"אפשר לזהות בחדשות 12 תופעות שפעם ראינו ב'ידיעות אחרונות'"

היי איתמר ב"ז מ"העין השביעית". מה נשמע? רציתי שתכתוב טור ל"שקוף", האח שלכם, לקראת פסח, שבו תפרט מה נשתנה בתקשורת בשנה האחרונה. הצעת רעיון מעניין במקום: שנקיים שיחה בהתכתבות. אז הנה אנחנו פה. לפני שנתחיל, אשמח שתספר בכמה מילים: כמה זמן אתה כותב תחקירים על שוק התקשורת ולמה אתה עושה את זה?

קרוב לעשר שנים – התחלתי ב-2012 לעבוד באתר "העין השביעית" (אם רוצים לדקדק אז כבר ב-2006, כש"העין" עוד היתה בעיקר מגזין מודפס). למה – זאת שאלה גדולה. התשובה הפשוטה היא כי זאת העבודה שלי. התשובה האמיתית היא שזה תחום מרתק שמשפיע לא רק על מה שאנחנו מכנים "השוק" או "הענף", אלא ממש על התודעה של כל הציבור כאן – ובמקרים מסוימים גם על התודעה העולמית. 

בעצם, חלק עצום ממה שבני אדם חושבים, יודעים, או חושבים שהם יודעים, חלק עצום מהאמונות שלהם, נובע ממידע ודעות שהועברו אליהם דרך אמצעי התקשורת. אני יכול להסתכן ולהגיד "רוב" – זה מה שאני אומר לסטודנטים או תלמידי תיכון לפעמים, כשאני רוצה להמחיש להם שהמורים שלהם פחות משפיעים ממה שנדמה להם – אבל זה כמובן משתנה מאדם לאדם וממגזר למגזר.

פרויקט חג ב"שקוף" – מה נשתנה?

• שיא במספר לקוחות הלוביסטים: תעשיית הקנאביס מסתערת על הכנסת
• חולשה משתקת או ביזור כוח מבורך: מה נשתנה בתפקיד ראש הממשלה?
• אנרגיות חדשות, מאבקים ישנים: מה נשתנה במדיניות האקלים של ישראל

ההשפעה הזאת היא בדרך כלל השפעה שקופה, היא נתפסת כחלק טבעי מהמציאות, ולכן עצם היומרה לפענח אותה, לחשוף מה עומד מאחוריה, ובעיקר מי מרוויח ומפסיד מכך שהציבור יחשוב בצורה מסוימת – זאת מטרה חברתית עם משמעות עליונה. ולכן, אם להתחבר לתשובה הראשונה שנתתי, זה דבר שראוי לעשות גם כשזו לא העבודה שלך. אלא פשוט כאיזושהי נקודת מוצא כלפי הקיום האנושי.

מה שאתה אומר מזכיר לי קצת את ההיכרות הראשונית שלנו. זה היה ב-2019, כתבנו כתבה יחד על סיפור שהתגלגל מגרעין של אמת לשקר מוחלט על מרצה באוניברסיטה העברית. היה מדהים לראות כמה מהר פשתה אש השקר בשדה הקוצים. ואגב, הרבה אנשים שזו לא הייתה העבודה שלהם – כפי שאתה אומר – התגייסו כדי לחשוף את השקר ולהפיץ את האמת. אני תוהה מה השתנה מאז, בתפיסה של הקוראים דווקא. מעניין לגלות שלפי סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, האמון עלה בכל המדיות. זה מפתיע אותך?

קודם כל, תרשי לי לא להפגין אמון בסקר דעת קהל. יש איזושהי נקודת שפל שאחרי שמגיעים אליה אפשר רק לעלות, ואולי זה מה שאנחנו רואים כרגע בתוצאות של הסקר הזה. 

אני מספיק זקן כדי לזכור שלפני 15 או 20 שנה נקודת המוצא היתה שמה שמדווחים לך נכון. הטון אולי מוגזם, ויש אינטרסים, ואולי חלק מהמידע מושמט – אבל באופן כללי האמנת לקריין. נראה לי שיותר ויותר אנשים היום קודם כל לא מאמינים, ובמקרה הטוב מוכנים לשקול את האפשרות שהחדשות משקפות זווית מסוימת של המציאות. זה קשור לכל מיני שינויים שקרו במערכת העיכול שדרכה עוברת ידיעה עד פרסומה – וברור שזה קשור גם למתקפה הישירה של המערכת הפוליטית על העיתונות, והעובדה שחלק מהביקורת האינטרסנטית, המשתלחת והלעתים-בהמית של הפוליטיקאים גם היתה נכונה. ההוכחה היא הפרשות שהפכו למשפט המו"לים, שהן רק קצה הקרחון.

