מכורים לתעמולה: קטעים שונים מאותה ישיבת ממשלה הודלפו לכאן 11 ולערוץ 12

הבדיחה המוכרת (על חשבוננו) הקרויה "הדלפות מישיבות ממשלה" נחשפה אמש במלוא עליבותה, במופע תקשורתי שלא נראה כמותו מאז ההדלפות הזכורות לשמצה בתקופת מבצע "צוק איתן". ההתפרקות בלייב של הבדיחה הפריטטית שהקימו כחול לבן והליכוד (גם היא על חשבוננו), נארזה ע"י חדשות 11 ו-12 כידיעות מרעישות ופותחות מהדורה, תוך הדגמה כיצד משועבדות מערכות החדשות הטלוויזיונית לתעמולת הבחירות. הוסיפה לכך העובדה שהדיווח על המשפט הפלילי ההיסטורי של המו"לים ונתניהו, שהתחיל היום, נדחק למחצית השניה של המהדורה כידיעה שולית.

לידי שני הערוצים הגיעה – באופן "בלעדי" לאחד ו"בפעם הראשונה" לאחר – הקלטה לוהטת מתוך ישיבת הממשלה שהתקיימה ביום חמישי האחרון. כן, זו הישיבה שכולנו חיכינו בכיליון עיניים לשמוע מה החליטו בה השרים בנוגע לעתידנו, אם יסתיים הסגר או יוגדלו הקנסות. אבל במערכות החדשות פחות מתעניינים בתוכן ויותר בהגשה. לפי ערוץ 12 זו היתה "ישיבת הצרחות" ולפי כאן 11 "ישיבת ההטחות". בערוץ 13, אגב, היא כלל לא הופיעה – ונקווה שלא הייתה שם היום ישיבת צרחות על המחדל.

המסגור הצעקני היה זהה בשני הערוצים, אבל הדיווחים עצמם שונים באופן ברור: הדיווח בכאן 11 הבליט את שר הביטחון גנץ מכחול לבן, הדיווח בחדשות 12 הבליט את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מה נאמר בישיבה? בכאן 11 גנץ נשמע מאשים את נתניהו, כלומר מטיח בו, כי דחה את הדיון ליום חמישי משום שרצה למסמס אותו. לאחר מכן נשמע שר הבריאות יולי אדלשטיין מתלונן בפני השר לביטחון פנים אמיר אוחנה על היעדר אכיפה. התוצאה ודאי ערבה לחיכו של יו"ר כחול-לבן: דמותו הוצגה כמי שיכול על ביבי ומעמיד אותו במקום, כשלמולו מפלגת הליכוד לא בדיוק מלוכדת.

למרבה האירוניה, הדיווח על ההדלפה לכאן 11 שעל המצח שלה היה כתוב בגדול "גנץ", כללה את גנץ נעלב כשנתניהו אומר לו שהוא פועל רק כדי "להוציא כותרות". "זה מה שאני עושה, יושב פה ומוציא כותרות", הוא מפטיר בזעף, "לא עושה שום דבר חוץ מזה".

ועכשיו נזפזפ ל"ישיבת הצרחות" בערוץ 12: הפעם נשמע נתניהו במונולוגים ארוכים, רהוטים ומנומקים, בהם הוא נלחם בחירוף נפש על חייהם של אזרחי ישראל, אותם חיים מקודשים שמפקיר שר הביטחון גנץ באכזריות. "הציבור הישראלי מבין היטב מה המשחק שלכם", אומר נתניהו, "הוא מבין שאתם דנים הרבה מאוד ישראלים לתחלואה קשה ולמוות קשה. למוות!" הנתניהו של הצרחות נשמע שונה לחלוטין מנתניהו של ההטחות: הוא לא קנטרני אלא תקיף וברור (לחדי השמיעה ניכר גם שהוא הרבה פחות טבעי, כמעט מדבר למצלמה).

צריך להודות, גם הפעם הקמפיין עובד: ראש הממשלה דואג לחיינו, והוא עושה את זה לא רק מעל הפודיום אלא גם "בשטח" וכשאף אחד לא יודע, מאחורי הקלעים, במריבות עזות עם שותפיו הכושלים. 

וכך, שני ערוצי הטלוויזיה מציגים סגנון מבריק של פרסום לקראת הבחירות: ריאליטי הדלפות. אל תלכו לשום מקום, רק התחלנו.

הגדרה מדויקת יונית

אין ספק, הכמיהה לדעת כיצד מתנהל המאבק על חיינו ועל פרנסתנו היא קשה מנשוא. הפרוטוקולים חסויים לעוד שנים רבות, וכל מה שנשאר הוא להסתפק בלשעברים, כמו פרויקטור הקורונה רוני גמזו, שמעידים על פוליטיזציה חמורה בקבלת ההחלטות.

