המאבק בתנובה לימד אותי מה קורה לעובד שחושף שחיתות – ולמי שמעז לסייע לו

פרשת תנובה, בכיכובה של מיה קוך, התרחשה כשהייתי תלמיד תיכון. לא הייתי מתוודע לַחברה, מעבר להיכרות היומיומית עם מוצריה ועם סיפורה של מיה, אלמלא שבה זו ומילאה תפקיד מפתיע בחיי בשלב מאוחר יותר.

כמה שנים לאחר פטירתה של מיה, זמן רב אחרי שנכנסתי לנעליה הגדולות כיו"ר עוגן, נקש על דלת משרדי יוסי אליצור – איש ביטחון, לוחם לשעבר שעוטר בעיטור העוז לאחר שסיכן את חייו בפעולה צה"לית. כאשר עמד מולי לראשונה, לא נראה אליצור כמו לוחם העשוי ללא חת, אלא כנער מבוהל: נבוך, חיוור כסיד ומתוסכל. הוא סיפר על רשמיו ממקום עבודתו בתנובה. לדבריו, הוא הועסק בחברה כחוקר במחלקת הביטחון, המופקד על רחרוח אחר מחדלים ואי-סדרים. כאשר נתקל בבעיות, הוא לא היה יורה בהן או מזנק עליהן כהרגלו, אלא מכין דוח ומביא אותו למנהליו, שבתורם העלו את הסוגיות בפני ההנהלה הבכירה בחברה. המטרה היתה טובה – איתור ליקויים וטיפול בהם. היישום, נאמר בעדינות, לא ממש.

אליצור, לדבריו, נתקל בתופעה מטרידה: פגיעה שיטתית בזכויות העובדים החלשים ביותר, אלה הממוקמים בתחתית שרשרת המזון – מסדרי המדפים בסופרמרקטים. כולם מכירים את העובדים האלה, שמביאים סחורה ומסדרים אותה במדפי רשתות המזון הגדולות, דואגים שלא יחסר ומנסים לא להפריע לקונים להושיט יד אל המוצר שחשקו בו. הם ההגדרה המילונית לאנשים שקופים.

ספק אם רבים יודעים זאת, לפחות אני עצמי לא ידעתי, אך העובדים המוחלשים הללו אינם מועסקים על ידי הסופרמרקט, כי אם על ידי יצרני המזון עצמם. הם מגיעים לעבודה מוקדם בבוקר, מחתימים כרטיס ומתחילים לפרוק את הסחורה ולסדר, והכול תמורת שכר מינימום. 

אליצור היה נסער וכעוס. הוא גילה כי מנהליהם של מסדרי המדפים מחקו להם שעות עבודה, ולעתים אף ימי עבודה שלמים. דוחות הנוכחות של הסדרנים "שופצו" ושכרם, הנמוך ממילא, נגזל מהם בגסות. מדוע עשו זאת? על מנת לעמוד ביעדים. קיצוץ הימים והשעות סייע למנהלים לעמוד ביעדי ההוצאות הנמוכים והלא-ריאליים שהציבה עבורם ההנהלה, והם אף קיבלו בונוסים עבור עמידתם ביעדים – על חשבונם של העובדים האומללים. מקוממת לא פחות היתה תגובת מנהליו של אליצור לממצאיו החמורים. "אתה מסתבך", הזהיר אותו מנהלו הישיר. "אלה אנשים שלא כדאי להתעסק איתם. הם מקושרים היטב בחברה. שמע לי ותגנוז את הדוח הזה".

אליצור סירב להמלצה לעזוב את העניין. "זו העבודה שלי", טען. "בשביל זה מעסיקים אותי. נעשה פה עוול נורא". כך אמר והגיש את הדוח. 

התגובה היתה מהירה וחדה. מנהליו העבירו אותו לתפקיד אחר, האשימו אותו בחוסר ציות ופיטרו אותו מהיום למחר, ללא שימוע. כדי להסיר ספק, "אותו" אינו המנהל שמחק שעות עבודה וגנב מהעובדים המסכנים את שכרם הדל, אלא אליצור, שהעז לחשוף את המעשה הנלוז. התרשמתי מאוד מאליצור, שנראה לי אדם משכמו ומעלה, רציני, יסודי, נאמן ואכפתי, טיפוס שכל ארגון היה מאושר לקבל לשורותיו. כל נים בפניו שידר אמינות, כל מילה שאמר היתה מגובה במסמכים ובראיות. למרות המצוקה האישית הקשה שבה היה שרוי עקב פעולת הסילוק המכוערת והפוגענית, הוא סיפר כמה כואב לו על העובדים המסכנים, שלא העזו להתלונן על מה שנעשה להם זה תקופה ארוכה. הוא לרגע לא הזכיר את כאבו הפרטי ואת החבטה שהונחתה על ראשו מאז חשף את הסיפור. "רכשתי את אמונם של הסדרנים והבטחתי להם לטפל בעניין", חזר ואמר, "ומה יהיה עליהם עכשיו?" 

