לפני שהעיר תוצף שוב בגשם: הפתרון נמצא על הגג

ישראל לא ערוכה לחורף הקרוב. שנים של הזנחה הובילו לכך שבמכת הגשם הבאה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתרחיש אירופאי מבעית: שיטפונות ברחוב, בתים מוצפים, איילון, געתון ונחלים נוספים עולים על גדותיהם ומותירים נזקים רבים. טיפות הגשם האלה לא רק שיתקו את הכבישים בשנים האחרונות, אלא גם גבו קורבנות בנפש.

היורה המתקרב אלינו עם הסתיו, צריך לא רק להזכיר לנו את החורף הזה אלא לגרום לנו לשאול: איך ישראל מתכוננת לחורף שאחריו? לסגריר של עוד 10 שנים ולימים הגשומים ב-2050? אילו פתרונות מתקדמים יכולים להציל אותנו מהשיטפון העתידי?

עוד ב"שקוף":

• הכסף שקיבלו מאיתנו המפלגות מאז הבחירות: כמו 420 מכוניות חדשות
• למה השירות המטאורולוגי לא מספר כמה באמת חם בחוץ?
• הרכבת הקלה בצפון תיסלל – על חשבון המשך כביש 6

לצד שורת צעדים לאומיים ועירוניים שנדרשים לשיפור התשתיות – יש גם פתרונות יזמיים מבוססי טבע – שיכולים למנוע אסון בפשטות יחסית. אחד מהם נמצא ממש מעל הראש שלנו והשני מתחת לרגליים: בגג ובחניון. אך בניגוד לנעשה במדינות אחרות בעולם, הפתרונות הללו רחוקים מלהיות חובה בכל בניין.

הגגות – מחצית מכל עיר

מומחי אקלים טוענים שבעשור האחרון כמות המשקעים הממוצעת לעונה נותרה יציבה – אך מספר ימי הגשם השנתי ירד. מה זה אומר? יותר מים ברחובות בבת אחת, יותר עומסים על תשתיות הניקוז, יותר הרס, יותר כבישים מוצפים ונחלים שעולים על גדותיהם ומציפים את העיר. ולא מדובר רק בעניין מקומי: בארבעים השנים האחרונות חל גידול של למעלה מ-1,000 אחוז במספר השיטפונות ברחבי העולם. אם פעם ידעו לחזות את הסתברות ימי הגשם העזים, הרי שמשבר האקלים חיסל את התחזיות. יותר גשם בפחות זמן.

"הבעיה המרכזית בהצפות אינה כמות הגשם", מבקש לחדד את הנקודה ההידרולוג גילי לוין, "אלא בעצם הפיק שלהם, הוא יוצר את ההצפות. בשנים האחרונות אנחנו רואים מקרים קיצוניים פעמיים בשנה – בעבר היה מדובר על אירוע של פעם בחמישים שנה". לדבריו, התשתיות אינן בנויות בשביל להכיל את כמויות המים האלה, אם זה בגלל שהן ישנות והבנייה התרחבה ואם זה בגלל שנוספו ונאטמו עוד שטחים רבים בבטון ובאספלט.

כדי להכין את המרחב העירוני לשטפונות והצפות, יש להיערך שנים קדימה. שנים ארוכות שכוללות תכנון, השגת אישורים וביצוע, והרבה מאוד כסף, לפעמים מאות מיליונים לפרויקט בודד. מדובר למשל בהקמת מאגרי ניקוז שיוזרמו לאקוויפר, או הגדלת התעלות התת קרקעיות אליהם מגיעים מי הגשמים או הקמת מאגני ניקוז לאורך הנחלים לפני שהם מגיעים לעיר ופוגעים בה. כל אלה דורשים תקציב ושורה של אישורים.

הפיתרון של הטבע להצפות ושטפונות הוא הנחל. הגשם שיורד במרחב יחפש את הנקודה הנמוכה ביותר בתוואי השטח וככה יווצר נחל שיזרום למקום הנמוך ביותר, בדרך כלל לים. בדרך לנחל, הגשם אמור היה לחלחל ברובו בשטחים הפתוחים, להגיע למי התהום ובכך לסייע לנחל וסביבותיו לשמור על גודלו. אלא שהסביבה העירונית גובה מחיר. אזור הנחל אינו שטח פתוח, והדרך לים רצופה בבטון וכבישים. בלעדי בנייה שסמוכה לנחלים, לא היינו מרגישים בהצפות, הנחל היה מתרחב להנאתו כל הדרך לים. 

