ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
בתאריך 24 באוקטובר 1973, אחרי 19 ימי לחימה, הגיעה מלחמת יום הכיפורים לסיומה הרשמי עם החתימה על הסכם הפסקת האש בין ישראל לבין מצרים וסוריה. על הניצחון המוחץ של ישראל על צבאות האויב העיבו האבידות הכבידות, וכמובן המחדל העצום בפתיחת המלחמה ובימיה הראשונים. מחדל מודיעיני. מחדל מנהיגותי. מחדל שדרש הקמת ועדת חקירה. אולם הדרך להקמתה לא היתה חלקה.
כשבימים אלה מתעצם השיח בנוגע להקמת ועדת חקירה לחקר מחדל טבח ה-7 באוקטובר 2023, כדאי ללמוד מהאופן בו התנהלו הדברים אז, בשלהי 1973. פרסומים עיתונאיים מאותה תקופה מלמדים כיצד תוך 25 ימים מיום ההכרזה על הפסקת אש, הגיעה ממשלת המערך בראשותה של גולדה מאיר להחלטה להקים את ועדת החקירה הממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט.
השוואת התהליך אז לזה המתרחש כיום מעיד על החשיבות של אופוזיציה חזקה בתוך מפלגת השלטון, מציאות שאינה קיימת כיום בליכוד הנשלט ביד ברזל על-ידי נתניהו, ובעיקר – על חוש אחריות ממלכתית והגינות בסיסית אצל הקברניט – או במקרה זה, הקברניטה.
קטעי העיתונים לקוחים מאתר עיתונות יהודית היסטורית, מייסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב.
ארבע ימים אחרי הפסקת האש (28.10.1973): "צמרת 'ליכוד' מתכוונת לדרוש ועדת חקירה בפרשת 'המחדלים'" ("מעריב").
מפלגת הליכוד, הנמצאת אז באופוזיציה, מציעה להקים ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון. הליכוד מתנגד לקיום חקירה סודית בלבד ומעוניין בחקירה ציבורית מוסכמת. הסיבה להתנגדות: הבחירות הקרבות והרצון שהדיונים על המחדל יהיו שקופים בפני הציבור, לפחות החלקים שאינם מחייבים סודיות מבחינה ביטחונית.
שבעה ימים אחרי הפסקת האש (31.10.1973): "משה דיין מוכן לבירור ענינים הקשורים בתחילת הלוחמה – 'אך עדיין לא הזמן לכך'" ("מעריב").
משה דיין, איש מפלגת השלטון ושר הביטחון בעת שהצבא המצרי הפתיע את ישראל, נשאל אם לא הגיע הזמן להקים ועדת חקירה למחדלים. יש הרבה דברים לבדוק, השיב, אבל ספק אם נכון לעשות זאת באמצע מלחמה כאשר המפקדים והחיילים עדיין בשטח והפסקת הלוחמה טרם התייצבה.
11 ימים אחרי הפסקת האש (4.11.1973): "חקירת 'המחדל ערב המלחמה' – לא בקרוב" ("מעריב").
שר הביטחון דיין מתייחס שוב לדרישה לחקור את מחדל יום-כיפור, הפעם בישיבת מפלגת המערך. הוא תומך בחקירת המחדל, לדבריו, אבל רק לאחר שמפקדי החזיתות והיחידות יתפנו מעבודתם בשטח, ולא כרגע כיוון שהלחימה עשויה להתחדש כל יום.
קבלו את הכתבות ראשונים בוואטסאפ
האופוזיציה מצידה תימנע בינתיים מהתביעה להקים ועדת חקירה, אולם תצא לקמפיין ציבורי שישתלב במערכת הבחירות הקרבה.
13 ימים אחרי הפסקת האש (6.11.1973): "מציעים ועדת חקירה" ("ידיעות אחרונות").
יומיים אחרי שדווח כי הקמת ועדת חקירה למחדלי המלחמה לא תתרחש בקרוב, מסתבר כי בממשלה מנסים להקים גוף חקירה חלופי. בעיתון מדווחים כי עד לסוף השבוע יוכרע גורלה של הצעה מתגבשת לפיה הממשלה תבחר, בשיתוף ועדת החוץ והביטחון, ועדה של מומחים צבאיים שלא היה להם כל קשר לניהול ענייני המלחמה השוטפים, ושאין להם כל זיקה מפלגתית או אישית לממלאי תפקידים ביטחוניים שניהלו את המערכה הצבאית.
