספיק מגיעים גם הפוליטיקאים והדברים נוטים לטובת הציבור. זוהי הנקודה המרכזית לכל שינוי.

ברק גונן הוא יו"ר משותף של עמותת "צדק פיננסי"