19:18

דעה: אחרי הסלמונלה – שטראוס צריכה לעודד עובדים זוטרים לחשוף שחיתויות

לפני קצת יותר מעשור, תנובה התמודדה עם אירוע ששטראוס מכירה כעת מקרוב - הרעלת מזון שעובדיה הזוטרים היו יכולים למנוע. הם פחדו לספר להנהלה ובצדק: מפרשות תנובה למדנו כיצד חברות ענק מטילות אימה על חושפי שחיתויות • הפתרון: הקמת מחלקת ביקורת נשכנית • עו"ד חי בר-אל שליווה חושפי שחיתות בטור מיוחד
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
על ראשי שטראוס ללמוד מהמקרה של תנובה (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

המדפים בסופרמרקטים לא היו דלים כל כך מאז ימי חג הפסח: מאות מוצרים של שטראוס-עלית נאספו מהם במבצע ריקול עצום מימדים, כדי להגן עלינו מפני חיידק הסלמונלה שהתגלה בשוקולד הנוזלי. החברה הודתה בשורה של כשלים – יונים שהסתובבו במפעל, שיפוץ המפעל בניגוד לנהלים והתרעות על החיידק שלא זכו למענה בזמן אמת – ודיווחים על חולים החלו להתפרסם בעיתונות. מעבר לנזק התדמיתי שנגרם לחברה, הנזק הכלכלי שספגה הוא אדיר: שווי המניה של שטראוס נמחק בכמיליארד שקלים בשבוע, מאות אלפי מוצרים הושלכו לפח, המפעל נסגר למשך שלושה חודשים ושורה של תביעות ייצוגיות, שהוגשו בשם הנפגעים, הונחו לפתחה. איך הגיבה החברה? בהתנצלות. וגם בהצהרה שלא צפויה הסקת מסקנות אישיות כלפי ההנהלה וכי מציאת האחראי לא עומדת על הפרק. 

אני קורא את הדברים וחווה דה ז'וו, מביט בשטראוס וחושב על תנובה. 

בין השנים 2007-2009 נחשפתי לשורה של כשלים, ליקויים, שחיתויות וצרות נוספות בתנובה, לאחר שליוויתי חושף שחיתויות בחברה, יוסי אליצור שמו. יוסי מצא כי מנהלי עבודה מחקו אלפי שעות משכר העובדים הזוטרים, ולאחר שדיווח על ממצאיו הועבר מתפקידו כחוקר במחלקת הביטחון ופוטר ללא שימוע. התגובה האלימה לממצאים פנימיים חמורים של עובד מסור הובילה אותי לפנות להנהלה, ולהזכיר לתנובה את חובתה לפעול למען הנפגעים במקום לירות בשליח. התעלמותה הרועמת של תנובה הובילה אותי לפנות לעיתונות, הפרשה נחשפה ותנובה נאלצה להתמודד עם האמת.  

חושפי השחיתות בתנובה התעוררו בעקבות הפרסומים (צילום אילוסטרציה: מרים אלסטר פלאש 90)

הכתבה על יוסי עוררה מרבצם שורה של חושפי שחיתויות נוספים בתוך החברה, שמיהרו לשגר אליי ואליו גילויים מטרידים על המתרחש במקום העבודה שלהם מבלי לסכן את משרתם: כך למדנו על זיוף מסיבי של תאריכי תפוגה על ביצים, כדי להאריך את חיי המדף שלהן על חשבון הצרכנים; כך למדנו על משאיות קירור מקולקלות שאמורות היו לספק בשר קפוא לרשתות השיווק, אך סיפקו בשר מופשר ומסוכן; כך למדנו על חיידק הליסטריה על פס הייצור של מוצרי "מעדנות" וכך למדנו על העכברים שכרסמו בגבינה הצהובה שפוזרה ביד רחבה על הפיצות הקפואות. 

