שנה לפיילוט בבג"ץ: האם שידור דיוני ביהמ"ש יהפוך קבוע?

"ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים".

כך פתח גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, את נאום הפתיחה שלו. המילים של האוזנר נצרבו בהיסטוריה הישראלית בגלל הפאתוס, העוצמה, גודל השעה, וגם מטעם אחד פשוט: בניגוד לשאר הדיונים המשפטיים בישראל, הדיון הזה צולם, הוקלט והועבר בשידור חי.

באפריל 2020 הכריזה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות על פרויקט ניסיוני להעברת דיונים מבית המשפט העליון בשידור חי באינטרנט. החוק בישראל אמנם מעולם לא אסר על כך, אבל לאורך השנים בחרו השופטים להתיר צילום ושידור של הנעשה בין כתלי בית המשפט במקרים חריגים בלבד, כמו למשל משפטיהם של אייכמן ודמניוק.

עוד בשקוף:

• קריאה בפסק הדין של בג"ץ המגביל את איכוני שב"כ
• מה הסיפור עם ניגודי העניינים של שופטי בג״ץ?
• המפלגות לא רוצות שתדעו איך השתמשו בכספכם לתעמולה – בג"ץ עשוי להתערב

השיח על פתיחת בתי המשפט לעידן הטכנולוגי צף ועלה בהצעות חוק ובוועדות למיניהן לא פעם בעשרים השנים האחרונות, ונראה שזה רק היה עניין של זמן. הפיילוט של חיות התבשל על אש קטנה דרך הקמת ועדת היגוי מיוחדת, בדיקת האמצעים הטכנולוגיים המתאימים וביצוע ניסוי כלים חסוי לצורך בדיקת המערכות (שדלף לרשת). בסוף, ההחלטה הגיעה על רקע הוראות הריחוק החברתי ומשבר הקורונה, שהתירו להכניס לכל אולם קהל של שבעה אנשים בלבד ולמעשה פגעו בפומביות הדיון וביכולת של עיתונאים ושל הציבור הרחב להגיע לבית המשפט. 

כך הוחלט לשדר עשרה דיונים נבחרים ובעלי ערך ציבורי גבוה במיוחד שיתפרסו על פני שנה, במהלכה תיבחן הסוגיה מכל הכיוונים על ידי ועדת ההיגוי המיוחדת בראשות סגן הנשיאה השופט חנן מלצר. עכשיו, שנה אחרי, אנחנו עומדים לקראת זמן ההכרעה. 

"שום מבצר לא נופל": הרגע שנזכור 

ב-16 באפריל 2020, שלושה ימים אחרי הודעת חיות על פתיחת הפיילוט, התקיים המשפט האינטרנטי הראשון בתולדות המדינה, וכמה סמלי, מדובר היה בעתירה נגד שימוש הממשלה באמצעי האיכון של שב"כ במסגרת המאבק בקורונה. אבל מי שעקב אחרי השידורים יודע שרגע השיא הבלתי מעורער של הפיילוט נרשם דווקא שבועיים מאוחר יותר, במהלך דיון בעתירה שביקשה לפסול את ההסכם הקואליציוני בין כחול-לבן לליכוד, ונשמעה בהרכב מורחב של 11 שופטים.

העתירה שודרה במשך שבע שעות ברציפות באתר הרשות השופטת וחלקים ארוכים ממנה הועברו גם בשלושת ערוצי הטלוויזיה הגדולים. על פי הערכות לא רשמיות של לשכת העיתונות הממשלתית, לא פחות ממיליון בני אדם צפו בשידור החי, שבשיאו עורכת הדין דפנה הולץ-לכנר מטעם העותרים ביקשה לייצר תחושת דחיפות בקרב השופטים, ואמרה כי אזרחי ישראל: "שמים את כל יהבם ואת מבצרם האחרון ביום גורלי זה בידי כבודכם. אליכם העיניים נשואות. בנפול המבצר אין עוד מציל לכולנו שנשחק בין אבני הריחיים של השררה".