מנהליו העבירו אותו לתפקיד אחר, האשימו אותו בחוסר ציות ופיטרו אותו מהיום למחר, ללא שימוע. כדי להסיר ספק, "אותו" אינו המנהל שמחק שעות עבודה וגנב מהעובדים המסכנים את שכרם הדל, אלא מי שהעז לחשוף את המעשה הנלוז

הוא הודה לי על העזרה שהושטתי לו ועל המאבק להשבתו לעבודה, אבל היה חשוב לו יותר שנמהר ונדאג לסדרנים. רשמתי לפני את סדר העדיפויות שלו וחיבבתי אותו קצת יותר.

*

לאחר התכתבות קצרה וחסרת תכלית הבנתי שאין בכוונתה של תנובה לפעול בהתאם להמלצות של אליצור, וכי אין מנוס אלא להוציא את הסיפור לאור השמש המחטא. 

זה עבד נהדר: העיתונאי חיים לוינסון כתב, העמוד הראשי של עיתון "הארץ" הציג לראווה, והעניין הוסדר. כמה פסקאות חריפות, המעמתות את החברה העסקית עם מציאות ארגונית רקובה במיוחד, עבדו טוב יותר מהמכתבים, מההסברים המנומקים ומהפניות הנרגשות שלי לחוש הצדק של תנובה. 

החברה אף הגדילה לעשות, וכעבור זמן קצר הקימה מחלקת ביקורת פנימית משומנת. בראשה עמדה מרגלית שפרבר, מבקרת פנימית נשכנית ומתעבת כסת"חים, ששינתה נהלים והבהירה לכולם שהיא רואה הכול. אבל בדרך למחלקה החדשה, שבכל זאת לא קמה ביום אחד, קרו עוד כמה דברים מטורפים. 

תופעה ידועה היא שחושף שחיתות, שזהותו נחשפה וזכה לטעום ממגפו של הארגון, נהפך בדרכו החוצה לכתובת לוהטת עבור העובדים שנותרו מאחור. אלה הפנימו היטב את הלקח שניסח עבורם הארגון ("אוי ואבוי לכם אם תפתחו את הפה! סופכם יהיה כמו של חברכם") ומבינים שאין עם מי לדבר בתוך המערכת. מנגד, וזאת הארגונים מסרבים להפנים, בהיעדר כתובת לדיווח על כשלים בתוך המערכת – הדגים מחפשים אוזן קשבת מחוצה לה. ומי יכול להיות קשוב, בקיא, אכפתי ומסור לטיפול בכשלים יותר מאשר חושף השחיתות שזה עתה הושלך מהאקווריום? 

כך בורא הארגון, מבלי להתכוון, כתובת אידיאלית לחשיפת כשלים, והעובדים המתוסכלים ממהרים לחמש את הקולגה לשעבר במידע ובמסמכים, בתשובות לשאלות ובעדויות ממקור ראשון. הוא, שכבר שילם את המחיר ומנהל מערכה מול הארגון, לומד בהדרגה לאן להפנות כל מקור. התהליך הזה התרחש בתנובה בעוצמה שלא העלינו על דעתנו. 

תופעה ידועה היא שחושף שחיתות, שזהותו נחשפה וזכה לטעום ממגפו של הארגון, נהפך בדרכו החוצה לכתובת לוהטת עבור העובדים שנותרו מאחור. העובדים המתוסכלים ממהרים לחמש את הקולגה לשעבר במידע ובמסמכים, בתשובות לשאלות ובעדויות ממקור ראשון.

לאחר פרסום הכתבה זרמו אלינו בזו אחר זו חשיפות מתוך תנובה. הזרם נמשך בערך שלושה חודשים, וכל עדות חשפה תמונה גרועה מקודמתה וגרמה לשערותינו לסמור. 

*

 ימיו של האוטו הגדול והירוק שלנו, המוביל ביצים וחלב, חלפו עברו. מאז שנות ה-40 של המאה שעברה, אז כתבה פניה ברגשטיין את המילים הללו, גדלה תנובה והתפתחה. היום, לצד הביצים והחלב היא מציעה ללקוחות, ישירות ובאמצעות חברות-בנות כמו סנפרוסט ומעדנות, גם גבינות, בשר, עופות, דגים, ירקות קפואים ומאפים.

