לא רק עמית סגל: הסכנה האמיתית היא השופר המצוי

אחד מכינויי הגנאי העכשוויים הנפוצים ביותר בתחום התקשורת הוא כמובן ה"שופר", מי שמדברר מסרים בתלבושת של עיתונות. ה"שופר" מסמן את כל מה שהפוך מעיתונאי אמיתי ומהאופן שבו אנו מצפים שיטפל במידע: שיצליב, יאמת, יסנן, יחתוך ויפרסם סיפור שמשקף את המציאות בעין ביקורתית. השופר לוקח את מה שנלחש לו באוזן וכורז אותו בחגיגיות באולפן, ללא כל בדיקה עיתונאית. 

• "אפשר לזהות בחדשות 12 תופעות שפעם ראינו ב'ידיעות אחרונות'"
• תפקידו לתחמן: מחולל הספינים רונן צור קיבל במה מפנקת להחריד בדמוקרטיוי
• כך סייע עמית סגל לפילבר להתמודד עם התלונה שהגיש תצהיר שקרי על נתניהו ו"ישראל היום"

"שופר", בימינו, הוא כינוי גנאי המוטח בעיקר על פי השתייכות פוליטית. במציאות המקוטבת והקלה לעיכול, העולם מתחלק לשופרות של בנימין נתניהו, ולשופרות של פוליטיקאים מתחרים. אך יש עוד סוג של שופר – השופר המצוי, הוותיק הרבה יותר. עיתונאי הבוחר להפוך עצמו לשופרו של מי שמסר לו מידע. לו, ולא למתחרה. העיתונאי שמהדהד "סיפור בלעדי" או סקופ, הדלפה אינטרסנטית מישיבת ממשלה או ספין מצוץ מהאצבע – כל זאת בתמורה לכך שהוא ישודר אצלו, ולא בערוץ המקביל. ללא מסננת, ללא מספריים, ללא זכוכית מגדלת. ככה, כמו שזה. מנופח, חגיגי, בלעדי.

נתניהו לא המציא את השופרות. לכן הפריע לי לראות כיצד החשיפה של "העין השביעית", על מאחורי הקלעים של עבודתו של העיתונאי עמית סגל, הפכה לקרדום נוסף עבור מחנה האנטי-ביבי המהנהן לעצמו בהנאה גלויה – כן, הנה עוד שופר של ביבי. כאילו שהסכנה האמיתית היא ב"הם", ו"אנחנו" נקיים.

מה הסיפור? ב-2017 שלמה פילבר, אז מנכ"ל משרד התקשורת, היה נתון בבעיה. לפני שנתיים חתם על תצהיר משפטי חד-משמעי, שנחשד כעת כשקרי. התצהיר תמך בטענה גורפת, לפיה לראש הממשלה נתניהו אין ולא היה שום קשר ל"ישראל היום", שהוא מעולם לא דיבר עם מי מאנשיו ולא ניסה להשפיע על המתפרסם בו. ב-2017, כשהתפרסמו שיחות השוחד-לכאורה בין נתניהו למוזס, התברר שלנתניהו יש יכולת להשפיע אפילו על מספר העותקים בהם יודפס החינמון. 

פילבר, כאמור, בבעיה. עו"ד שחר בן-מאיר, מי שבגלל העתירה שלו לוועדת הבחירות ב-2015 חתם על אותו תצהיר, מבקש כעת מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור אם התצהיר הינו תצהיר כוזב. הפתרון של פילבר לבעיה היה להרים טלפון לעמית סגל. הוא הכיר היטב את הפרשן הפוליטי של חדשות 12, וביקש ממנו להפיץ בשידור את גרסתו לסיפור.

הגרסה, חשוב לציין, היתה עקומה. פילבר טען שבתצהיר התכוון רק לקבוע כי בין נתניהו ובין "ישראל היום" לא היה קשר עסקי. מה לעשות שהתצהיר התייחס לכלל התגובה של נתניהו, שההכחשה שלו, כאמור, היתה הרבה הרבה יותר גורפת וכוללנית, וכזו שקשה ליישב אותה עם המידע שנחשף במסגרת "תיק 2000".

אבל סגל הסכים, וגולל את גרסתו, ללא הסתייגות, במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ. כך תפס את המופע הצד השני של השופר – מי שנשף בו. פילבר עצמו. "הערב בערוץ 2 עמית סגל אמור להרוג את זה תקשורתית", כתב פילבר ליועצת שלו, בתכתובת שנחשפה במהלך משפט נתניהו. "הוא הלך עד הסוף עבורך", השיבה לו היועצת לאחר הצפייה.

מדוע הסכים סגל לדברר את פילבר ולמכור לצופים את הגרסה המטעה שלו? אפשר להניח שזהו צידה החשוף של מערכת יחסים בין עיתונאי למקור. מהאזנות הסתר לפילבר אנו יודעים שהשניים היו בקשר הדוק. פילבר, כמי שניהל את קמפיין הליכוד והיה ממקורביו של נתניהו, היה ודאי מקור נחשק עבור פרשן פוליטי, שחי על "סקופים" ורכילויות.

כמה פעמים עיתונאים הולכים עד הסוף בשביל ספקי המידע שלהם? כל הזמן. באחת הדוגמאות שומטות הלסתות שנתקלתי בהן, היה אפשר לראות בשני ערוצים שונים "חשיפה" מאותה ישיבת ממשלה, כאשר קטעים שונים לחלוטין משודרים. מי שחתך אותם, גזר והדביק – היו הדוברים של הפוליטיקאים שזה שירת אותם. העיתונאים – ירון אברהם ומיכאל שמש – לא דרשו מהמקור לשדר את הקטעים המלאים, אלא בחרו בדרך העצובה, המסוכנת והבנאלית עד ייאוש – להיות שופר חגיגי. 

מסוכן מאוד לחשוב שזו בעיה של מחנה פוליטי כזה או אחר. זו מחלה שפושה בכל ערוצי התקשורת ואינה נגמרת בקשר עם פוליטיקאים. גופים כמו הפרקליטות, המשטרה ודובר צה"ל מנהלים יחסים דומים עם עיתונאים כשהם מעוניינים להשריש את הנרטיב שלהם בתמורה לסיפור בלעדי.

בעיית השופרות המצויים מושרשת עמוק בשיטה, מתחת ליסודות שעליהם נבנו אולפני הטלוויזיה והרדיו. היא מסתתרת מאחורי כל מידע "בלעדי" שאינו תוצר של תחקיר מרובה מקורות ומרואיינים. היא מרימה את ראשה בכל פעם שעורכת צווחת על כתב שלה כשהיא רואה "סקופ" אצל המתחרה. ובשנים האחרונות, היא צומחת באופן פראי כשספקי הסקופים עצמם יושבים ומפרשנים באולפנים. יועצי תקשורת כמו אבי בניהו ורונן צור, שיכולים לוותר על החיפוש אחרי שופרות ופשוט מפרסמים את דעתם אפילו ללא מראית עין של תיווך עיתונאי.

וזו הטרגדיה של השופר. כי אם עיתונאי לא ממלא את תפקידו, ומשמש צינור חלול להעברת מסרים של בעלי אינטרס, אפשר באמת לוותר עליו.