דבריה של הולץ-לכנר זכו לתגובה חריפה מצד הנשיאה חיות. "זה שנקבל או לא נקבל את העמדה שלכם – שום מבצר לא נופל", עקצה חיות, שהאשימה את הולץ-לכנר בפיזור טיעונים פופוליסטיים. 

הרגע הזה נכנס מיד לפנתיאון, הדי רזה עדיין, של רגעים טלוויזיוניים במשפט הישראלי. יש פער גדול בין נאום "שישה מיליון הקטגורים" של האוזנר, שאגב נמשך יומיים תמימים, לבין "המבצר הנופל" של הולץ-לכנר. יש פער גדול עוד יותר בין האופן שבו הטיעונים האלו התקבלו; פער שממחיש אולי את ההבדל בין משפט טלוויזיוני לבין משפט בחיים האמיתיים, שבין היתר גם משודר בטלוויזיה. 

הולץ-לכנר מודעת לעשרות כתבות התגובה שהגיעו, אך בעיניה זו לא המשמעות האמיתית של התיעוד."אם היה נעשה צדק ואפס אנשים היו רואים אותו היה לי סיפוק עצום, ואם לא נעשה צדק לא מעניין אותי אם ראו אותו מיליון או אפילו 100 מיליון", היא אומרת ל"שקוף" אך מסייגת: "דבר אחד טוב במצלמות – שהציבור היה זכאי לראות את הרגע הזה והיום בפרספקטיבה לשאול שאלות של ביקורת שיפוטית לגיטימית לחלוטין – האם בית המשפט העריך נכונה את הסיטואציה?". 

"לא חומר לטלנובלות": שיעור באזרחות או קרקס תקשורתי?

לא בכדי התעכבה פתיחת הפיילוט במשך 16 שנים מאז שורטטו הקווים להפעלתו בידי ועדת ביניש בשנת 2004. בדו"ח הוועדה המפורט, וגם בדיונים הציבוריים לפניו ואחריו, הוזכר לא פעם האפקט הדו-כיווני שפתיחת בית המשפט למצלמות יכולה להביא: מצד אחד, השפעה על פומביות הדיון בהיבט של הפיכת הדיון לפומבי והשפעה על האופן שבו הוא נתפש בעיני הציבור; מהצד השני, האפשרות שהפומביות תשנה את הדיון עצמו, את התנהלות השופטים ובעלי הדין במהלכו. 

עבור עורכת הדין הולץ-לכנר, היתרון עולה בבירור על החיסרון. "אנשים ניזונים בדרך כלל מדיווחים של כתבים ובעלי אינטרסים שכבר בתוך הדיווח מביעים עמדה ביחס להחלטות", אמרה. "כשאזרח שומע ברדיו מישהו שאומר לו 'בית המשפט הוא אקטיביסט, הוא מבטל חוקים' – נוצר עוול. הציבור לא יכול להתרשם מהדברים כפי שהם, ושופטים מטבע הדברים לא הולכים כמו פוליטיקאים לתקשורת ומסבירים את פסקי הדין שלהם". 

לדבריה, "עכשיו האזרח יכול להתרשם עד כמה השופטים מגלים זהירות וריסון עצמי, ועד כמה בית המשפט הוא הראשון לכבד את שתי הרשויות האחרות, הרבה פעמים בשונה מהעובדה ששתי הרשויות האחרות לא תמיד מכבדות את בית המשפט באותה המידה. זה ממש שיעור באזרחות".

עורך הדין אלעד מן, המשמש כיועץ המשפטי של עמותת הצלחה שעוסקת בין היתר בחשיפת מידע לציבור, מאמין שהפיילוט השפיע על הקשר הבלתי אמצעי עם בית המשפט. "הערך המוסף הוא לא שעכשיו יש לאותם ארבעה-חמישה כתבים שיושבים באולם ומסקרים את הדיון גם פוטג', אלא שסוף-סוף הציבור יכול באופן בלתי אמצעי להיות באולם בית המשפט ולראות מה קורה שם, ולא לקבל רק דמיונות ודיווחים", הסביר. "רוב האנשים לא היו בבית המשפט בחיים שלהם ובטח שלא בבית המשפט העליון וזה מה שאנחנו רואים גם ב'רייטינג' של הדבר הזה. בימים שצמודים לשידור הייתה אפילו תחושה שבאמת חלחלו כל מני תובנות לציבור או שלמישהו נפקחו העיניים".