ב-2008 הגיע אלי סיפור על זיוף תאריכי תפוגה של ביצים. ידוע לציבור כי בריאותו, כצרכן ביצים, נשמרת בזכות הקפדה על שני התאריכים המוטבעים עליהן: הראשון מתריע על התאריך שבו הביצה מפסיקה להיות ראויה למאכל אדם ללא קירור, והשני מתריע על התאריך שבו פג תוקפה של הביצה אם היא נשמרת בקירור. והנה הצטברו במרכז הלוגיסטי של תנובה ביצים רבות מלהכיל, ומרבות מהן נמנע קירור בחודשי הקיץ החמים. המועד לשיווקן חלף עבר לו, ועובד יצירתי, שחינכו אותו בבית שאוכל לא זורקים, הוכיח שמי שעובד עם ביצים זקוק לביצים גדולות: הוא מחק את תאריכי התפוגה מהביצים, הטביע עליהן מועד מאוחר יותר – ושיגר אותן לרשתות השיווק. על הסיפור הזה למדתי בדיעבד, ולאחר שנחשפתי אליו דאגתי לפרסמו ולהוציאו לאור השמש המחטא.

סיפור נוסף הגיע חצי שנה קודם לכן ממחלקת הבשר. גילינו שבאוטו הגדול הירוק התרחשה תקלה איומה: הוא לא קירר. בבוקר הוא נסע, כמאמר השיר, ואז הועמס בבשר קפוא ויצא לחלוקה לחנויות. כשהגיע אליהן בצהריים, הוא פרק בשר מופשר למקפיאים, להקפאה חוזרת. בערב הוא שב. 

הבעיה שבשלב הזה לא היו בידי הוכחות ותיעוד. אבל המקור שלי היה אמין, הכיר את המציאות היטב מבפנים, והאמנתי לכל מילה שלו. בניסיון לאסוף ראיות ולפרסם אותן לציבור נעזרתי בעיתונאי שחר גינוסר. גינוסר, אביר יושר שעוד יוזכר כאן, הוא עיתונאי חוקר מנוסה שהועסק אז בידיעות אחרונות. 

כאשר שמע ממני את הפרטים הוא השיב שאכן, חשוב לחשוף את הנעשה בתאגיד גדול כמו תנובה, אבל אין דרך להסתנן לתוך מנגנון חלוקת המזון של ארגון גדול ומסודר כל כך. 

בשלב זה הפניתי אליו את המקור שפנה אלי, וזה הציע לו רעיון יצירתי. "תגיע בבוקר לבדך למרכז חלוקת המזון", אמר לו, "למתחם שממנו יוצאות עשרות משאיות עמוסות. כדי להצטרף לעבודה פשוט תחזיק ביד שקית ניילון עם סנדוויץ' ותנעל נעלי התעמלות פשוטות. זה יספיק". המקור הסביר לגינוסר שהסדרנים, בלי לשאול שאלות, יכוונו אותו מיד לאחת המשאיות, וכך הוא יוכל לתעד הכול מקרוב. 

למחרת הגיע גינוסר למרכז החלוקה כשהוא מצויד במכשיר הקלטה. הוא לא האמין אפילו לרגע שתרגיל כזה יעבוד, לכן כלל לא טרח לדווח עליו למערכת העיתון. אלא שלהפתעתו, הסדרנים אכן קיבלו אותו בזרועות פתוחות והורו לו מיד להתיישב באחת המשאיות לצד הנהג ולצאת ליום שלם של פריקה והעמסה. רק אחרי שעה ארוכה בדרכים במשאית של תנובה, לאחר שראה במו עיניו איך העסק עובד, דיווח גינוסר למערכת העיתון והזעיק צוות צילום. כך הוא תועד מעמיס על גבו עשרות ארגזי בשר וסוחב את מוצרי החברה אל מסעדות היוקרה של תל אביב. המבצע השתלם, והתמונות, כולל התיעוד המפורט של הטמפרטורה במקררים, התנוססו על שער המוסף 7 ימים. 

תנובה, בניסיון לצמצם נזקים, ביקשה לאיים על העיתון בתביעת לשון הרע. עורכי הדין של החברה גויסו, והנהג המבולבל אפילו נדרש על ידי ההנהלה להגיש תצהיר מפורט. אבל העובדות שפורסמו היו נכונות ומתועדות היטב, והתביעה כמובן לא הוגשה. במקום זה ניסתה תנובה לפנות אל "לב הציבור" במודעות ענק, המשבחות את מוצרי הבשר שלה. העיקר הוא, כמובן, שבעקבות הפרסום הנרחב היתה החברה נתונה לביקורת חיצונית ונאלצה לפעול כדי לשפר ולתקן את דרכיה. 

