ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
דוד ביטן התיישב וסקר את אולם בית המשפט. בעוד כמה רגעים אמורה היתה להיכנס השופטת שבסוף ההליך תכריע אם חבר הכנסת מהליכוד ניהל מפעל שוחד שהכניס לכיסו מאות אלפי שקלים – או שקבוצה קטנה של מקורבים וחברים לשעבר הפלילה אותו על לא עוול בכפו, כפי שהוא טוען.
ביטן ישב על הכיסא והמתין לחידוש החקירה הנגדית כשלפתע פנתה אליו אחת מהפרקליטות של צוות התביעה. "דוד, נפל לך כסף על הרצפה", העירה לו. ביטן הביט בה, ואז הביט ברצפה. לאחר מכן התכופף, אסף את הכסף, שם בכיס ואמר תודה רבה.
כמה דקות אחר כך, כשהדיון נפתח וביטן נדרש להשיב לשאלות שהציגה לו התובעת, התברר שהיה זה רגע סמלי: רוב יום העדות הוקדש לכסף במובן הגשמי ביותר. מזומנים וצ'קים במיליונים שביטן ובני משפחתו הזיזו בין צ'יינג'ים, שליחים וסניפי בנק כדי לפרנס חוב גדול שסיבך אותו עם השוק האפור – כולל עבריין ידוע שבשלב מסוים עקץ אותו ב-36 אלף שקל.
רוב ההתרחשויות שעליהן דובר שלשום (2.12) בבית המשפט המחוזי בלוד הן מעין הקדמה לפרשת השוחד של ביטן. חלקן עלו בחקירה מ-2010 שעסקה בקשריו עם השוק האפור בתקופה שבה מילא תפקידים בכירים בעיריית ראשון-לציון.
אף שהתיק ההוא נסגר ללא כתב אישום, ביטן סירב שוב ושוב למסור פרטים על הגורמים המפוקפקים שהלוו לו כסף. בניסיון להרחיק את עצמו מהסוגיה, הוא טען ששני אנשים אחרים עסקו בפרטים הספציפיים ועמדו בקשר עם המלווים. באופן נוח למדי, שני האנשים שביטן הפנה אליהם – מתים.
היקף החובות הפרטיים של ביטן הסתכם בכ-2.5 מיליון שקל. התובעת, אתי בן-דור מפרקליטות המדינה, ביקשה ממנו לציין את שמות הגורמים החוץ-בנקאיים שלהם היה חייב כסף. ביטן, בתשובה, הדביק שמות רק לחצי מהסכום: 960 אלף שקל שהיה חייב לשרון פלאצ'י, איש עסקים שמפעיל חברה לנכיון צ'קים, ועוד כ-300 אלף שקל שהיה חייב לחברת נכיון אחרת.
ביטן הגדיר את פלאצ'י כ"אדם מאוד נורמטיבי", וציין שהוא וגם החברה הנוספת פועלים בפיקוח משרד האוצר. כשנשאל לגבי שאר החוב, שכלל גובים מהשוק האפור, הוא היה עמום הרבה יותר.
לביטן היה אז משרד עריכת דין ברחוב לילינבלום בתל-אביב, באותו בניין שבו פעל משרד ראיית החשבון של אחיו, שלמה. בעדותו הוא סיפר שלמטה, ברחוב, פעל קיוסק שבו ישב באופן קבוע אדם בשם מוסא סייג. ביטן תיאר את סייג כמעין בטלן שהעביר את הזמן בחוסר מעש, ובכל זאת החזיק "עוזרת". בשלב מסוים ביטן התחיל להשתמש בו לשליחויות פיננסיות. "הוא היה לוקח את הצ'קים, ומביא לי את המזומן", אמר ביטן.
המנגנון שביטן מתאר הוא למעשה שיטה ללקיחת הלוואות: הוא קיבל כסף מזומן תמורת צ'קים, ונדרש להחזירו בהמשך. כל גורם שנתן לביטן כסף הפך לנושה שלו. ובכל זאת, בעדותו התעקש ביטן שלא ידע דבר על זהותם של הגורמים שהלוו לו כסף באמצעות השליח מהקיוסק, שכבר הלך לעולמו. הסכום הכולל שחב להם נאמד ביותר ממיליון שקל.