עם זאת, ההשפעה בעיניו עדיין מינורית. "זה לא עכשיו שהשתנו סדרי עולם או שהשתנתה התפיסה של בית המשפט העליון בציבור", הוא טוען. "צריך לזכור גם שרוב הדיונים, גם הדיונים שיש בבג"ץ הם לא על נושאים כל כך קונטרוברסיאליים שזה יעניין את הציבור. זה לא חומר לטלנובלות או למשברים חוקתיים עמוקים – אין הרבה תיקים כאלה".

עד כמה מושפעים השופטים ועורכי הדין מהמודעות למצלמות? "להתרשמותי, השופטים בדיונים האלה התנהגו אותו דבר בדיוק כמו שהם מתנהגים בדיונים רגילים. עליהם לא הייתה השפעה. היו כל מני 'ויצים' אבל זה 'ויצים' שיש אותם גם בדיונים רגילים". ה-"ויצים" שמן מזכיר הם אותם רגעים שבהם השיח בין עורכי הדין לשופטים הופך ציורי יותר ומעונב פחות, כמו למשל כשהנשיאה חיות השוותה את הקמת ממשלת האחדות לריאליטי "חתונה ממבט ראשון". "זה כמו התוכנית הזאת בטלוויזיה – קודם מתחתנים, אחר כך מחזרים?", שאלה, ועורך הדין שמעון בר-און מטעם מפלגת כחול-לבן השיב לה: "הייתי מדמה את החיים הפוליטיים יותר ל'הישרדות'".

פרקליט אחר שהשתתף בדיון מצולם דווקא העלה תהיות אחרות בנושא, ואמר: "ראינו שם עורכי דין שכן עשו הצגות למצלמה, אבל אני יכול לומר שאם לא היו מצלמות ייתכן מאוד גם שבית המשפט היה שואל אותי פחות שאלות. כל אחד וכל אחת מהשופטים והשופטות מצא לנכון להוריד את המסכה ולפנות בשאלות מפורטות. יכול להיות שהיה פה רצון לבטא את התהיות בסוגיה כך שגם ציבור הצופים יבין שהנושא סבוך – לבטא את המורכבות כבר בזמן אמת ולא רק בפסק הדין". 

"שום דבר לא יצוק פה בבטון": החולה חי, אך האם הניתוח הצליח?

בעוד שבועיים, ב-13 באפריל, אמור להסתיים הפיילוט הזמני באופן רשמי, ולמרות הביקורת המסוימת שהועלתה כאן לא נראה שיש בסיס לטעון שהניסוי נכשל או שצריך לחזור למצב ששרר לפניו. 

אך האם נראה בקרוב עיגון של המהלך הניסיוני והרחבתו לבתי משפט אחרים? כלל לא בטוח. "השנה הזאת נגמרת? אפשר להאריך", אמר עורך דין מן. "שום דבר לא יצוק פה בבטון ולא נראה לי שבחודש חודשיים הקרובים מישהו יקבל החלטות ויגיד 'אוקי מתחילים לשדר את כל הדיונים באופן סדור". לדבריו, "מערכת המשפט היא מערכת מאוד שמרנית, מאוד איטית, הרפורמות בה לוקחות הרבה שנים".

שני דברים שכלל לא עומדים על הפרק הם הרחבת השידורים לערכאות דיוניות בהן נשמעים עדים, בשל החשש שהמצלמות ישפיעו על נותני העדות (בשונה מערכאות ערעור שבדרך כלל אינן דנות ברובד העובדתי). השני הוא שידור תיקים פליליים שבהם יש גם חשש מהשפלה ותיוג של נאשמים חפים מפשע כעבריינים. אך לא ברור אם הצעד הבא צריך להיות הגדלת היקף הדיונים המצולמים והתרחבות הפיילוט מבית המשפט העליון לערכאות נוספות.