כמה ימים אחרי הפרסום סיפר לי גינוסר כיצד כל התרגיל כמעט נחשף והסתבך, כאשר פרק סחורה מופשרת בסופרמרקט קטן במרכז גבעתיים. המרכול שכן במקרה צמוד למקום מגוריו של עמיתו לעיתון, מרדכי גילת, גם הוא כידוע עיתונאי חוקר. רצה הגורל, ובדיוק כשגינוסר נכנס לסופר וידיו עמוסות ארגזים, הוא הבחין בגילת מגיח וצועד מולו. למרות החשש שגילת יטפח על כתפו, יפתח בשיחת עיתונאים חוקרים ויחשוף את הכיסוי, גינוסר לא היה יכול לסמן לו בידיו העמוסות שימשיך ללכת. איכשהו, כשהבשר המופשר מטפטף על מכנסיו, הוא הצליח להבהיר לגילת את המצב בפנטומימה נואשת, שפירושה "אל תעז לפטפט איתי". זה ודאי היה מחזה משעשע, והייתי משלם סכום נכבד כדי לצפות בו. 

סיפור תנובה נוסף, שהגיע לידיעתי בזמן אמת, נגע למפעל מעדנות ולחיידקים שלא היו אמורים להיות בו. המידע שהגיע עסק בבדיקות התקופתיות במפעל, שבהן נתגלו בפס הייצור חיידקים מסוכנים מסוג ליסטריה. חיידק הליסטריה עלול לגרום כאבי שרירים, חום, קלקול קיבה, בחילות, הקאות ושלשולים. הוא מסוכן בעיקר לתינוקות, לנשים בהיריון, למבוגרים ולבעלי מערכת חיסון חלשה. 

תחילה לקחה תנובה אחריות והורתה להסיר מהמדפים את מוצרי מעדנות, שנחשדו כנגועים בחיידק. אלא שאנחנו קיבלנו מידע מבפנים על כך שקו הייצור ממשיך לפעול, למרות הבדיקות שהצביעו על כך שהוא עודנו מזוהם בליסטריה. שבועיים ימים ייצר המפעל עוד ועוד מוצרים, תוך ניסיונות כושלים של החברה לטפל בתקלה ולסלק את החיידק. אלמלא ראיתי במו עיני את המסמכים ואת תוצאות הבדיקות המוכיחות זאת, לא הייתי מאמין שהמחשבה על שורת הרווח תגבר על הדאגה לבריאות הצרכנים. 

לא יכולתי להמתין עם המידע לכתבת תחקיר או לידיעה בחדשות וצלצלתי מיד למנכ"ל תנובה, שהכיר את שמי מפרשות קודמות ומהפגישה שערכנו כמה שבועות קודם לכן. רגע לפני שהמזכירה רשמה את שמי ברשימת הנודניקים שצלצלו, רשימה העושה את דרכה בסוף כל יום לפח האשפה, ציינתי באוזניה ש"זה בקשר לפיצות".

ב-19:20 הנחתי את השפופרת. ב-19:30 חזר אלי המנכ"ל. 

השיחה נמשכה דקות ספורות. 

תחילה לקחה תנובה אחריות והורתה להסיר מהמדפים את מוצרי מעדנות, שנחשדו כנגועים בחיידק. אלא שאנחנו קיבלנו מידע מבפנים על כך שקו הייצור ממשיך לפעול, למרות הבדיקות שהצביעו על כך שהוא עודנו מזוהם בליסטריה

במהדורת החדשות של השעה שמונה בערב הודיעו על סגירה זמנית של המפעל ועל הפסקת עבודתם של כל פסי הייצור. האיום בפרסום דוחות הבדיקה עבד: ההנהלה החליטה לפעול באופן יסודי לאיתור הזיהום ולחיסולו, ועצרה את הייצור למשך חודש וחצי. נשמנו לרווחה.

התעייפתם? גם הנהגים של תנובה היו עייפים, מכיוון שלא זכו למנוחה המגיעה להם. נהיגה נתפסת כעבודה מתישה, בצדק, ומכיוון שנהג עייף הוא נהג מסוכן, חושבו שעות נהיגה מרביות שעליהן יש להקפיד. החוק קובע כללים ברורים: נהג משאית מוכרח לנוח במשך שבע שעות, לכל הפחות, לפני יום עבודה; אין לנהוג יותר מ-12 שעות ביממה או יותר מ-68 שעות בשבוע; ויש לדאוג להפסקת נהיגה במשך חצי שעה (לפחות) לאחר נהיגה של ארבע שעות רצופות. 

