המדינה אוספת מיילים וטלפונים – מי ידאג שהמידע לא ייגנב?

בין מאות העמודים של חוק ההסדרים מסתתרות מספר רפורמות לקידום העידן הדיגיטלי בישראל. בין הרפורמות ניתן למצוא את חוק התקשורת הדיגיטלית שיחייב מסירת פרטי קשר דיגיטליים לרשם האוכלוסין, רפורמה בתחבורה הציבורית שתאפשר שימוש בטכנולוגיות מסחריות לניטור מיקום, והרחבת השימוש בארנקים חכמים דיגיטליים. על פניו, מדובר בבשורה חיובית של קדמה וחדשנות ציבורית, אולם חוק ההסדרים אינו האכסנייה המתאימה לטיפול בסוגיות טכנולוגיות מורכבות שדורשות שקיפות ודיון ציבורי ופרלמנטרי מעמיק. 

לעיתים קרובות מדי, המהירות והקלות שבה המדינה יוצרת מאגרי מידע רגישים, היא אותה קלות שבה היא זונחת היבטים חשובים ורגישים כמו הגנת הפרטיות והסייבר של המידע האישי שלנו. הכללת רפורמות דיגיטליות בחוק ההסדרים היא דוגמה אחת מיני רבות לפזיזות ולרשלנות שבטיפול במידע ציבורי. 

חובה חדשה: קבלת מייל מהמדינה

חוק התקשורת הדיגיטלית, שהממשלה מקדמת כעת בחוק ההסדרים, מטיל חובה על כל אדם מעל גיל 16 למסור את פרטי הדוא״ל והטלפון הנייד שלו למדינה. המטרה ראויה – לעבור ממכתבים בדואר להודעות אלקטרוניות, בדוא״ל או בטלפון. אך ככל שצוללים עמוק יותר לנבכי החוק, מבינים את המורכבות. 

עוד ב"שקוף":

• של מי הלייק הזה? ראשי ערים קידמו עצמם בניגוד לחוק
• הצעת החוק של מירב בן ארי מיטיבה עם לקוחותיה לשעבר
• המשרד שלא באמת קם – בוטל: סופו של משרד הדיגיטל

ראשית, מידע במרשם האוכלוסין הוא מידע שמשליך על זכויות אזרחיות. לדוגמה: מין ומקום מגורים משפיעים על הטבות במס, כתובת המגורים משליכה על זכות ההצבעה, ארץ עלייה משפיעה על זכויות סוציאליות וכו'. כעת המדינה מבקשת להגדיל את מרשם האוכלוסין ולכלול בו גם את כתובת הדוא"ל הפרטית שלנו, גם של מי שאינו מעוניין לקבל מסרים אלקטרוניים מהמדינה. 

קשירת הזהות הדיגיטלית הפרטית של אדם עם זהותו האזרחית, עלולה להוות קרקע מסוכנת לפגיעה משמעותית וקשה בזכות לפרטיות, ולבטח כשהיא איננה נדרשת לצורך תכליות סטטוטוריות. ככל שהמטרה היא דיוור אלקטרוני, ישנה חלופה טובה יותר – הצטרפות מבחירה לשירות דיוור אלקטרוני ממשלתי, ולא הטלת חובה כללית למסור מידע אישי. 

מה יקרה כשהודעת פישינג שמתחזה למסר רשמי מהמדינה תישלח לכלל האזרחים? דרך מתקפה נפוצה זו ניתן לקבל פרטי גישה לאתרים ושירותים, "לחטוף" חשבון וואטסאפ או לפרסם מידע אינטימי מהענן

שנית, כתובת דוא"ל וטלפון נייד הם "מפתח הכניסה" לשלל שירותים חיוניים לחיי היום-יום (וואטסאפ, פייסבוק, ג'ימייל ועוד). כיצד המדינה מבטיחה כי לא ייעשה שימוש לא מורשה במידע? האם אנחנו האזרחים ערוכים לקבל דיוור אלקטרוני מהמדינה? לדוגמה: מה יקרה כשהודעת פישינג שמתחזה למסר רשמי מהמדינה תישלח לכלל האזרחים? דרך מתקפה נפוצה זו ניתן לקבל פרטי גישה לאתרים ושירותים, "לחטוף" חשבון וואטסאפ, לגנוב ולפרסם מידע אינטימי שמאוחסן בענן והסיכונים עוד רבים.  