התובעת בן-דור ניסתה שוב ושוב לחלץ מביטן תשובה לשאלה פשוטה: אילו גורמים מהשוק האפור הלוו לו כסף. ביטן, פעם אחר פעם, התעקש שהוא לא יודע. "גם בחקירה במשטרה שואלים אותך אם לקחת הלוואות מהשוק האפור, ואתה עונה: 'אני לא יודע מה זה השוק האפור'", ציינה התובעת. "יכול להיות שלא נוח לך לפרט את שמות האנשים, גם את אלה שכן ידעת עליהם?".
ביטן השיב בשלילה. "כן, לקחתי הלוואות מהשוק האפור – אני לא מסתיר את זה ולא הסתרתי את זה", אמר. "אבל אני לא יודע ממי לקחו את כל ההלוואות כי מי שהיה הולך עם הצ'קים שלי לכל מיני מקומות זה מוסא סייג, ואני לא ידעתי לאן בדיוק הוא הלך". האיש הנוסף שלדבריו ידע מי היו בעלי החוב הוא אחיו, רואה החשבון שלמה ביטן, שמת ממחלה ב-2021, לאחר הגשת כתב האישום.
"בדיעבד אתה יכול להגיד לנו היום מי הגורמים בשוק האפור שאתה יודע שהצ'קים שלך התגלגלו אליהם?", שאלה התובעת.
"מה שידעתי סיפרתי פה", התחמק ביטן.
"היום אתה יודע?", לחצה התובעת.
"גם היום אני לא יודע".
"חלק מהם, אתה יודע?", המשיכה התובעת.
"לא. זה אחי ישב איתם וסגר איתם", השיב ביטן.
"הוא לא אמר לך מי האנשים האלה?".
"לא, וגם לא עניין אותי", טען ביטן. "ב-2008, כשהייתי בבעיות, אחי לקח את המושכות כיוון שהייתי במשבר. גם משבר כלכלי, וגם משבר אחר".
לפי תחקיר שפורסם ב"דה-מרקר" לפני כעשור, הנושים של ביטן שלחו בריונים כדי לחפש אותו בעירייה, והוא ירד למחתרת, הפסיק לענות לטלפונים והעביר חודשים מחוץ לביתו. ובכל זאת, כשהתובעת שאלה אותו על "גורמים מפוקפקים" שהיה חייב להם כסף, ביטן התרעם: "בכל הכבוד, אין 'גורמים מפוקפקים'!".
התובעת ציינה שגם בחדר החקירות, כשהחוקרים שאלו את ביטן ממי עוד לקח הלוואות, הוא אמר להם לשאול את אחיו. "יכול להיות ששלחת אותם לאחיך כי אתה היית נבחר ציבור וחבר מועצה, ולא היה לך נוח להיות בקשר עם גורמים כאלה?", שאלה.
"לא, מה פתאום", השיב ביטן במהירות. "ואלו לא 'גורמים'. אולי בגישה שלך כל מי שקשור לשוק האפור הוא עבריין – אבל זה לא המצב. אלו אנשים לגיטימיים שמקבלים אישור ממשרד האוצר למתן הלוואות. הם לא בתחום העברייני. כל הצ'יינג'ים מקבלים אישור, הם לא עובדים בחלל ריק. אחרת צ'יינג' לא יכול להיפתח. אין פה גורמים עברייניים. אין דבר כזה".
"אז למה אתה לא מוכן להגיד לנו מי הם?", שאלה עו"ד בן-דור.
"כי אני לא זוכר", השיב ביטן.
"אני התרשמתי שיש לך זיכרון טוב", עקצה התובעת.
"מי שטיפל בהם זה מוסא, אני לא ידעתי", התגונן ביטן.
התובעת בכל זאת מצאה שם של עבריין מהשוק האפור שהיה מעורב בתעשיית ההלוואות של ביטן: גל יוסף, שנודע כיו"ר קבוצת הכדורגל הכח רמת-גן וכאיש "כנופיית רמת עמידר". במקביל ניהל יוסף חברה לנכיון צ'קים שבה נעזר ביטן לגלגול החוב. ביטן כבר הזכיר אותו בעדותו, ובכל זאת התעקש שלשום שכל הנושים שלו נקיי כפיים.