כשהמור"ק הופך לחקירה פלילית 

אין ספק שהדבר המרכזי שהשתנה בשנה האחרונה הוא העדויות שלא משתמעות לשתי פנים במשפט – שהחלטנו לכנות אותו משפט המו"לים (למען האמת, זו הייתה הברקה שלך) כי נחשפת בו השיטה המושחתת שבה מגיעות הוראות מלמעלה כיצד לדווח על המציאות. המסרונים של אילן ישועה, מנכ"ל וואלה דאז, משרטטים את הקו הנעלם הזה – בין ראש הממשלה, דרך יועצו ניר חפץ, משם למוציא לאור, למנכ"ל ישועה, לעורך הראשי ועד להנחתות שמגיעות לדסק החדשות באתר וואלה. איזו השפעה אתה חושב שיש למשפט על התקשורת היום?

עצם החשיפה היא נקודת ההתחלה, והקביעה הדי רדיקלית שלפיה יכול להיות ממד פלילי לשימוש כזה בכלי תקשורת. הרי היו לנו סיפורים דומים על שחיתות וקשרים סודיים גם בעבר, ב"ידיעות אחרונות" של פעם, בערוץ הראשון, ב"ישראל היום" או ב"מעריב" של עופר נמרודי, ובעידן המושחת והקצר שבו שלט בו נוחי דנקנר – אגב, באמצעות ניר חפץ, שהוא היום עד מדינה שמתקשה להתנקות מהלכלוך שפעם הוא שחה בו בהנאה ובאדנות.

אחרי החשיפה קרה משהו מדהים. "תיק 2000" נחשף בינואר 2017, וחוץ מזה שהוא השלים את תהליך האאוטינג של נוני מוזס (שלמרבה האירוניה התחיל אצל נתניהו שנתיים-שלוש קודם לכן) – זה גרם לעיתונאים ב"ידיעות אחרונות" להבין שהדברים שהם עברו שם הם חלק מדפוס. ושהדפוס הזה לא סתם פסול, אלא אפילו בעל פוטנציאל פלילי.

"מי שרוצים להמשיך לעשות שימוש מושחת בכלי תקשורת גם עכשיו, אחרי תיקי 2000 ו-4000, יודעים שהם צריכים להיות הרבה יותר מתוחכמים וזהירים"

מה שקרה אחר כך הוא שהלשעברים של "ידיעות אחרונות" התחילו לפרסם את העדויות שלהם על "שיטת 'ידיעות אחרונות'", או "מורשת מוזס", איך שתרצי לקרוא לזה, ומי שעדיין עובדים שם התחילו לדבר בעילום שם עם עיתונאים מגופים אחרים. אחר כך הגיע "תיק 4000", והפרק המדהים של "המקור" שבו עובדי "וואלה" התייצבו מול המצלמה וחשפו איך הבוס שלהם אילן ישועה דרס אותם למען הבוסים שלו, שאול ואיריס אלוביץ', שעבדו למען הבוס הגדול ביבי נתניהו.

ואילו הדים אתה חושב שיש לחשיפות האלה על עורכים ועיתונאים היום?

האפקט המיידי שיש לעדויות האלה הוא שאנחנו יודעים יותר טוב מה קרה שם, מי האשמים ומי משתפי הפעולה. אבל יש עוד אפקט, והוא נוגע לעתיד: היום, כל מנהל או עורך בכיר בכלי תקשורת יודע שבפעם הבאה – העובדים האלה, שפעם אף אחד לא ספר, יספרו למצלמה מה הוטל עליהם לעשות, ואיך בדיוק זה קרה.

לא הייתי רוצה להיות בנעליים של אנשים כמו רון ירון (עורך "ידיעות אחרונות" בתקופת "תיק 2000" וכיום, למרבה הפלצות, עורך "אולפן שישי" של חדשות 12) או ערן טיפנברון (עורך ynet בזמן הפרשה הפלילית, וכיום – שוב, למרבה הפלצות – עורך "וואלה"). אנשים שברור שנבחרו לא רק בגלל הכישורים העיתונאיים שלהם, אלא גם בגלל הכישורים לרצות את האנשים שמעליהם, ולזהות את כיוון הרוח גם בלי הוראה מפורשת. והנה, פתאום מתנופפת מעל הצוואר שלהם הסכין שאומרת שמה שפעם היה נשאר בגדר שמועות ומור"ק במסדרונות המערכת יכול להיות מחר אייטם עיתונאי, או אפילו חקירה פלילית.

