"היועץ הוא הפה והלשון של הח"כ – אבל הוא לא יודע כמה הוא מרוויח"

החוק שיזמה והעבירה מרב מיכאלי (עבודה) בכנסת ה-20, שקבע כי מי שמתגרש צריך לקיים קודם לכן הליך של יישוב סכסוך הוא "חוק משנה מציאות עבור עשרות אלפי אנשים בשנה". כך אמר לנו יועצו של חבר הכנסת אורי מקלב (יהדות התורה) יהודה גוטמן. כך לדבריו גם החוק שהעביר מקלב עצמו, שקבע שיש לרשום את שם השולח על מכתב דואר רשום, כדי למנוע מאנשים להגיע לסניף הדואר, ולבזבז זמן יקר. 

• זיכרון של פיל: הפיקוח על שכר הח"כים עדיין נתון בידיהם
• גרפו לייקים והתקדמו? יש עתיד לא מקדמים את הצעת החוק להגברת הפיקוח על שכר הח"כים
• עם אפס עשייה פרלמנטרית – אדלשטיין יקבל עוזר נוסף

מלבד חברי הכנסת החתומים על הצעות החוק החשובות האלה, יש עוד שותפים מרכזיים להוצאה לפועל של המהלכים שמשפיעים ישירות על עשרות ומאות אלפי אזרחים – היועצים הפרלמנטריים. אם אתם לא מסתובבים מדי יום במסדרונות הכנסת, אתם כנראה לא תכירו אותם, לא תשמעו את שמם ולא תדעו עליהם. אך מאחורי כל ח"כ חרוץ עומדת לשכה של שלושה או ארבעה יועצים ויועצות שעובדים קשה – קשה מאד. הם אלה שבפועל מכתתים את רגליהם במסדרונות הכנסת, מנסחים הצעות חוק, מכינים את חבר הכנסת לדיונים ועוד. 

בשבוע שעבר, לאחר משא ומתן ארוך, ובזמן שהסכם השכר האחרון שלהם עודכן בשנת 2015, הם זכו לתוספת לשכר הבסיס של 16%. אך גם התוספת הזאת לא פתרה את מצב העסקתם המוזר של היועצים (שספק אם ניתן לפתור אותו). שלושה מהם שוחחו עם "שקוף" וסיפרו על העבודה האינטנסיבית, שפעמים רבות אינה מתוגמלת כראוי, ועל התחלופה הרבה במקצוע החשוב. "יש יועצים שפשוט לא שורדים את העומס", סיפר אחד מהם. 

תאודור אריאל עמר, היועץ של עופר כסיף (הרשימה המשותפת), יעל יפרח היועצת של אפרת רייטן (העבודה) עו"ד יהודה גוטמן, היועץ של אורי מקלב (יהדות התורה) ולילך זמר טוב, היועצת של יואב קיש (ליכוד) הם שניהלו את המו"מ על העלאת השכר. המו"מ התקיים תחילה בין הנהלת הכנסת לבין ועד העובדים של היועצים ולאחר מכן דרש אישור של הוועדה הציבורית לשכר חברי הכנסת ואישור בוועדת הכנסת – אישור שהתקבל פה אחד.

"זו הצלחה כבירה, תוספת של 16% בשתי נגלות", אמר לנו עמר בשיחה על עבודתו. "במספרים זה 1,000-1,500 שקלים, כשהשכר של יועץ מתחיל נע בין 8,800-9,500 שקלים. צריך להגיד שבכל שנה מקבלים תוספת של 4% שנפסקת לאחר 15 שנה". נשמע טוב, אבל עמר מדגיש כי "בנתונים שבדקנו וראינו, 67% מהיועצים לא מסיימים את שנתם הראשונה בתפקיד. היום יש 363 יועצים פרלמנטריים (בלי יועצים לשרים וסגני שרים)". ואלו לא נתונים רק מהשלוש שנים האחרונות, בהן הלכה הכנסת לבחירות באופן תדיר. הנתונים שעמר מדבר עליהם הם משנת 2015.