אז מה בכל זאת ניתן לעשות בעיר? כל מי שגר בבניין דירות ישן בוודאי מכיר את המרזבים שנסתמים, הסדקים בקירות שדרכם מחלחל הגשם ואת בעיות האיטום שלקראת כל חורף צריך לתחזק. למעשה, הגגות מהווים כמעט מחצית מהשטח הבנוי בעיר. "מרבית השטחים במרחב העירוני הם שטחי גגות לא מנוצלים שבעצם מהווים מטרד אפילו, כי הם חסרי שימוש", מציין לוין, מהנדס סביבה ומים במקצועו, והבעלים של חברת "אקו סייקל" שמתמחה בתחום. "מדובר בשטחים נרחבים שקולטים הרבה מאוד מים".

לשיטתו של לוין, המטרה היא ליצור על הגג מערכת שתשהה את המים, תמתן את רגעי השיא כדי לאפשר למים לחלחל ולא לעלות את גדותיהם. "אם אין השהייה והמים לא מחלחלים, צינורות ניקוז מתמלאים ונוצרת הצפה", הוא אומר. 

המים שפוגעים בגג הם נקיים במיוחד שכן הם לא מתלכלכים בבוץ ואדמה או אבק, לא אוספים שמנים ודלקים מהכביש. במילים אחרות, אפשר לנצל את המים האלה אחרת: למשל ליצור "גג כחול". מדובר בטכנולוגיה פשוטה שסופגת את מי הגשם, משהה אותו ומשחררת אותו לאט לאט דרך המרזב. משם טכנולוגיה נוספת מחברת את המים לבור שממנו מגיע הגשם בסוף הדרך אל אל מי התהום.

על גג ממוצע יורדים ביממה כ-150 מילימטר גשם שניתן היה ללכוד אותם או לפחות להחדירם לקרקע. "בעידן של משבר אקלים, הבא לידי ביטוי בחוסר ודאות ובטמפרטורות גבוהות, יש לעשות הכל כדי למנוע בזבוז של מים יקרים", אומרת רכזת תחום נחלים בעמותת צלול, דליה טל. בין היתר היא אומרת שיש להגביר את חלחול הגשם במגזר העירוני באמצעות מדרכות וכבישים מחלחלים, נטיעת עצים, שמירת שטחים לפראקים לחלחול הגשם, בניית קירות ירוקים, גגות ירוקים ועוד.

"מובילים בהייטק – אבל מפגרים בפתרונות סביבתיים"

לאחר האסון שבו טבעו למוות בני הזוג דין שושני וסתיו הררי בחורף לפני שנתיים, החלו בחברת "בניין צומח" לעבוד בדחיפות על פתרונות שימנעו את מראות הזוועה. "הגג הכחול הוא פתרון הנדסי פשוט שמבוסס על יריעת ניקוז", מסביר איל מירלמן שותף בחברה שמספקת מערכות גג לויסות נגר והקלה על עומסי החום במרחב הבנוי. 

"המפגש הראשון של טיפות הגשם הוא עם הגג", הוא מסביר. "אנחנו מצליחים להחזיק 25 מילימטר של גשם בזמן של חצי שעה בממוצע, וביממה אנחנו יכולים להפחית לפחות 50% מכמות הנגר שניתחת או מגיע למגרש". לדבריו, הטכנולוגיה לא רק שאינה מכבידה על התשתיות אלא להפך. היא מונעת נזקים בגג, מגנה מפני השמש ומפני שחרור חומרים שמתפרקים ומזהמים וכן היא מחזירה את הקרינה ומונעת את התחממות המבנה.

בישראל מדובר בטכנולוגיה חדשה שקיימת שנים ספורות בלבד. גם כאן, אנחנו באיחור ניכר מהעולם. "אנחנו מפגרים בתחום בכמעט 40 שנים", טוען מירלמן. "אנחנו מובילים בטכנולוגיות מתקדמות, ברפואה ובהייטק, אבל בפתרונות מבוססי טבע וסביבה אנחנו עשרות שנים אחרי העולם".