אתה אומר שיש פחד במסדרונות.

אני חושב שמי שרוצים להמשיך לעשות שימוש מושחת בכלי תקשורת גם עכשיו, אחרי תיקי 2000 ו-4000, יודעים שהם צריכים להיות הרבה יותר מתוחכמים וזהירים. אפילו יותר מתוחכמים וזהירים מנוני מוזס. וזה כשלעצמו משהו שיכול לגרום למיתון של השחיתות. כשאתה יודע שאם תנחית 20 הוראות בלתי נתפסות ביום – אחד מהעובדים שלך, אתה לא תדע איזה, יחליט שהוא הופך לשורקן (Whistleblower) ויחשוף אותך – אז במקום 20 בחישות אולי תסתפק באחת או שתיים. במובן האישיותי אתה עדיין תישאר מושחת, והדבר הראוי יהיה להזיז אותך מתפקידך ולעבור על המקום עם אקונומיקה – אבל האפקט המצטבר של השחיתות יהיה פחוּת.

זכוכית מגדלת על חדשות 12

אם מסתכלים לרגע ממעוף הציפור על כל גופי התקשורת, ולוקחים בחשבון את מפת הבעלויות ומצב הביזנס, יחד עם הקשרים המשוערים לפוליטיקאים – על איזה כלי תקשורת כדאי בעיניך לשים זכוכית מגדלת עבה במיוחד בימים אלה?

התשובה היא כמובן חדשות 12, הזרוע החדשותית של גוף התקשורת החזק והמצליח במדינה, קשת, שנשלט על-ידי משפחת ורטהיים – הבעלים של קוקה קולה ישראל, טרה, בנק מזרחי טפחות ועוד. השותף הכי מפורסם שלהם הוא יצחק תשובה, דרך בתו גל נאור. תשובה עדיין מחזיק בנתח מקשת גם אחרי שמכר חלק מהמניות למיליארדר מריוס נכט, ממייסדי ענקית הטק צ'ק-פוינט.

זכוכית המגדלת דרושה לא רק בגלל הזהות הספציפית של הבעלים, אלא בעיקר בגלל העוצמה שקשת וחדשות 12 צברו. יש גופי תקשורת יותר בעייתיים מקשת, אבל כרגע אין גופי תקשורת שמוטת ההשפעה שלהם רחבה כמו זו של קשת. וכבר היום אפשר לראות בחדשות 12 תופעות שפעם היינו מזהים אצל "ידיעות אחרונות", בתקופות שבהן העיתון הזה היה מונופול והתנהל כאילו מה שלא שם לא קיים. ובמובנים מסוימים, המוטו הזה גם היה נכון.

אילו תופעות? תן דוגמה.

למשל, ההתגוננות ההרמטית מפני ביקורת ודרישה לשקיפות, ואיזושהי תחושה של נקמנות שנובעת מהידיעה שאתה כה חזק, שלנקמה שלך יש כוח מיוחד. ב"ידיעות אחרונות" במשך שנים לא התייחסו לבקשות תגובה שנשלחו אליהם כשהיתה להם סיבה להניח שהכתבה תצא ביקורתית. ב"כלכליסט" את רואה עכשיו איך הם מתקפּדים נגד הספקות שהוטלו בסדרת התחקירים על השימוש המשטרתי בפגסוס.

ב'ידיעות' ובחדשות 12 העובדים מפחדים לדבר לציטוט עם עיתונאים כמונו, שכותבים עליהם. מין אווירה אנטי-עיתונאית שמחלחלת למטה, ומשדרת שיש מה להסתיר"

ועוד משהו שדומה בין שני הגופים, "ידיעות" וחדשות 12, הוא שהעובדים שלהם מפחדים לדבר לציטוט עם עיתונאים כמונו, שכותבים עליהם. יש כלי תקשורת שהעיתונאים שלהם מדברים איתנו חופשי, ואפילו לא מבקשים אישור מהממונים עליהם כדי שהדברים יהיו און-רקורד. ב"ידיעות אחרונות" ובחדשות 12 מפחדים. מין אווירה אנטי-עיתונאית שמחלחלת למטה, ומשדרת שיש מה להסתיר.