תנובה הוכיחה לנו שוב את חוקי הטבע של עולם העבודה: בחברה שאיננה מעודדת דיווח על הפרות ואינה קשובה לעובדים החושפים שחיתויות ואי-סדרים – מדווחים בחוץ

ובכן, באותה תקופה פנו אלינו נהגי החברה והתלוננו על כך שהוראות הבטיחות, המגבילות את שעות הנהיגה המותרות, אינן נאכפות. אך מה יכול נהג לעשות כאשר החברה מציבה לו יעדים המחייבים אותו לעבור על החוק? הנהגים דיווחו שנדרשו לעבור על חוקי מנוחת הנהגים וכי אלמלא עשו זאת – שכרם היה נפגע אנושות ואולי גם ביטחונם התעסוקתי. 

תנובה הוכיחה לנו שוב את חוקי הטבע של עולם העבודה: בחברה שאיננה מעודדת דיווח על הפרות ואינה קשובה לעובדים החושפים שחיתויות ואי-סדרים – מדווחים בחוץ. עוגן טיפלה בבעיית הנהגים העייפים ואולי, בדיעבד, הצילה נפשות. 

והיו גם עכברים. יום בהיר אחד הגעתי למשרד ומצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני הודעה מעניינת משולח לא מוכר. שני קובצי וידיאו צורפו אליה. גוף ההודעה כלל הסבר: "פתח את הקבצים (זה לא וירוס!). תראה בפנים צילומים מתוך המרכזים הלוגיסטיים של תנובה: מרלו"ג הבשר ומרלו"ג החלב. אינני מעוניין להזדהות אבל אין לי למי לפנות. אני לא רוצה לאבד את מקום העבודה. בהצלחה". 

פתחתי את הקובץ הראשון ושערותי סמרו: המצלמה תיעדה מחסן ענקי, מלא ארגזים ושומם מאדם. היא התקדמה לעבר מצבור ארגזים כחולים, כאשר לפתע נשמע קול קורא: "הנה הוא! פה! בוא, צלם". הצלם התקדם בצעדים מהירים לכיוון הארגזים, והמצלמה רעדה בידיו. כאשר הגיע אל הנקודה שחיפש, הוא עצר. על המסך הופיע עכבר שמנמן ורעב. הוא חיטט בשקית גבינה צהובה מגוררת, ששכבה בראש ערימה עצומה של שקיות דומות בתוך הארגז הכחול. 

לפתע הגיח עכברון נוסף, קטן וחמוד מהראשון, וניגש אף הוא למשימת הכרסום. למרות חיבתי ליונקי ארצנו, אני מעדיף לשמור גבינה צהובה למאכל הרחק מרגליהם, משיניהם ומהפרשותיהם של עכברים. נשמתי לרווחה כאשר הסתיימה ארוחת השחיתות שמולי והסרטון הסתיים. 

את התיאורים הגרפיים של הסרטון השני אחסוך מכם, אך אציין כי הפעם נגלתה לעיני ארוחה בשרית, בכיכובו של עכבר יחיד. 

לאחר שסיימתי לעכל את המידע צלצלתי למנכ"ל תנובה דאז, ליעד כהן, וביקשתי ממזכירתו לקבוע לנו פגישה. תהיתי מדוע החברה לא מגיבה בזמן אמת לבעיות שנוצרות, אינה מתייחסת ברצינות להתראות ואינה מבצעת בדיקות יעילות במערכותיה השונות, ובקיצור, מדוע היא מגיעה בכל פעם לתקשורת כשמכנסיה מופשלים. מדוע תנובה מעדיפה להתמודד עם פרסומים שליליים ועם חשיפות לא מחמיאות, במקום לייצר מנגנון פיקוח ובקרה אמין ורציני? הרי הנזק התדמיתי המצטבר עושה את שלו. נכון שמדובר בתאגיד מזון בולט בשוק, אך הקהל שנחשף לפרטים מטרידים על התברואה הלקויה ועל ההתנהלות הדורסנית עלול להימנע ממוצרי החברה לתקופה מסוימת. 

תהיתי מדוע החברה לא מגיבה בזמן אמת לבעיות שנוצרות, אינה מתייחסת ברצינות להתראות ואינה מבצעת בדיקות יעילות במערכותיה השונות, ובקיצור, מדוע היא מגיעה בכל פעם לתקשורת כשמכנסיה מופשלים

ידעתי שהמידע התגלגל לשולחני מכיוון שהעובדים חששו לדווח על הליקויים למנהלים בחברה, לאחר שראו מה קרה לאליצור. הם שיערו שייבעטו אל מחוץ לחברה תוך השחרת שמם וייוותרו ללא מקור פרנסה. מדוע תנובה, כמו חברות רבות אחרות, בחרה שלא לעודד את העובדים לטפל בבעיות שצצו בתוך הארגון, בשעה שכל סטודנט לכלכלה מבין שעלות ההתמודדות המקצועית עם הבעיה בטלה בשישים מול העלויות של כיבוי השריפה שתשתולל בעקבות משבר האמון שייווצר? 