"יש יועצים שפשוט לא שורדים את העומס וזו הסיבה העיקרית", ממשיך עמר. "רובם עוזבים ולא מועזבים. השעות, הימים, האינטנסיביות של התפקיד היא מאחורי הקלעים אבל זה הידיים, הפה והלשון של הח"כ. ח"כ לא יכול לזוז בלי יועצים. בעידן הזה של הרשתות החברתיות עבודת היועצים השתנתה כליל בשנים האחרונות מבחינת שעות העבודה, העומס וההתמקצעות הנדרשת. הרשתות החברתיות בעיקר תפסו מאד בשנים האחרונות ואי אפשר בלי זה". 

העבודה האמיתית נותרת מאחורי הקלעים

ואיך זה עובד בפועל? ח"כ, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לשלוט בהררי החומר שמוגש לו מדי יום מח"כים אחרים, מהממשלה, ממבקר המדינה, ולענות לפניות ציבור. יהיה לו אפילו קשה לדעת מתי הוא צריך להתייצב לדיון. בשביל זה יש לו יועצים פרלמנטריים שאמורים לסייע לו בכל זה, ועוד.

אך לדברי היועצים ששוחנו איתם, לא תמיד חבר הכנסת מודע לתנאי העבודה של העוזר שלו, או לכמות ההשקעה שלו. "מוזר להגיד את זה ככה אבל אנחנו מתפקדים בשתי פלנטות מקבילות", אומרת יפרח, היועצת של רייטן. "הח"כ פעמים רבות בכלל לא יודע כמה היועץ שלו מרוויח, שהוא לא מקבל החזר על דלק. אנחנו מתניידים בכל המדינה עם הח"כ והוא לא חושב שזה על חשבוננו עם הרכב שלנו. גם עם הזמן שאנחנו שורפים, לח"כ יש צרכים והוא מקצה משימות ואנחנו מתפקדים במישור מקביל". 

עוד היא מוסיפה ש"יש גם ישיבות שהן רק לח"כים או רק ליועצים, אנחנו יושבים ביחד אבל תמיד יש בראש את הבולטות של הח"כים עצמם כשאת העבודה עושים היועצים מאחורי הקלעים". עמר מסכים עם התיאור של יפרח ואומר כי "הח"כ לא בהכרח מודע לעבודת היועצים. הרוב המוחלט של הח"כים לא מודע לתנאים של היועצים".

הכנסת משלמת, הח"כ מפטר

אז מי בעצם המעסיק של היועצים? קצת מבלבל. את הסכם השכר מכינה הכנסת אבל הח"כ חותם עליו מול היועץ. הח"כ הוא המעסיק והכנסת משלמת את המשכורת. "העלינו את זה גם בוועדה הציבורית, אנחנו גאדג'ט", אומר עמר. ויפרח מוסיפה: "המעסיק שלנו הוא הח"כ, אבל הוא לא יכול לקבוע לנו את התנאים, או לשנות אותם. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להעסיק או לפטר, וגם בלי הצדקה. מחר בבוקר אני יכולה להגיע והח"כית תגיד: 'שמעי יעל, לא מעניין אותי יותר, מצאתי מישהו יותר קרוב. אין שום ביטחון תעסוקתי".

"הח"כ יכול להודיע לך תוך שעה ולומר שלום", מוסיף עמר. "אופן ההעסקה הוא כזה – הח"כ הוא המעסיק הישיר והבלעדי, הכנסת משמשת כצינור להעברת הכסף אבל אין שום העסקה על ידי הכנסת. גם בחוזה שלנו כתוב שהכנסת היא לא המעסיק".

עם זאת, לדברי עמר גם העסקה ישירה על ידי הכנסת אינה דבר רצוי לדעת רוב היועצים: "גם הח"כים עצמם לא רוצים את זה כי זה ייצור חיכוכים בין משרת האמון לבין ההעסקה". נוסיף גם שמודל ההעסקה זה, לפי מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הוא שכיח ומקובל. 