יש עוד תופעה מחליאה שהאולפנים של 12 מצטיינים בה: הפיכתם של יועצי התקשורת, או "היועצים האסטרטגיים" כפי שהם אוהבים לכנות את עצמם – לפרשנים לגיטימיים. אפשר לראות את רונן צור למשל, מי שמוכר כאביר הקמפיינים השליליים, אחד המושכים הידועים בחוטים מאחורי הקלעים – נמצא שם על תקן טאלנט. על הסכנות של התופעה הזו חייבים לדבר – בעיקר לאור מה שנחשף כעת במשפט על אלי קמיר ותפקידו בקשר המושחת לכאורה בין נתניהו לבעלים של בזק ו"וואלה". זה נדמה לי, או שבשנה-שנתיים האחרונות הם הולכים וצוברים יותר לגיטימיות, מסתובבים בין האולפנים ומספקים לנו פרשנויות נגועות באינטרסים בלי שאף אחד כמעט שם לב?

קודם כל, "יועצי תקשורת" זה מונח סטרילי מדי לטעמי – אני מעדיף לכנות אותם "יחצנים" (כשהם מתעסקים בדוברות) או "מאכערים" (במקרה של אלו שבעיקר לוחשים על אוזני הבכירים, פותחים דלתות וקושרים קשרים). הייעוץ הוא אולי האלמנט הכי נקי ומכובד בעבודה שלהם, ואין פלא שזה מה שהם מעדיפים להבליט. לגבי השילוב שלהם במשבצות שפעם היו שמורות לעיתונאים, זאת לא ממש תופעה של השנה האחרונה – כבר לפני כמה שנים ראינו את רני רהב מככב כמגיש בתוכנית "אקטואליה", ואת אבי בניהו מקבל טור ב"מעריב" – אבל אין ספק שהיא הולכת ומתעצמת.

מה שהצופים צריכים להבין הוא שהמאכערים האלה יושבים על השיבר שמחבר בין האנשים שמנהלים את המדינה – במגזר הציבורי והמגזר הפרטי – לבין העיתונאים. הם בעצם סוחרי המידע הכי מצליחים בארץ. עיתונאים מזן מסוים, שהוא הזן הנפוץ בישראל, תלויים בהם בשביל להשיג את הסם שהמערכות שלהם מכורות אליו: "סקופים". הסקופ כשלעצמו הוא דבר נאצל, שראוי לריב עליו ולרדוף אחריו. זה בעצם אחד התפקידים הבסיסיים של העיתונאי – להשיג מידע בעל ערך, להבין את המשמעות שלו ולהגיש אותו לציבור.

איפה הבעיה? הבעיה מגיעה כשהעיתונאים מתמכרים למערכת היחסים שלהם עם סוחרי הסקופים ומסכימים לשרת אותם בדרך שבה הם מגישים את המידע לציבור. מרוב רצון להשיג "סיפור", הם מסכימים לשתף פעולה בחילול הספינים. הם בעצם הופכים לחלק ממנגנון ההשפעה של מושאי הסיקור שלהם, אבל בלי להצהיר על זה.

ומה בעיניך השתנה ביחס לספקי הסקופים בשנים האחרונות?

פעם היו מתגמלים את המאכערים בכך שהיו משדרים את ההדלפות שלהם, או מראיינים את הלקוחות שלהם. וזה, נגיד, חלק מהמשחק המסורתי והמקובל של העיתונאים מול מושאי הסיקור. מה שקורה עכשיו זה שלוקחים את המקורות עצמם, את המאכערים, ומתגמלים אותם אישית. זה מעמיק את יחסי התן-וקח, ולוקח אותם למקום הרבה יותר אינטימי. המאכער הופך לאחד מהחבר'ה, ונהנה כמובן מפרסום והכרה ציבורית, ומפסיק להיות גורם חיצוני שצריך להתייחס אליו בחשדנות.

על זה צריך כמובן להוסיף עוד קומה: המאכער הוא לא עוד איש מקצוע. הוא איש מקצוע שהמקצוע שלו הוא לקחת כסף מגורמים רבי כוח ולגרום למסרים שלהם לצוף בתקשורת (ובשנים האחרונות גם במדיה החברתית). כשהוא פותח את הפה, נראה לנו שהוא אומר את דעתו. ולפעמים זה באמת ככה. אבל רק לפעמים. אבל בדרך כלל, המסרים שלו הם כאלה שהונדסו כדי לשרת לקוח קיים או לקרוץ ללקוחות עתידיים.