לפני כן, בראש ובראשונה נדרש לעגן את השידור במצבו הנוכחי ולהפוך אותו לדבר קבוע, עם פרוצדורה מסודרת ושיקולים קבועים שיכריעו אילו דיונים משודרים ואילו לא. במצב הנוכחי, הזמניות של הפרויקט מאפשרת למערכת המשפט לקיימו בלי לשתף את הציבור בנימוקים והקריטריונים שלפיהם נבחרה רשימת הדיונים המשודרים. 

עמותת הצלחה הגישה בחודשים האחרונים בקשת חופש מידע נרחבת בניסיון לחשוף את כל הפרטים האלו מתוך דו"ח ועדת ההיגוי בראשות סגן הנשיאה מלצר. "אם יש הנחיות ותקנות  הן צריכות להיות פומביות, אין דרך אחרת", מבהיר מן. לדבריו, צריך שיהיו אמות מידה וקריטריונים ברורים, "שאנשים ידעו איפה הם חיים, ומה הסיכוי שמה שהם מבקשים יתקבל או לא יתקבל, אלו עקרונות בסיסיים של השיטה. אנחנו לא רוצים שהחלטות בבית המשפט יהיה שרירותיות – לא בחלק המהותי וגם לא בחלק הדיוני".

"ראינו שם עורכי דין שעשו הצגות למצלמה, אבל אני יכול לומר שאם לא היו מצלמות ייתכן מאוד שבית המשפט היה שואל אותי פחות שאלות"

עורך דין אחר ששוחחנו איתו כבר העלה השגות קונקרטיות על בחירת התיקים ששודרו בשנה החולפת: "אין נהלים מתי לפתוח ומתי לא, זה פיילוט לפי בחירתה של הנשיאה. אם בתיק שמשך הכי הרבה עניין ציבורי נפסק שנתניהו יכול לכהן רק בכפוף להסדר ניגוד עניינים שיערוך לו היועמ"ש, למה הנשיאה לא בחרה לשדר גם את התיק שבו דנים בכך שמאז אותה החלטה הוא מתנער מההסדר הזה? חיות ומלצר שואלים את עורך הדין של נתניהו בתחילת הדיון 'אדוני עמד פה לפני עשרה חודשים והתחייב במו פיו בפנינו שהלקוח שלו יחתום על הסדר ניגוד עניינים, ואנחנו פה עשרה חודשים אחרי ואין הסדר ואין כלום'. אז היא צריכה לראות מצלמות שם?".

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון ויו"ר ועדת ההיגוי של הפרויקט, השופט חנן מלצר, מסר בתגובה לידיעה: 

"בחודש אפריל 2020 החל בית המשפט העליון בפיילוט העברת שידורים ישירים של דיונים בבית המשפט העליון. זאת, בהתאם להוראות נוהל של נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. הפיילוט מתנהל באמצעות חדר בקרה ושידור ייעודי הכולל ארון תקשורת עצמאי ושולחן בקרה משוכלל באמצעותו נשלטות חמש מצלמות רובוטיות שהותקנו באולם ג' שבבית המשפט העליון. בנוסף, הוקמה עמדת תרגום לשפת הסימנים. 

הפרויקט רותם את הקדמה הטכנולוגית לטובת הנגשת הדיונים בבית המשפט לציבור. עד כה שודרו בשידור ישיר שבעה דיונים בתיקים בעלי עניין ציבורי מיוחד בהם צפו במצטבר מעל מיליון צופים (לא כולל אלו שצפו בקטעים קצרים יותר ששודרו בערוצי התקשורת – א.א). הפיילוט יימשך בהתאם לאמור בנוהל. אנחנו שבים ומזמינים את הציבור לצפות בשידורים הישירים ולהתרשם מעבודתו של בית המשפט העליון".