לזכותו של המנכ"ל ייאמר כי ניאות להיפגש עמי מיד, וכעבור יומיים-שלושה ישבתי לצדו בחדר הישיבות של תנובה, בנוכחות היועץ המשפטי של החברה ומנהלת משאבי אנוש. מניתי באוזניהם את שורת הכתבות שהתפרסמו מאז פיטרה תנובה את אליצור, חושף השחיתות. סקרתי את הפניות שהגיעו בהמוניהן לעוגן והקרנתי את שני הסרטונים בכיכובם של העכברים. המנכ"ל תפס את ראשו בשתי הידיים וקרא: "אתה יודע כמה מיליונים השקענו במערכות לניטור אלקטרוני של מכרסמים?!" 

"מדוע לשלם מיליונים", שאלתי, "בשעה שעומדת לרשותך מערכת ניטור חינמית, בדמות עובדים?" 

חושפי השחיתויות נמצאים בצמתים שבהם מתגלים כשלים, שבהם חוגגת שחיתות, והם עדים להם. הם עושים את הדבר הנכון ומדווחים לממונים עליהם. באופן לא ברור, החברה בוחרת להתנכל להם במקום לשבח אותם על ערנותם. 

כהן הסכים עם ההבחנות ופנה לטפל בבעיית העכברים. נקודתית – הציבור הרוויח. 

ריבוי פרשות תנובה שהגיעו לעוגן הוכיח לנו שהבעיה במשק היא הגישה: חיים מיום ליום ומקווים לטוב. גישה זו אינה מניחה תשתית לבחינה מקיפה של המתרחש במרתפי הארגון ובמחלקותיו הקטנות, ובוודאי אינה ערוכה לתת מענה לכשלים ולבעיות שצצים. 

ארגנתי קבוצת חשיבה בהשתתפות אליצור וחושפי שחיתויות אחרים. התייעצתי עם מנהלים ועם בעלי חברות, עם לקוחות המשרד שלי ועם מכרים הבקיאים במערכות ארגוניות. שאלנו את החושפים מדוע הגיעו אלינו ומהו הגורם שהיה מאפשר להם לדווח על ממצאיהם בתוך הארגון. את המנהלים שאלנו מה היו מוכנים לעשות כדי למנוע משברים בזמן אמת, במקום לפעול ככבאים העסוקים בכיבוי שריפות ובמזעור נזקים בדיעבד. למדנו על הערך המוסף שהציבור מייחס לחברות הדוגלות בשקיפות. מצאנו כי את ההערכה הצרכנית כלפי ארגונים אמינים, שאינם מטייחים כשלים אלא מטפלים בהם, אפשר לתרגם להכנסות ולשדרוג ערכו של המותג. 

את ההערכה הצרכנית כלפי ארגונים אמינים, שאינם מטייחים כשלים אלא מטפלים בהם, אפשר לתרגם להכנסות. האינטרסים של הצדדים זהים 

האינטרסים של הצדדים, אם כן, זהים. הגורם היחיד שהיה חסר במשוואה הוא מנגנון המונע טיוח בדרגי הביניים. המנגנון החסר הזה נדרש לבצע שתי פעולות פשוטות – טיפול בבעיה שהתגלתה והגנה על העובד שהתריע ואיתר אותה. 

כך נולד "תו היושר". 

בתהליך הבישול והאפייה של התו השתתפו הסטודנטים שהדרכתי בפרויקטים ובקליניקות המשפטיות במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללת ספיר. עבדנו עליו במשך יותר משנתיים כדי לנסח מעין תו תקן: מערכת נהלים הדואגת להגנה על חושף השחיתות וטיפול שורש מערכתי בחשיפותיו. 