עמר מוסיף ומרחיב על הבעיה שבה הם נמצאים: "אין לנו גוף כמו משאבי אנוש. בקורס יועצים לדוגמה נאבקנו להכניס לסילבוס ממונה על הטרדות מיניות. בכנסת יש גורם כזה אבל ברגע שיש את זה בסילבוס זה נראה כאילו הכנסת היא המעסיקה". יפרח מוסיפה ואומרת: "אין לנו ימי חופשה". 

מה הכוונה? בחוזה שנחתם עם היועצים כתוב כי הח"כ צריך לדאוג שהיועץ מקבל ימי חופשה. אם ירצה הח"כ הוא יקבל, לא ירצה – לא יקבל. גם היועצת המשפטית של הכנסת דואגת מדי שנה להזכיר לח"כים שהם אחראים על ימי החופשה של היועצים. ונראה אתכם עכשיו – אנשים צעירים שרעבים להצליח בפוליטיקה – מתווכחים עם חבר הכנסת על ימי החופש שלכם.

אז הכנסת משלמת משכורת אבל הח"כ הוא המעסיק. מבולבלים? גם היועצים. "אנחנו מקבלים מהכנסת מחשב, מסך, מקלדת ועכבר", אומר עמר. "עכשיו לדוגמה הכנסת עברה לעבוד בממשק חדש, TEAMS, ורכשו מצלמות לכל הכנסת אבל לא ליועצים. רוצים? קנו את זה מקשר עם הבוחר. יש פה גבול מאוד דק שהכנסת לא רוצה ליצור רושם של יחסי עובד מעביד. מצד אחד הם יתנו לך מחשב וחשמל אבל אוזניות ומצלמה לא. יש פה הרצאות, קייטנות, ירידים שמוצעים לעובדי הכנסת – ואנחנו מחוץ לפול. זה כי יש פה 120 מעסיקים". יפרח גם מתייחסת לכמות המחשבים שמקבלת כל לשכה מהכנסת ומציינת ש"גם לא כולם אלא רק שני יועצים מתוך השלושה – זהו". את המחשב הנוסף יכול הח"כ לרכוש מתקציב קשר עם הבוחר.

הרבה רווקים ותל אביבים

לא כל היועצים חרוצים. זה יכול גם לעבוד הפוך – אם תיתקלו בח"כ שעשייתו הפרלמנטרית שואפת לאפס, שווה לשאול אותו גם מה עושים היועצים שלו. ולא רק – יש גם יועצים שרואים את התפקיד שלהם רק כשלב ביניים, בדרך לתפקיד נחשק יותר מבחינתם. "זה תפקיד שמצטייר פעמים רבות כמקפצה", אומרת יפרח. "מקפצה למגזר הציבורי, למשרדי ממשלה. יש כאלו שבאמת צמודים לחבר הכנסת שלהם, שגם אם הוא יוצא למגזר הפרטי הם יוצאים איתו. ויש כאלו, כמו שאתה יודע – דלתות מסתובבות. חברות לובי, חברות פרסום, חברות פרטיות".

בהמשך נכנס לחדר יהודה גוטמן שהוסיף ואמר כי "עד היום בגלל שהשכר הממוצע במשק עלה היינו מקבלים לפעמים פחות מהשכר הממוצע ואז נשארים רק המשוגעים או האידיאליסטים או כאלו שרואים פה מקפצה להיות לוביסטים". 

כששאלתי את יפרח אם לדעתה הסכם השכר יעודד יותר יועצים ויועצות להישאר בכנסת היא היססה במקצת: "אם המגמה שהתחלנו לשיפור התנאים תימשך, אז – כן". אך יפרח גם הצביעה על בעיה נוספת: "יועצים פרלמנטריים, בכל העולם, לא נועדו להישאר. זה תפקיד צעיר שיש בו הרבה רווקים, הרבה תל אביבים ואנשים שמוכנים להקריב את החיים האישיים שלהם".

ומה עם הטרמפיסטים? אלו שמקבלים ג'וב בלי לעשות כלום. "הגעתי לכנסת לפני כ-4 שנים והיו באמת כאלו שלא עבדו", אומרת יפרח. "אבל זה כבר כמעט לא קיים יותר". עמר מוסיף: "בכל חברה יש תופעה של טרמפיסטים, בין אם יועצים או ח"כים, אבל זה מיעוט שבמיעוט ובגלל נהג שיכור לא מורידים את כל הרכבים מהכביש. ביקורת ציבורית זו הדרך לסמן אותם – בדיוק כמו שאתם עושים ב"שקוף"".