16 ימים אחרי הפסקת האש (9.11.1973): "אסור לטשטש את העובדה שהופתענו כאשר הותקפנו ביום כיפור" ("ידיעות אחרונות").
השיח על הצורך בהקמת ועדת חקירה לחקר המחדל צובר תאוצה. חבר הכנסת יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, מתראיין וקובע בנחרצות כי "הכרחי לקיים חקירה והפקת לקחים במלוא הכנות והאכזריות!", כשהוא מדגיש שיש לבדוק גם את הדרג המדיני וגם את הצבאי.
"אני רוצה להדגיש: אין כוונתי ל'ציד מכשפות' נגד אישים, אלא לבדיקה מדוקדקת, באיזו מידה ההנחות הצבאיות והמדיניות שעמדו ביסוד תפיסתנו עד מלחמת יום כיפור, היו נכונות", אומר רבין, איש מפלגת השלטון ויריבו הפוליטי של דיין.
18 ימים אחרי הפסקת האש (11.11.1973): "גולדה מאיר: יוקם פורום לחקירת המחדלים במלחמת יום הכיפורים" ("מעריב").
בטרם יצאה לביקור דיפלומטי בלונדון, הבטיחה רה"מ מאיר לשרי המפד"ל כי בימים הקרובים בכוונתה להציע לממשלה להקים פורום לחקר פרשת מחדלי המלחמה. חברי המפד"ל דנו בהצעה לפיה חלק מחברי ועדת חוץ וביטחון בכנסת ישבו בוועדה שתהיה ועדה פרלמנטרית, אולם הם לא העלו את ההצעה בפני מאיר.
19 ימים אחרי הפסקת האש (12.11.1973): "במפלגת העבודה מבכרים ועדת בירור בענין המלחמה" ("מעריב").
במפלגת העבודה, מפלגת השלטון, מתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון. בצמרת המפלגה מתגבשת הדעה לפיה יש להקים ועדת בירור ציבורית שתורכב מאנשי ציבור וביטחון. לפי הדיווח, גם מפלגת הליכוד מתנגדת לוועדת חקירה ממלכתית בשל סוגיית הסוב-יודיצה, מה שיכבול את ידי האופוזיציה בוויכוח הציבורי הצפוי לפני הבחירות הקרבות.
21 ימים אחרי הפסקת האש (14.11.1973): "גולדה: 'אין להסתפק בתחקיר צה"ל'" ("ידיעות אחרונות").
בישיבה סגורה של סיעת העבודה אומרת רה"מ מאיר: "אם יש דברים שהיו לא בסדר, צריך לאומרם בכל גילוי-הלב ולתקנם. אם יש אנשים שלא היו בסדר, גם את זה צריך לומר", ובהמשך הוסיפה כי "אנשים תמימים וישרים, ללא כל חשבון פוליטי, מתהלכים פצועים ולהם אנו חייבים את החקירה. צריכים למצוא את הדרך שזה ייעשה. לא מתוך חשבונות פוליטיים פנימיים, אלא לגופו של עניין, ולא על ידי פורום פוליטי".
23 ימים אחרי הפסקת האש (16.11.1973): "אגרנט, חורב, גביש ומרידור – מוזכרים כמועמדים לוועדת חקירה" ("מעריב").
בעוד יומיים, מדווח "מעריב", עתידה הממשלה להחליט על מינויה של ועדת חקירה ציבורית למחדלי מלחמת יום כיפור. הוועדה עתידה להתבסס על "איזון כוחות" כשחלקה תורכב מאנשי צבא וחלקה אישי ציבור, ובראשה יעמוד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, אם יסכים לקבל את התפקיד. האיזון בין חברי הוועדה יהיה גם לפי מפתח פוליטי, ולוועדה ימונו שני אנשי ציבור – האחד מזוהה עם המערך (העבודה) והשני עם גח"ל (הליכוד).
25 ימים אחרי הפסקת האש (18.11.1973): "גולדה מאיר תציע היום לממשלה למנות ועדת חקירה משפטית" ("מעריב").
בוקר יום הקמת ועדת החקירה. "ידיעות אחרונות" מדווח על שלוש אפשרויות שיובאו בפני שרי הממשלה: הקמת ועדת חקירה ציבורית, ועדת חקירה פרלמנטרית, או ועדת חקירה ממלכתית ("משפטית", כפי שכונתה אז). ב"מעריב" מדווחים כי מאיר תציע לתמוך בהצעה האחרונה, זו של הוועדה הפחות פוליטית ופחות ניתנת לתמרון.