זה ניצול מאוד חכם של טבע האדם. ברגיל, כשאנחנו צופים במישהו אומר משהו, אנחנו מניחים שזאת הדעה שלו. זה צרוב במנגנון ההפעלה של כל אדם נורמלי. אבל אז את רואה את האנשים האלה, שיום אחד מתגלים כהארדליינרים של ימין לא מתנצל ורגע אחרי זה הופכים ליונים פרגמטיות, ומבינה שלא מדובר בבני אדם רגילים אלא בכלי קיבול למסרים מתחלפים. תכניס מטבע, תלחש משהו באוזנייה, וזה ייצא מהצד השני דרך הפה של האיש שקיבל ממך את המטבע. מחר תבוא עם מסר הפוך, וגם הוא ייצא מאותו המקום ממש.

מבחינתי כל התארחות של אדם כמו רונן צור או רני רהב בפאנל עיתונאי צריכה להיות מלווה בכתוביות באדום בוהק שמציינות באופן בולט את כל הלקוחות הרלבנטיים שלהם – ואת העובדה שגם מי שלא לקוח שלהם היום יכול להיות לקוח שלהם מחר, או היה לקוח שלהם אתמול. המסקנה היא שלא משנה מה הם יגידו, לא צריך להאמין לזה. ולכן אין שום ערך לבמה העיתונאית שמעניקים להם.

בעיני אין מקום להרעיל את הציבור – ואז להזהיר אותו. הם פשוט לא צריכים לשבת שם. אולי זה יקרה אם הציבור יבין שהם לא פרשנים לגיטימיים. זה כבר התפקיד שלנו.

צריך להיזהר משלילה גורפת. אולי נגלה יום אחד שבפינה רחוקה ונידחת בלב של רני רהב – פינה שאף אחד לא משלם עליה – יש תשוקה עזה ואותנטית לפרפרים, נגיד. שהוא כל כך אוהב ומתעניין בפרפרים, שהוא הפך למומחה עולמי בתחום. במקרה כזה נזמין אותו לתוכנית טבע כדי לספר לנו על פרפר יפהפה ומסכן שנמצא בסכנת הכחדה. אבל בעצם גם שם לא הייתי רוצה לראות אותו.

פיקוח רופס, וחלומות על מזוודה

דיברנו מוקדם יותר על הדמיון בין "ידיעות אחרונות" לחדשות 12. יש ביניהם הבדל אחד משמעותי: הבעלים של "ידיעות" נאשם בניסיון לשחד ראש ממשלה. 

בין קשת ל"ידיעות אחרונות" יש גם הבדל מבני: "ידיעות אחרונות" הוא עסק פרטי של משפחת הון. קשת, בגלל אילוצי הרגולציה ההיסטוריים, מתחלקת בין כמה גורמי שליטה – ובעיקר נתונה לפיקוח של רגולטור שאמור לשקף את האינטרס הציבורי: הרשות השנייה. אבל הרשות השנייה היא גוף חלש, וככל שהטלוויזיה המשודרת נחלשת ומפנה את מקומה לכל מה שקורה במרחב המקוון, שגם שם קשת אוחזת בעוצמה ענקית, הרגולטור הזה מאבד רלבנטיות. אבל עצם הקיום שלו, והעובדה שיש לו סמכות מסוימת להטיל סנקציות, מייצרים מנגנון הגנה שבמקרה של "ידיעות אחרונות" (ו"ישראל היום", ו"מעריב", ו"וואלה") לא קיים.

אם נלך על התרחיש האופטימי, שבו הרשות השנייה מקבלת את כל הגב הדרוש לבצע מהלכים אמיצים, ומובילים אותה אנשים שהחליטו שמשימת חייהם היא לבחון את ערוץ 12 באותה זכוכית מגדלת – רק הפעם גם להשתמש בכוח שיש להם להטיל סנקציות – מה הם יכולים לעשות?