בכל אחד מהמקרים פניתי לחברה ודיווחתי על הליקויים, אך זו לא מיהרה להגיב. נדרשנו להפעיל מכבש לחצים כדי לגרום לתנובה לבחור בנאמנותה לצרכניה על פני תשוקתה לקבור את הממצאים. לא פעם, לצערי, בחרה ההנהלה בשיימינג בצורת כתבות תחקיר קשות אודותיה על פני מענה למכתבים ששלחתי וביצוע בדק בית. חוקי הטבע של עולם העבודה פעלו במלוא הקיטור: בחברה שאיננה מעודדת דיווח על הפרות ואינה קשובה לעובדים החושפים שחיתויות ואי-סדרים – מדווחים בחוץ.

בשלב מסוים צלצלתי למנכ"ל תנובה דאז וביקשתי ממזכירתו לקבוע לנו פגישה. תהיתי מדוע תנובה מעדיפה להתמודד עם פרסומים שליליים במקום לייצר מנגנון פיקוח ובקרה אמין ורציני? הרי הנזק התדמיתי המצטבר עושה את שלו. מדוע תנובה, כמו חברות רבות אחרות, בחרה שלא לעודד את העובדים לטפל בבעיות שצצו, בשעה שכל סטודנט לכלכלה מבין שעלות ההתמודדות המקצועית עם הבעיה בטלה בשישים מול העלויות של כיבוי השריפה שתשתולל בעקבות משבר האמון שנוצר? 

מערכת ניטור חינמית – העובדים. מפעל שטראוס (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

לזכותו של המנכ"ל ייאמר כי הוא ניאות להיפגש עמי מיד, וכעבור יומיים-שלושה ישבתי לצדו בחדר הישיבות, בנוכחות היועץ המשפטי של החברה ומנהלת משאבי אנוש. מניתי באוזניהם את שורת הכתבות שהתפרסמו מאז פיטרה תנובה את יוסי אליצור והקרנתי את הסרטונים בכיכובם של העכברים המכרסמים בגבינה. המנכ"ל תפס את ראשו בשתי הידיים וקרא: "אתה יודע כמה מיליונים השקענו במערכות לניטור אלקטרוני של מכרסמים?!". "מדוע לשלם מיליונים", שאלתי, "בשעה שעומדת לרשותך מערכת ניטור חינמית, בדמות עובדים?". 

במקום להטיל אימה על העובדים – לעודד אותם

אינני מתיימר לנחש מה קרה בשטראוס עד שהגיעה לנקודת השפל הנוכחית, אבל אני יכול לשער את שרשרת הכשלים שקדמה לגילוי הסלמונלה. אין ספק כי בנקודות רבות בזמן היו מי שהבחינו בליקויים: מישהו חתם על שיפוץ המפעל שלא בהתאם לנהלים מבלי להשמיע את קולו. מישהו ידע שיהיה לכך מחיר אך העלים עין. מישהו קיבל את תוצאות המעבדה הלא תקינות ובחר לשתוק. רבים הבחינו ביונים מתעופפות מעל השוקולד והסבו מבט. כל אחד מהגורמים שידעו ונמנעו מלדווח עשה זאת, קרוב לוודאי, "כדי לא להסתבך". 

מערכת הניטור החינמית, בדמות עובדים, לא הופעלה בשטראוס כפי שהיא לא הופעלה בתנובה בזמנו, ככל הנראה מאותן סיבות עצמן – תרבות ארגונית נוקשה, שאינה מקדשת דיווח ומטילה אימה על העובדים החושפים את הכשלים – במקום להגן עליהם. 

טוב תעשה שטראוס אם תיקח נשימה, תסיק מסקנות אישיות ותאמץ, באיחור לא אלגנטי, את הצעדים שאימצה תנובה לאחר שורת הפרסומים השליליים וההפסדים שספגה: הקמת מחלקת ביקורת פנימית נשכנית שתעודד חושפי שחיתויות ותישען על ממצאיהם. צעד מתבקש שישיב לציבור את אמונו בחברה ויאותת כלפי פנים, לעובדים, שהם מוזמנים לדווח מבלי לפחד להסתבך. 