שלישית, מעבר לתקשורת דיגיטלית משליך גם על התוקף הראייתי של מסרים רשמיים של המדינה. מדובר בנושא שדורש דיון מקצועי ומעמיק בסוגיות של שוויון והזכות להליך הוגן, כדי להבטיח את אמינות ומהימנות העברת מידע מהמדינה לאזרח ולמנוע מצב של אובדן הודעה אלקטרונית. 

הגיע הזמן למנות מבוגר אחראי

מידע הוא נכס חמקמק שניתן לעשות בו הרבה מאוד פעולות ומניפולציות: להצליב ולהעשיר אותו, לשכפל ולהעתיק, לשנות ולמחוק. כל פעולה במידע אישי שמצוי במאגרי המידע הממשלתיים – עלולה להשפיע עלינו במישרין. לכן, הגיעה העת שיהיה במדינה גורם מרכזי אחד שיהיה אחראי על תחום המידע ברשויות הציבוריות: איזה מידע נאסף, לאילו מטרות הוא משמש, אילו גופים משתמשים במידע, מה פרק הזמן שניתן להשתמש במידע, מתי יש למחוק אותו, כיצד מוחקים מידע, מה הסיכונים למידע, כיצד הסיכונים הללו מטופלים ועוד.

גורם אחראי לתחום המידע בישראל לא יהיה רק שוטר בצומת המידע הממשלתי, אלא באמצעותו ניתן יהיה להנגיש מידע ציבורי לחברות פרטיות, לאקדמיה ולציבור הרחב, וכך לעודד מחקר וחדשנות מבוססת מידע. אחד החסמים היום לפרסום מידע ציבורי, הוא הזכות לפרטיות. אך פרטיות אינה מוכרחה להיות חסם, היא יכולה להיות גם הגשר לפתרון. ניתן להפוך מידע אישי למידע אנונימי, וכך ניתן בקלילות לדלג מעל סיכוני הפרטיות ולפרסם מידע לציבור. 

הכנסת שותקת

על אף הסיכונים והתפקיד המרכזי של מידע בחיינו, אין כיום אף חבר או חברת כנסת שפועלים להסדיר את שוק המידע. יותר עצוב מכך, אין אף חבר או חברת כנסת שמדברים על הנושא. פניתי בשם עמותת "פרטיות ישראל" ל-136 חברי הכנסת (לפני ואחרי החוק הנורווגי) כדי לדון בקידום הפרטיות ואסדרת שוק המידע בישראל. לצערי הרב, אני יכולה לספור על יד אחת את מספר התשובות שקיבלתי.

פניתי ל-136 חברי הכנסת כדי לדון בקידום הפרטיות ואסדרת שוק המידע בישראל. לצערי הרב, אני יכולה לספור על יד אחת את מספר התשובות שקיבלתי

פרטיות ומידע אינם תחומים במחלוקת פוליטית. בארה"ב הנושא של ריסון ענקיות הטכנולוגיה נחשב "Bipartisan" – נושא ששתי המפלגות מסכימות עליו, ללא מחלוקות פוליטיות. כך גם בישראל, ישנה הסכמה רחבה מימין ומשאל על הצורך בהגנה על הפרטיות ואסדרה של שוק המידע בישראל. הייתי מצפה שבממשלה כל כך אקלקטית מבחינת עמדות פוליטיות – ירימו דווקא את הנושאים החברתיים, הצרכניים והכלכליים שאינם במחלוקת: פרטיות ומידע.

***

הכותבת היא  מנכ"לית עמותת "פרטיות ישראל".