בתפיסה שלי, קודם כל צריך לחוש חשש כבד ועמוק מעצם הצורך של גוף מדינתי לבחוש ולקבל אחריות על מה שנעשה בתקשורת. אני למשל, מבחינה פילוסופית, מתקשה לדמיין מצב שבו נציג של המדינה קורא כתבה שלי ושולח לי דוח או זימון לשימוע. כאילו, אני העיתונאי, אני זה שהתפקיד שלו הוא לחקור אותך – אז מה פתאום אתה הופך את היוצרות? המצב האופטימלי הוא של חופש מוחלט ואפס נגיעה של המדינה בשיח התקשורתי. במיוחד כשמדמיינים איך לוקחים גוף חלש כמו הרשות השנייה, שכבר היה כר פורה לפוליטיזציה (קיבלנו הצצה בעדויות של משפט המו"לים לא מזמן), ונותנים לו כוחות מתוגברים.

אחרי שאמרנו את זה, צריך להכיר בכך שהמצב של התקשורת הישראלית כל כך גרוע – שרגולציה מסוימת דווקא יכולה להועיל. אני אדגים את זה באמצעות משל מתחום שאהוב במיוחד על תומר אביטל: אם כל בני האדם היו יודעים ומפנימים שסוכר זה מזיק ושצריכה עודפת גורמת למחלות – לא היה צריך לשים אזהרות ולהטיל מסים שיגרמו להם, בתקווה, לשנות את ההתנהגות ולהימנע מלהרעיל את עצמם. באותה מידה, אם התקשורת לא היתה מועלת בתפקידה בצורה כה בוטה, לא היה צורך בגופים שיפקחו עליה.

במקרה של ערוץ 12 אפשר להתחיל באכיפה יותר שרירית של האילוצים שכבר חלים עליו – והנושא המובהק הוא תוכן שיווקי, ותוכן לא-שיווקי-אבל-ירוד. הרבה אנשים יודעים לדקלם שהרשות השנייה מחייבת את קשת ורשת לשדר היקף מסוים של "סוגה עילית" – סרטים דוקומנטריים למשל. אבל לא כולם יודעים שייתכן מצב אבסורדי שבו הרשות השנייה תסווג כ"סוגה עילית" סרטים דוקומנטריים שהם לא באמת סרטים דוקומנטריים, אלא תשדירי שירות ארוכים שמישהו שילם עליהם, ובקיצור – פרסום סמוי. או כפי שאני מקפיד לכנות את זה: תעמולה סמויה, כי במקרה הזה מי ששילם היו גופי מדינה (פרסמנו על זה תחקיר גדול ב-2020).

אם הרשות השנייה לא היתה כל כך רופסת לכל אורך השנים, לא היינו מגיעים למצב שבו היא נאלצת להתיר פרסום סמוי, ומסתפקת בפיקוח על האופן שבו הפרסום הסמוי הזה מוגש לצופים. האם היא תצליח במשימה החדשה הזאת? התחזית שלי שלילית, כי מדובר בגוף שבקושי יש לו כלים לפקח על ההפרות שנעשו עד כה.

איתמר, התשובה שלך מעניינת מאוד, אבל קשה לומר שהצלחת לספק פה תרחיש אופטימי.

אפילו קל לומר שנתתי תרחיש פסימי. 

הייתי מנומסת. כן, לגמרי נכשלת במשימה. אז אני מעלה את הרף: בוא נדבר על תרחיש אופטימי שנוגע אליך אישית. תספר לי על תקווה אחת שיש לך, שנוגעת להשפעה של אחת מהכתבות שלך על התקשורת או האופן שבו אנחנו צורכים אותה. מה יקרה השנה, אם יתגשמו החלומות הכי פרועים של איתמר ב"ז?

יש לי הרבה חלומות ורובם פרועים, הנה אחד מהם: "ישראל היום", לתפיסתי, הוא טובת ההנאה היקרה ביותר שניתנה לפוליטיקאי ישראלי מאז קום המדינה. יותר ממיליארד שקל מכספי בני הזוג שלדון ומרים אדלסון שמימנו תעמולה אישית בוטה למען בנימין נתניהו במשך שנים. בשנים הקריטיות שבהן ניתנה טובת ההנאה הזאת, העורך שלה היה עמוס רגב. החלום שלי הוא שרגב ייקח את כל הניירת שלו, וכמה דיסקים קשיחים, ואולי גם איזה טלפון עם כל ההתכתבויות שלו, וישים אותם במזוודה. ושאת המזוודה הזאת הוא יניח על סף דלתי כך שאגלה אותה בוקר אחד עם הפתק "לאיתמר ב-💖". עמוס, אם אתה קורא את זה – אתה יודע איפה אני גר.