לדבריו, מ-1985 ישנם גגות ירוקים בעיר לינץ שבאוסטריה, העיר השלישית בגודלה במדינה – שהם אמנם לא מחלחלים אך מתקדמים בכיוון הנכון. גם בצרפת כבר שלוש שנים שכל גג חדש מחויב בהתקנים סולאריים ובצמחייה שסופחת מים. "למעשה, המחוז מכתיב שם כמה מים לכל גג מותר לשחרר. הם מתייחסים לגג ככלי, כתשתית".

ומה הרגולציה מכתיבה בישראל? לא הרבה. קיים תקן לרכיבים של גגות כחולים שמסביר כמה מים גג יכול להכיל, אבל אין שום חוק או תקנה שהמדינה מנחה בעניין. רק פתרונות נקודתיים, למשל רשויות מקומיות שמחייבות מבני ציבור חדשים להתקין גגות כחולים או בנייה פרטית שהיזם או הדיירים השכילו לקחת את זה על עצמם. 

מחלחלים לחניונים

לצד הפוטנציאל הטמון בגגות – האזור הנוסף המשפיע על עוצמת הנזק של ההצפות הם החניונים. בלי חניוני ענק, בנייה תת קרקעית ותשתיות בטון מתחת לאדמה, המקום הנמוך ביותר למים היה הנחל הקרוב ולא החניון. מתחת לאדמה מין הסתם לא היה בטון, אלא פשוט אדמה. 

בהיעדר תשתית ניקוז ראויה, המים יחפשו את המקום הנמוך ביותר לרדת אליו, גם אם זה קומת הקרקע של הבניין שלכם, גן הילדים הקרוב, כביש שלא נבנה כראוי והפך בעל כורחו לאגן ניקוז או אפילו חניון. בתרחיש כזה אנחנו עלולים לשלם בחיי אדם. למעשה, בתרחיש הזה כבר שילמנו באסון המעלית. 

בשנה הקרובה יחלו בחברת "בניין צומח" בניסוי פורץ דרך בחניון בדרום תל אביב, שבו יתקינו תחליף לאספלט מחלחל. הטכנולוגיה ותיקה אמנם ומיושמת בשלושים מדינות בעולם, אולם בחניונים בארץ היא אינה קיימת. "אנחנו מחליפים את האספלט בפתרון מחלחל שמבוסס על חומר בשם אגרגט ממחוזר, שזה למעשה חצץ ממוחזר", מסביר מירלמן. "זה יהיה פיילוט, סוג של ניסוי ראשוני שאם יצליח בחורף הקרוב אנחנו מקווים שהשוק יישם אותו". מדובר לדבריו על פתרון טבעי, שמבוסס על תהליכים טבעיים – כפי שהחברה מתיימרת לייצר.

פתרון נוסף הוא בורות חלחול. מדובר בשילוב טכנולוגיות, קידוח בעומק 12-20 מטר ובפנים צינור בקוטר שלכ-60 סנטימטר. המטרים האחרונים של הצינור מחורצים וסביבו יש חצץ דק ושטוח. המים חודרים לקידוח ומחלחלים לאקוויפר ומעשירים את מי התהום, הגג שאוגר את המים מזרים אותם בספיקה נמוכה אל הקידוח. לדבריו, החיבור לקרקע ישיר, ולמעלה הכל מכוסה. "קיימים בשוק עשרות אלפי דוגמאות לבורות חלחול, אולם בתחום הגגות הכחולים המספרים נמוכים משמעותית".

"אנחנו לא יכולים לפתור את ההצפות, אבל בתוך עשר שנים אנחנו יכולים לעשות שינוי משמעותי", מספק מילרמן תחזית מעט פחות קודרת. "אנחנו יכולים לספק זמן למדינה לטפל בשורש הבעיה שהיא מבנה התשתית. אבל איך המדינה מתייחס לאתגר, זו בסופו של דבר החלטת ממשלה ולא ברמת העיר או המגרש".