אך הפעם אנחנו נחשפים דווקא לכישלון של התקשורת להגיע לאותו מידע מהימן על ניהול המשבר. השיטה ברורה – המידע מגיע ממדליפים בעלי אינטרס פוליטי, לכן לעולם לא יהיה שלם ותמיד יהיה מוטה. הוא יבוא עם החשבון בצדו: ההכרח לפרגן למי שנתנו לך את הזהב הזה להתהדר בו אל מול הצופים כסקופ בלעדי.

זו שיטה מוכרת, אותו סחר מכר במציאות המוצגת כאמת, ולמעשה מגולפת בדמותם של היחסים בין העיתונאית לפוליטיקאי: אני אתן לך חומר "בלעדי" שיגרום לעורכת שלך לדלג באוויר ואת תפרגני לי בסיקור מתוק כמו צביטה בלחי. תשמרי לי גם פינה חמה בלב לאייטם הבא, כן? אל תשכחי מי מזרים לך פרסומים ראשונים גברת, לך ולא למתחרה שלך בערוץ המקביל.

וכך מתנהלות להן שתי התחרויות בשתי וערב מפחיד : התחרות בין הפוליטיקאים נשזרת בתחרות בין העיתונאים. אלה צורחים ואלה מפרסמים, אלה מקליטים ואלה מתהדרים בחגיגיות רכושנית: הצרחות האלה שלי, ההטחות – רק אצלי. 

ובכל זאת, גם כאן אפשר להבחין במי שמתמסר כליל למשחק החלול של המקורות ומי שמנסה בכל זאת לצקת בו גם תוכן עיתונאי. בכאן 11 קטעי השיחה המודלפת מתווכים דרך הפילטר של העיתונאי מיכאל שמש, שמביא את פרשנותו בין חלקי ההקלטות. הכתבה מסתיימת בביקורת נוקבת על האופן שבו מתנהלים הדיונים על חיינו ("כמו ילדים בגן") ועל הצורך בפרסום הפרוטוקולים מתוך דיוני הממשלה (מאבק לפרסומם, אגב, מנהלת "התנועה לחופש המידע" עם כמה גופי תקשורת, כשמשרד ראש הממשלה חוסם כל גישה אליהם ולאחרונה נאלץ בצו בית משפט לפרסם כמה מצגות שרוב תוכנן הושחר).

לעומת שמש, בערוץ 12 הכתב ירון אברהם לא הרבה להתערב "בהקלטה המדהימה", כך יונית, שהביא הערוץ כהישג עיתונאי. הכתבה נפתחת בטפיחה שלו על שכמו: "הקלטות כאלה לא שמעתם מעולם מישיבת ממשלה". לאחר מכן קטעי נתניהו המודלפים מוגשים כבשר נא ומדמם, כמעט כמו הדם על הידיים של בני גנץ. את הכתבה הוא מסיים בתובנה חשובה: "הישיבה הזו כבר כונתה 'ישיבת הצרחות', ואם לשפוט על פי מה ששמענו כאן אמש, זו הייתה (פאוזה דרמטית) הגדרה מדויקת".

יש להניח, מעכשיו ולתמיד, שכל הדלפה מישיבת ממשלה היא חלקית, מוטה, ערוכה ונועדה לשחק לידי המדליף. הפוליטיקאים לוקחים את היהלום הקרוי "הדלפות מישיבות ממשלה", מלטשים אותו בצד שמחמיא להם ומגלגלים אותו לעבר הכתבים הפוליטיים שמושיטים את ידיהם כמו נרקומנים הממתינים למנה. 

אנחנו, מר גורלנו, נותרים כקהל שבוי. זה מסוכן, מסוכן מאוד. ראשית משום שמרבית האנשים לא מנהלים אורח חיים פריטטי ולכן לא נחשפו לכפילות הזו. מבחינתם או שהישיבה הייתה זו שבה גנץ הטיח בנתניהו האשמות, או זו שבה נתניהו צבע את ידי יריבו-שותפו בדם. 

שנית, משום שהטפל הופך לעיקר. צרחות הן רכילות, רק שהפעם ההקלטה העסיסית הזו היא על הבוסים של המדינה שלנו, בניסיונם להחליט איך ייראו החיים הרעועים שלנו. סיקור פוליטי שהופך צרחות לידיעה מרעישה – רק בגלל הצרחות עצמן – הוא רעיל, כי הוא מסית את תשומת הלב שלנו מהשאלות הבוערות על מהות ההחלטות. שלא לומר מהווה פרסום סמוי בלתי חוקי לקראת הבחירות. שלא לומר מנרמל את הפיכת החדשות לפרסום סמוי ומטשטש את ההבחנה בין עיתונות לבין פרסום. 

המשחק נחשף במלוא כיעורו. לא נוכל לסמוך על העיתונאים שיהיו שקופים לגביו. אבל אולי נוכל לקוות שמה שקרה אמש הוא עוד אחד מאותם רגעים שמרעידים את המטריקס גם מאחורי המסך.