גוטמן מספר שיש כל מיני סוגי יועצים: "אצל החרדים וגם בחד"ש יש יועצים אידיאליסטים יותר והוותק שלהם הוא גבוה יותר" (גוטמן, אגב נמצא עם מקלב כבר שלוש שנים). וכאן הוא מפרגן באופן נדיר למפלגה מהצד השני של המתרס: "יש מפלגות כמו יש עתיד שמחפשים מישהו מקצועי, לא משנה מה הדעות שלו. יש להם הרבה יועצים שלא מצביעים למפלגה ואני רואה בזה דווקא דבר חיובי. במפלגות החרדיות זה לא יעלה על הדעת".

במקום לרוץ אחרי הצעות חוק – פקחו על הממשלה

נחזור להצעת החוק של מרב מיכאלי, שגם עבורה שמר גוטמן מילים מחמיאות. לדבריו היא העבירה "חוק וואו" והוסיף כי "זה חוק שמשנה מציאות לעשרות אלפי אנשים בשנה. זה היה חוק שמתאים להיות יותר חוק ממשלתי". ומה הכוונה שלו? לדבריו, בניגוד לחוק של מיכאלי, יש הצעות חוק רבות שלא מסייעות לכמות גדולה של אנשים, והיועצים וחברי הכנסת מוציאים עליהן זמן ומשאבים רבים מדי, דבר נוסף שמשפיע על רמת העומס של עבודת היועץ. 

לטענתו, הגשת הצעות חוק פרטיות רבות מוסיפה עוד עומס מיותר על עבודת היועץ והח"כ, ויש לה פעמים רבות פחות השפעה מאשר עבודת פיקוח על הממשלה או הגשת שאילתות למשל. 

בהקשר הזה גוטמן מציין שתי הצעות חוק שלדעתו היו מאד משמעותיות שהח"כ שלו העביר – אחת היא לרישום שם השולח על מכתב דואר רשום כדי שלא תאלץ להגיע לדואר וסתם לבזבז את הזמן. "ההצעה הזו עזרה למיליוני אנשים", הוא אומר. "לחילופין, הצעת חוק שהקלה על רוכשי דירות בקבוצות רכישה עזרה בערך ל-200 אנשים. בסוף אתה צריך לבדוק ככה את רמת ההשפעה". 

עבור הציבור

גם גוטמן מוצא בהעלאת השכר הנוכחית את ההישג הגדול שהגיע לאחר שנים ולדעתו זה יביא כוח אדם איכותי אפילו יותר. הזכרתי את הבעיה שהעלתה בעבר הוועדה הציבורית, כשהח"כים ביקשו עוד יועץ, שאין דרך לדעת מה עושה אותו יועץ – שאין שום סטנדרט לעבודה שהוא או היא מבצעים. "גם אם יסדירו את זה כולם יודעים שזה חרטה כי חבר כנסת יכול לחפות עליך ולחתום לך על מה שהוא רוצה", אומר על כך גוטמן.

לאן חושבים עמר וגוטמן שהמשך המאבק על השכר צריך להתקדם? "האתגר שלנו", אומר עמר, "הוא למצוא את האקוויוולנט (נקודת ייחוס, ע.ב) ולהיצמד אליו, אי אפשר כל כמה שנים לבוא ולדפוק על דלתה של ועדת הכנסת והח"כים. כל עובד ציבור מוצמד לפי דירוג מסוים. אנחנו היחידים שאין להם דירוג או יכולת לצפות את העתיד דרך מנגנון קידום. וזה קשור למעמד היועצים".

את המעמד הזה, כמו שראינו, יש צורך להמשיך לשפר לא רק לטובת העובדים עצמם, אלא גם לטובת כל התהליך הפרלמנטרי החשוב שמתנהל במסדרונות הכנסת, עבור הציבור.