קטע מפרוטוקול ישיבת הממשלה בה הוקמה ועדת החקירה.
ב-18 בנובמבר 1973 התקיימה ישיבת הממשלה בה הודיעה רה"מ גולדה מאיר על כוונתה להקים ועדת חקירה ממלכתית ("משפטית"), תוך שהיא מנמקת בצורה מפורטת את הסיבות להחלטתה.
במהלך הישיבה השתלחה רה"מ מאיר בכלי התקשורת: "מה שמופיע היום בעיתונות ומה שהופיע ביום שישי בעיתונות זוהי שערוריה. אני אומרת לכם: לא הייתה לי התייעצות מפלגתית על הרכבים ועל דברים דומים. כל זה מצוץ מהאצבע של מישהו, שאינני יודעת מיהו. זוהי שערוריה שאין דוגמתה. אצלנו הכל מותר. על העיתונות אין ועדות חקירה, יש לה חסינות".
ההתקפה הזו על התקשורת מזכירה את המאפיין הבולט ביותר של הקמפיין הפוליטי של נתניהו מאז נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, אולם בכאן מסתיים הדמיון בין הימים ההם לימינו אנו.
בהנמקה להחלטתה ציינה מאיר כי התלבטה לגבי האפשרויות השונות להקמת גוף חקירה, וקיימה לשם כך מספר שיחות עם היועץ המשפטי לממשלה כיוון שרצתה לשמוע ממנו מהן האפשרויות החוקיות במצב כזה. בתחילה הסבירה מדוע פסלה את הקמתה של ועדת חקירה בפרלמנטרית במסגרת ועדת חוץ וביטחון. לטענתה, מבחינתה מעולם לא היתה זו אפשרות של ממש.
"אני משוכנעת שאין כל דרך להגיע בצורה כזאת על ידי מכשיר כזה למה שאנחנו רוצים להגיע ולמה שנחוץ לעם", טענה כנגד ועדה פרלמנטרית, "אם אנחנו רוצים שהעניין יבורר לגופו, ולא חלילה לטשטש שום דבר, וזאת מבלי להפוך זאת לעניין פוליטי פנימי – ואני חושבת שלא רק להמוני ישראל נחוצה תשובה ברורה אמיתית, כי אם היא נחוצה גם לי ולכל אחד מכם".
מבחינת רה"מ מאיר, לכן, עמדו על הפרק רק שתי אפשרויות – ועדה ממלכתית או ועדה ציבורית.
רה"מ מאיר אמרה כי שקלה בכובד ראש את האפשרות של הקמת ועדת חקירה ציבורית, אולם הבעיה המרכזית מבחינתה היתה כי במקרה כזה חברי הוועדה ייבחרו על ידי הממשלה, אותה ממשלה שאחראית על המחדל שאמור להיחקר, והדבר יפגע באמינותה של הוועדה בעיני הציבור.
"אני יכולה לתאר לעצמי כי כאשר אנחנו נחליט על ועדת בת שלוש, בת חמש או בת שבע חברים, ונבחר באנשים שאנחנו נחשוב אותם לאמינים, זה לא ימנע לגמרי ויכוח שיתעורר בציבור, מדוע זה וזה ולא נבחר לוועדה, ולך תסביר מדוע הוא לא נבחר לוועדה. ואז ישאלו: מדוע פסלו את זה ומדוע פסלו את השני? אי אפשר יהיה לעמוד בזה, כי אי אפשר להסביר שהאיש שלא נבחר הוא אמנם מצוין וטוב וישר, אבל יש סיבה מדוע לא נבחר לאותה ועדה".
בשל הסיבה הזו, פסקה לבסוף, "החלטתי בליבי שאין כאן דרך אחרת אלא לפעול לפי החוק של ועדות חקירה. החלטתי להציע לממשלה ללכת בדרך הפשוטה, לפנות לנשיא בית המשפט העליון שיקים ועדת-חקירה, אולי עם הפררוגטיבה או החובה שיש לממשלה לציין מה היא רוצה שהוועדה הזאת תחקור".
הנימוק של רה"מ מאיר נותר רלוונטי, כמובן, גם כיום.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