השקנו את תו היושר ב-2014 והצענו לארגונים לאמץ מהלך הדורש אומץ ומחויבות, תכונות המשתייכות לרף העליון של התכונות הארגוניות. גם היום אנחנו דוחפים להטמעתו במגזר הפרטי והציבורי; הוא מתאים לשניהם. מבחינתי, תו היושר מסמל לקיחת אחריות והתמודדות עם המתרחש בארגון. הוא מהפכני בפשטותו, ויישום נרחב שלו צפוי לחולל פלאים. גם בפוליטיקה, שבה משברי אמון עם הציבור הם עניין שבשגרה, מתחילים להעריך מחדש את השקיפות ואת הבקרה העצמית, ונראה כי זוהי רוח התקופה. הציבור מאס בשחיתות. הוא צמא לאמון ויודע שאת מחיר ההשחתה הוא משלם בכל תחנה ותחנה בחייו, מהרגע שהוא קם בבוקר ופותח את המקרר.

אקנח את סאגת תנובה בסיפור קצר: האינטנסיביות שאפיינה את גילויי הפרשות בתנובה, בתוך פרק זמן קצר, הולידה מרמור בקרב הצרכנים והעובדים. הכשלים שצפו על פני השטח קוממו אותם, ואנשי היח"צ של החברה גירדו חזק בראשם. סילוקו של אליצור מהדרך לא מנע מהכשלים לזלוג החוצה, אל אור השמש המחטא. העובדים ידעו כי הוא עזב וקיבל פיצוי נאה, מצא עבודה חדשה כראש מחלקת ביטחון וחקירות במוסד גדול והיה טרוד בעניינים אחרים. כולם תהו מהו מקור ההדלפות החדש, מאין מגיע אלי המידע. הערכתי שתנובה יצאה לצוד את המקורות שלי. 

יום אחד, בעודי עוסק בפרשה חדשה מבית היוצר של תנובה, ירדתי למטה לאכול ארוחת צהריים ולפתור את הסודוקו היומי. היום היה יפה, ואני איתרתי מקום ישיבה נעים באזור הממוקם מחוץ למסעדה. 

לאחר שסיימתי את המנה ניגש אלי בעל המסעדה החביב ושאל: "למה מצלמים אותך? צפויה לנו כתבה חדשה בקרוב?" הוא הצביע על נקודה מסוימת, וראיתי אדם שכיוון אלי מצלמה. לאחר שביטלתי על הסף הרהור על אודות פפראצי אפשרי, הסקתי שהמחזה שלי בולס את ארוחתי יכול לעניין כרגע רק גורם אחד: תנובה. 

סגרתי את הסודוקו ועליתי למשרד, צלצלתי לאליצור ושאלתי אותו מה הוא מציע לעשות. הוא הנחה אותי להיכנס לאוטו ולנסוע אל מקום עבודתו החדש. דיברנו בטלפון לאורך כל הדרך. כשהגעתי לשער החברה שבה הוא עבד, אמר לי אליצור לנסוע סביב הכיכר פעמיים כדי "לאתר את הרכב שעוקב אחריך". בדיעבד למדתי שהמעקב כבר תועד על ידי אליצור בווידיאו בשלב הזה. 

אחר שסיימתי את המנה ניגש אלי בעל המסעדה החביב. הוא הצביע על נקודה מסוימת, וראיתי אדם שכיוון אלי מצלמה. הסקתי שהמחזה שלי בולס את ארוחתי יכול לעניין כרגע רק גורם אחד: תנובה 

"איתרתי אותו", הוא קבע. "תחנה וצא אלי רגלית". חניתי מול הכניסה למשרדים ונכנסתי לבניין. על אודות ההתרחשויות מאותו רגע והלאה למדתי מצפייה בתמונות שקלטו המצלמות: מאזדה לבנה עצרה מול הכניסה, וממנה יצא גבר שנכנס פנימה בעקבותי. 

אחד מאנשי הביטחון (בהוראת אליצור) ניגש לנהג שנשאר במכונית, כשהוא חמוש במצלמה נסתרת זעירה. "שלום, אדוני", בירך אותו איש הביטחון, בעודו מתכופף אליו ומתעד את פניו. "אתה לא יכול לעמוד עם הרכב בכניסה לבניין". 

הנהג לא איבד את העשתונות. "רק הורדתי את אשתי לקנות משהו קטן", ענה. "היא כבר חוזרת ואנחנו זזים". על המושב שלצד הנהג נחו מכשירי קשר, ועל לוח המחוונים הונחו בלוק כתיבה ועט. 

אליצור איתר את בעלי הרכב לפי מספר הרישוי ושייך אותו למשרד חקירות ידוע. בזכות עבודתו בתנובה הוא ידע לספר כי מדובר במשרד העובד עם החברה ומספק לה שירותים. בינגו, לכאורה. 

