התפטרו בזמן ומצאו מוחות רעננים: 7 עצות בעקבות ועדת מירון

בשנת 2004, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, עבדתי כמאבטח טיולים. באחד מהם ליוויתי בית ספר משעת בוקר מוקדמת. כשהתארכו השעות וראיתי שנהגי האוטובוס כבר נמצאים כמעט 12 שעות בעבודה, פניתי לאחראית הטיול ושאלתי אם זה בסדר שהם עובדים כל כך הרבה שעות. אף שהייתי צעיר, ידעתי שיש הגבלות ואנחנו קרובים לחריגה מהן. האחראית העמידה אותי במקומי ואמרה לי לא להתערב ולעשות את העבודה שלי. יום אחרי כן סיפרתי למנהל חברת האבטחה על האירוע והוא ביקש שלא אסבך אותו עם הלקוחות. מודה שמאז לא השתניתי ונשארתי מעצבן. המצב אולי החריף. 

עוד ב"שקוף":

• "אירוע ספונטני" של עשרות אלפי אנשים בהר מירון?
• ועדת החקירה לאסון מירון נפתחת והיא יכולה להשפיע על כל מסיבה המונית בישראל
• לכל הכתבות על ועדת החקירה לאסון מירון

הצפייה בעדויות ועדת החקירה הממלכתית למחדל מירון בשבועות האחרונים הציפו לי שוב את אותו אירוע. אירוע שבו אף אחד לא עצר רגע לשאול את השאלות המעצבנות שיעלו את חמתם של כמה אנשים, ואולי ימנעו אסון.

השבוע יצאה הוועדה להפסקה קצרה אבל כבר מהעדויות שנגבו ולקראת דוח ביניים שצפוי להתפרסם בקרוב אפשר להסיק כמה לקחים שיכולים לשמש את כולנו, בתחומים רבים:

1. במקום שבו כולם אחראים – אף אחד לא אחראי: מתוך המרקם הניהולי הרקוב המשתקף מהעדויות עולה שיעור בסיסי בניהול, אבל שיעור חשוב. לכל פרויקט, ארגון ומשימה חייב להיות אחראי אחד שיתקשה להירדם בלילה אם מישהו אחר לא עשה את העבודה שלו. ואם אין לכם את האדם הזה אתם סומכים יותר מדי על המזל.

2. אם האחריות שלכם לא כתובה על נייר, דרשו זאת: בהרבה מקומות בעדויות עולה כי מישהו אמר למישהו משהו מתישהו. לדוגמה אלי פריינד, מנהל ועדת החמישה, טען שמישהו אמר לו שאף שכתוב שהוא אחראי רק על נקודת הציון של הקבר ורחבת תולדות אהרון, יש לו אחריות על כל ההר. ראש המועצה עמית סופר לא לקח אחריות על מתחם הקבר אבל אף אחד לא פטר אותו מכך. 

3. יותר מדי אנשים לא התפטרו: אם אתם לא מסוגלים לבצע את התפקיד, אם נתנו לכם אחריות אבל לא נתנו לכם סמכות ביצוע, אם את התקציב נתנו למישהו אחר ואתם צריכים להתחנן – תתפטרו. לא רוצים להתפטר? תריבו עם כל העולם עד שיפטרו אתכם. כאן, יותר מדי אנשים המשיכו להחזיק בתפקיד גם כשידעו שמשהו לא כשורה. אולי כי היה להם נוח, אולי כי חשבו שיוכלו עוד לשנות. אבל העובדה היא שאף אחד לא התפטר. חוץ מאדם אחד, ראש אגף המבצעים ניצב אמנון אלקלעי, שכנראה הבין שהמצב בתחתית, התריע, וכשהבין שהוא לא יכול לתקן הוא פרש.

4. מנהלים הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים ביום האסון: יותר מדי אנשים הסתובבו עם תואר "מנהל" לפני האירוע והחזיקו בכוח רב. אבל ביום האסון עצמו – הם התנערו מאחריות. שימו לב שהאדם הממונה עליכם הוא זה שאמור לקחת אחריות אם תקרה תקלה. הוא אמור לקחת אחריות על התקלות שלו אבל גם על התקלות שלכם. זו תמצית האחריות. 

5. קל לחלק תואר שמתחיל במילה "מנהל/ת": אם נתנו לכם תואר מפוצץ שמתחיל במילה "מנהל", בדקו שיש בו תוכן, מה הסמכויות ותחומי האחריות שלכם ואת מי בדיוק אתם מנהלים. אם התשובות הן: אין, אין ואף אחד בהתאמה – ותרו על הטייטל. ביום שיקרה אסון מי שמעליכם יפיל עליכם את האחריות כי אתם "מנהלים". 

6. שחררו אנשים שנמצאים יותר מדי זמן בתפקיד: במהלך העדויות אנו עדים לאנשים כמו שווינגר, דרעי, רבינוביץ' ועוד, שנמצאים עשרות שנים בתפקיד ואולי נקודת המבט הביקורתית שלהם קצת היטשטשה. אנשים חדשים נוטים לראות בעיות ישנות בעיניים רעננות. גם אם אדם עושה את עבודתו היטב, צריך להחליפו מדי כמה שנים בלי קשר.
   
7. חפשו אנשים מבחוץ כדי למנוע "חשיבה קבוצתית": בכל הפורומים שמנהלים את האתר בהר מירון יושבים אנשי המנגנון המפלגתי או החסידויות. אנשים ש"מבינים" את הלך הרוח של החסידויות ויש להם יראת כבוד מול האדמו"רים. במנגנון קבלת ההחלטות לא היה קיים האיש, או האישה – נראה שגם המגזר הנשי הודר מקבלת ההחלטות – שיסתכלו על התמונה מנקודת מבט אחרת, חיצונית ואולי כופרת. אותם אנשים ש"לא מבינים" וצריך להסביר להם. הם חשובים יותר מאלו שרק "שוחים עם הזרם".