הכותב הוא יו"ר עמותת "עוגן" לליווי חושפי שחיתויות.

יש לכם הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכירים מידע או סיפור שאנחנו לא?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. מדהים. תאגידי על עם הנהלה בכירה שמעדיפה להיות מנותקת מהנעשה בשטח כדי לא להיות חשופה לבעיות בארגון. שיטת "לא ידעתי" של בנימין נתניהו. כל כך קשה ההתמודדות עם השטח שהם יעדיפו לאמלל את חייהם של העובדים שמתריעים על בעיות מאשר להטות אוזן קשבת, להודות להם על החשיפה ולנצל את ההזדמנות כדי לשפר את חוסנה של החברה עשרות מונים.
    טמטום שנובע משיקול דעת לקוי של מנהלים נכשלים ללא יכולת לקיחת אחריות.

    1. לא טמטום, חולשה.

      כמעט בכל מקרה כזה, קורה מה שתואר בכתבה במקרה הראשון: מצד אחד עומד.ת חושף.פת הבעיות, בצד השני עומד מישהו.י שפישל.ה, לפחות לכאורה. הדרך הקלה (בטווח הקצר) להתמודד עם הגילוי היא להטיל את האחריות על הצד החלש יותר בפוליטיקה הארגונית. ומטבעם של דברים, העדויות הן לא תמיד חד־משמעיות, ופערי הכח הם הרבה פעמים כן.

      הכותב צודק, לדעתי: מחלקת ביקורת פנימית חזקה היא דרך יעילה להנחיל תרבות של דיווח וגילוי.

  2. מאמר מחכים מאד.
    אכן מדהים לראות את מצעד האיוולת של חברות גדולות שפועלות בניגוד לאינטרסים שלהן בכך שאינן מעודדות דיווח על ליקויים. לעיתים זה נובע מאליטיזם של בעלי החברות וההנהלות וניכור כלפי העובדים שפוגע בתחושת השייכות לחברה ובתחושת האחריות למוצריה.

  3. מאמר מחכים מאד.
    אכן מדהים לראות את מצעד האיוולת של חברות גדולות שפועלות בניגוד לאינטרסים שלהם בכך שאינן מעודדות דיווח על ליקויים. לעיתים זה נובע מאליטיזם של בעלי החברות וההנהלות וניכור כלפי העובדים שפוגע בתחושת השייכות לחברה ובתחושת האחריות למוצריה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.

"עצמאי" אומר שכל המימון שלנו, מהשקל הראשון ועד האחרון, מגיע רק מ- 6,458 איש ואישה בדיוק כמוך. אנחנו לא לוקחים אגורה מבעלי הון או קרנות, אין פרסומות ואנחנו משוחררים משיקולי רייטינג. זו מהפכה: אנחנו היחידים בישראל שפועלים במודל הזה, באופן שמבטיח שנעשה עיתונות נקייה מאינטרסים ומלחצים פוליטיים, כזו שנכנסת לעובי הקורה ולא פוחדת לומר את האמת. כל תמיכה, בכל סכום, מאפשרת לנו להמשיך ולשנות את המציאות הישראלית, למען כולנו.

משוב על האתר החדש

אנחנו בתקופת הרצה, נשמח לכל פידבק.

הירשמו לניוזלטר השקוף ונעדכן אתכם אחת לשבוע על כל החשיפות, התחקירים והפרסומים שלנו. מבטיחים לא לשלוח ספאם!

תודה על המשוב!

בזכותך אנחנו משתפרים כל הזמן.

אם עדיין לא הצטרפת כמו"ל – אפשר לעשות את זה כאן.

מערכת שקוף.