לא שמים עלינו: איך מקבלים החלטות על רגולציה מגבילה?

כבר שנה שנייה ברציפות שרוב משרדי הממשלה מצפצפים על חובה חשובה: להסביר לציבור, באופן גלוי ומפורט, איך התנהל התהליך שבו גיבשו מדיניות ורגולציה שמשפיעים על החיים של כולנו. כיצד החליטו על התקנת מצלמות במעונות היום, האם מערכת לשכחת ילדים ברכב היא הפתרון הטוב ביותר, והאם לחייב כל מסעדה להחזיק מזרק אפיפן לטיפול בהתקפי אלרגיה?

עוד ב"שקוף":

• בניגוד לחוק: בממשלה מדלגים על השלב החשוב בקבלת החלטות
• מגלגלים אחריות: הכנסת נלחמה בעישון – אך החוק לא נאכף
• "כנסת משותקת זה חרפה, יש לנו חוב לאזרחים": יום עם אמילי מואטי במשכן הכנסת

כולנו רוצים לשפר את החיים במדינה, אבל קשה לנו מאוד להסכים על הדרך: האם על המדינה בכלל להתערב כדי לצמצם פגיעות בילדים במעונות יום? האם יש לעשות זאת על ידי התקנת מצלמות, חובה של הגננות לעבור קורס עזרה ראשונה או פיקוח הדוק יותר על הרישוי? האם בכלל יש לחייב את כל ההורים להתקין מתקן לשכחת ילדים ברכב, או שיש פתרון טוב יותר? התשובות לשאלות האלו ועוד רבות אחרות הן מורכבות, וכנראה שלנצח נמשיך להתווכח, אבל כולנו יכולים להסכים שחשוב שמקבלי ההחלטות יבצעו מחשבה מעמיקה לפני שהם מחליטים על הפתרון. 

למנוע מקבוצות לחץ להשפיע על החקיקה

לפני שנחזור להתווכח על מה צריכה להיות הרגולציה, בואו נדאג שהיא תעבור תהליך חשיבה ראוי בגיבושה. זה אפשרי – תהליך ה-RIA הוא שיטה לגיבוש רגולציה שכוללת מחקר על ההשפעות האפשריות של הרגולציה על המשק, סקירת הפתרונות היצירתיים שמומשו בנושא בשאר העולם, הצבעה על יעדים מדידים קונקרטיים כדי להמשיך לעקוב אם הרגולציה ביצעה את מטרתה ועוד. 

חשוב להבין: מטרת ה-RIA היא לא לשנות מדיניות. ההחלטה האם ואיך להתערב בנושא מסוים עדיין נמצאת בידי מקבלי ההחלטות, אבל חשוב שהם יהיו מודעים להשפעות של ההחלטות שלהם על המשק ויכירו את כל הפתרונות האפשריים. כשהתהליך הזה מבוצע כראוי, הוא גם יכול להקשות על נבחרי הציבור לקדם רגולציה שמיטיבה רק עם קבוצות לחץ ומנוגדת לאינטרס הציבורי, או לחוקק חוק פופוליסטי רק כדי לזכות בתמיכה ציבורית.

חודש אחרי המועד האחרון – אף משרד לא טרח לפרסם את הדיווח

התהליך הזה מיושם במדינות רבות בעולם, ובסופו של דבר גם אנחנו אימצנו אותו. כל משרד ממשלתי נדרש לבצע מחשבה מעמיקה בשיטה בשם RIA על כל חוק, תקנה או נוהל שמשפיעים על חיינו. וזה היה יכול להיות נהדר אם משרדי הממשלה לא היו מזניחים את החובה הזו. 

עוד מעט יחלוף חודש מהמועד שבו כל המשרדים שגיבשו רגולציה בשנת 2020 נדרשו לפרסם באתר החקיקה הממשלתי את הדיווח על האופן שבו גיבשו אותה, ועדיין אף משרד לא טרח לפרסם אותו. זה לא מפתיע אחרי שבשנת 2019 רק 9 מתוך 30 רגולטורים פרסמו את הדיווח כראוי.

אכיפה לא קיימת

זו השנה השנייה שהמשרדים מצפצפים בה על החלטת הממשלה החשובה הזו, והגיע הזמן לדבר על שינוי מנגנון האכיפה שלה, או יותר נכון: הקמת אחד כזה. נכון לעכשיו, האגף למדיניות רגולציה במשרד ראש הממשלה מנחה ומבקר את מימוש תהליכי ה-RIA במשרדים השונים, כשהסמכות שלו היא ייעוץ בלבד, ואין לו שיניים כדי לדרוש מהמשרדים לפרסם את הדיווח או לבצע תהליך טיוב רגולציה יעיל יותר. תכלית המנגנון הנוכחי היא לעודד שיתוף פעולה בין האגף לבין המשרדים כדי לאפשר לאגף למדיניות הרגולציה להנחות את המשרדים בתהליך, אך עדיין מרבית המשרדים מתעלמים מההנחיה או מפרסמים דוח RIA שמשקף שהם לא ביצעו את התהליך כראוי. 

אבל יש פתרון: הקמת מנגנון בקרה כלל ממשלתי, הבוחן ומאשר דוחות ומונע קידום מדיניות שלא עברה RIA, כפי שקיים בכמה מדינות אחרות שאימצו את התהליך. בנוסף, יש לעגן בחקיקה את חובת ה-RIA, שכרגע קיימת רק מתוקף החלטת ממשלה. אנחנו לא הראשונים שחשבנו כך – במשך השנים הוגשו שתי הצעות חוק פרטיות המעגנות את התהליך בחקיקה, אך הן לא יצאו לפועל. צעד ראשון בהגדלת המוטיבציה של משרדי הממשלה לבצע תהליך RIA ראוי ולפרסם אותו הוא לפרסם בריש גלי את רשימת המשרדים שגיבשו רגולציה משמעותית כל שנה, ולכן נדרשים לפרסם דיווח שנתי. כרגע קיימת רק רשימה פנימית באגף מדיניות רגולציה במשרד האוצר, ואין לציבור דרך לדעת איזה משרדים חייבים לו דין וחשבון, ועל מה.

ויש גם סיבה לאופטימיות: כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי שנגרם בעקבות משבר הקורונה, משרדי המשפטים, האוצר וראש הממשלה מגבשים תוכנית לשיפור מדיניות הרגולציה והפחתת נטל רגולטורי עודף. בקול הקורא שפרסמו המשרדים, הם מזמינים את הציבור הרחב להשתתף בגיבוש התוכנית, ומציעים מספר צעדים לשיפור תשתיות למדיניות רגולציה חכמה בישראל, ביניהם עיגון תהליכים לשיפור הרגולציה בחקיקה, מיסוד והסמכת גוף מרכזי לפקח על מדיניות הרגולציה שיבקר את תהליך קבלת ההחלטות ועוד רעיונות נפלאים נוספים. בינתיים אנחנו נמשיך לכתוב על הנושא הזה, שנוגע לכל אחת ואחד מאיתנו, כדי להוכיח לממשלה שלציבור אכפת ממנו.