כאשר הבנתי שהצמידו לי מעקב הרגשתי חשוף, מחולל וכועס. האנשים שנסעו אחרי קיבלו כסף עבור מידע שימסרו על מנהגי ועל חיי הפרטיים. הם הציצו למחוזות שבהם התנהלתי בביטחון ואספו פרטים, צילמו והסריטו. ברגע אחד נהפכתי לפרנואיד המשוכנע כי כל אדם העובר ברחוב מסתכל עליו. כל רכב שהבהב במראה הפנימית נראה לי חשוד, והייתי משוכנע שהוא צד אותי. פניתי פניות מיותרות כדי לבדוק אם הרכב יפנה אחרי, עצרתי בצד ופתחתי את מכסה המנוע כדי לשלול מעקב. כחודש ימים סעדתי במסעדות עם מפית על ברכי, לעסתי בפה סגור וחתכתי בעדינות את האוכל. החשש מפני תיעוד ברגעים משפילים הפך אותי לאדם אומלל, אך לפחות מתורבת יותר. 

האנשים שנסעו אחרי קיבלו כסף עבור מידע שימסרו על מנהגי ועל חיי הפרטיים. הם הציצו למחוזות שבהם התנהלתי בביטחון ואספו פרטים, צילמו והסריטו. ברגע אחד נהפכתי לפרנואיד המשוכנע כי כל אדם העובר ברחוב מסתכל עליו

במקביל הקפדתי לא לרכוש שום מוצר של תנובה. כעסתי על החברה ולא רציתי לתת לחוקרים הזדמנות לתעד אותי קונה את מוצריה. נהפכנו לאויבים. עם זאת, ידעתי שאם אקנה רק מוצרים של שטראוס או של טרה, עוד ילבישו עלי תיק ויגידו שאני נטפל לתנובה כדי לקדם את המתחרים. לא היה סוף למחשבות הטורדניות. דילמות הקניות שאבו ממני את האנרגיות, והעברתי את התפקיד לאשתי. אחריה לא עקבו. 

בלילה, כשיצאתי לעשן בגינה ולדבר בטלפון, נחנקתי באמצע המשפט: הם ודאי מאזינים לי! הסתכלתי סביב, הצצתי מעבר לגדר הבית ולא ראיתי איש. מקצוענים! חשבתי לעצמי. 

לאשתי לא סיפרתי על העניין כדי לא להלחיץ אותה, אבל הקפדתי להגיף את התריס כשנכנסתי למיטה. "למה אתה סוגר את התריס?" היא שאלה. "אתה מתנהג מוזר". 

לא רציתי להכניס אותה לסרטים שלי. לא היה הוגן בעיני לדרוש ממנה לשלם את המחיר על בחירותי. נוסף על כך רציתי לשמור על פאסון מולה ומול העולם, וחלילה שאספר שעוקבים אחרי ושאני מפחד. 

אם מחפשים פן חיובי בפרשה ההיא, אפשר לומר כי תקופת המעקב אפשרה לי לטעום לראשונה את טעמו של התבשיל שבו מלעיטים את חושפי השחיתויות. למדתי פרנויה מהי וגם למדתי על בשרי את משמעות האמרה "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך". 

לפני חוויית המעקב לא ייחסתי חשיבות למעקבים הרבים שעליהם דיווחו לי האנשים שהתדפקו על דלתה של העמותה וביקשו הגנה. חשבתי שמעקב יכול להיות סתם מציק פה ושם, ואולי אפילו מחמיא. כעת הבנתי עד כמה פולשנית הפעולה הזאת ועד כמה היא נפוצה ככלי לחיסול חשבונות עם חושף שחיתות: כמעט כולם עקבו אחרי העובדים שלהם כאשר אלה התחילו לשאול שאלות ולדרוש תשובות – רכבת ישראל, חברת החשמל, עיריית תל אביב ועוד רבים וטובים. מעקב הוא רוטינה בשרשרת הפעולות הנפוצות לסיכול חושף השחיתות. 

מעקב כזה ביצעה, לדוגמה, רכבת ישראל, כאשר ביקשה "לחסל" את חושף השחיתות משה חזות. חזות הזמין דרך העבודה חופשה משפחתית באילת, והנהלת הרכבת החליטה שזוהי הזדמנות מצוינת לשגר בעקבותיו שני חוקרים. השניים טסו על חשבוננו לאילת, השתכנו על חשבוננו במלון והפיקו דוח חקירה מרתק: "15:21 :הנדון שוהה בחדרו, ובנותיו נצפו בלובי כשהן צופות בהצגה ׳אלף לילה ולילה׳ שמוצגת בלובי המלון". 

אכן, אתגר מקצועי לחוקרים ושימוש ראוי בכספי המסים של אזרחי ישראל.

*

פרק 3 מתוך הספר "גיבורים בעל כורחם" מאת חי בר-אל, הוצאת "ידיעות ספרים"