"ספר לנו על העניינים שהיו לך עם גל יוסף", ביקשה התובעת. ביטן סיפר שנתן ליוסף ארבעה צ'קים, כל אחד על סך 18 אלף שקל – שניים אישיים שלו, ושניים של קבוצת הכדורגל העירונית הפועל ראשון-לציון, שאותה החל לנהל ב-2002 במסגרת חלוקת תחומי אחריות בעירייה. לדברי ביטן, יוסף לקח את הצ'קים אך מאוחר יותר אמר לו שאין להם כיסוי – ולכן לא נתן לו כסף מזומן תמורתם.
בינתיים הצ'קים של ביטן התגלגלו לגורם אחר, חברה בשם "שחף פיננסים", שפתחה נגדו בהליך הוצאה לפועל – וביטן נאלץ לשלם את החוב. בחדר החקירות, החוקרים הטיחו בו שיוסף למעשה עקץ אותו, ושמר את הכסף לעצמו. ובכל זאת, הודה ביטן בעדותו, הוא לא פנה ליוסף וביקש ממנו את כספו בחזרה.
"יכול להיות שפחדת ממנו?", שאלה עו"ד בן-דור.
"בכלל לא", השיב ביטן.
"שילמת 36 אלף שקל לאדם שלא היית חייב לו שקל", לחצה התובעת.
"עשיתי טעות", תירץ ביטן. "הכרתי אותו מהתאחדות הכדורגל, הוא היה יו"ר הכוח רמת-גן, אני הייתי בהפועל ראשון. הוא אמר לי שאני אקבל את הכסף בחזרה – ואני סמכתי עליו. לא היתה לי דרך להתנגד".
לפי גרסת ביטן, מקור החובות שלו הוא החלטה אלטרואיסטית שקיבל כאשר מונה ליו"ר הפועל ראשון-לציון ב-2002. הקבוצה סחבה חוב משנות התשעים, והתנהלה במתכונת גרעונית. ביטן העריך את גובה החוב בכ-12 מיליון שקל.
במקום לכסות אותו באמצעות תקציב העירייה או פעילות מסחרית סטנדרטית כמו מכירת כרטיסים וחסויות, ביטן פנה לשוק האפור. כך התגלגלו לצ'יינג'ים ברחבי העיר צ'קים שלו, של מועדון הכדורגל ושל בעלי תפקידים בו. הכסף המזומן שהתקבל בתמורה לצ'קים (בניכוי עמלות שמנות) שימש לדברי ביטן להתנהלות השוטפת של הקבוצה, שנוהלה באמצעות עמותה עירונית.
התובעת בן-דור שאלה אותו מי חוץ ממנו היה מעורב בתעשיית ההמחאות. "לא זוכר עכשיו את כל השמות – אנשים מהעמותה, ואנשים לא מהעמותה", השיב ביטן. באופן נוח למדי, הוא נקב רק בשם אחד: בני שלום, כדורגלן עבר שעבד במועדון ומסר עדות מפלילה נגדו באחד מתיקי השוחד. בהמשך הודה שנעזר גם בנהג שלו, עובד עירייה בשם יגאל הלל שהיה גם פעיל פוליטי שלו.
ביטן התעקש שכל העברות הכספים הללו תועדו בהנהלת החשבונות של הקבוצה. עו"ד בן-דור אִתגרה את הקביעה הזו. "מה שלא נרשם בכרטיסי ההלוואות של העמותה הוא מיהם הגורמים שלקחת מהם כסף", ציינה. המשמעות: אף אחד בקבוצת הכדורגל העירונית לא יכול היה להתחקות אחר ההתחייבויות הכספיות, ולוודא שהכסף הציבורי לא מתערבב בכסף ממקורות מפוקפקים.
לביטן לא היה הסבר לתופעה הזאת. אחד מסנגוריו, עו"ד דרור מתתיהו, זיהה את מצוקתו וקטע את הדיון. הוא דרש מהתובעת להסביר את הקשר של השאלות לכתב האישום. השופטת, דנה מרשק-מרום, חייכה. הסנגור פנה אליה: "אני רואה את החיוך של גברתי, וזה מעיד לדעתי שגם גברתי לא מבינה". השופטת השיבה לו שכאשר היא לא מבינה דבר מה היא לא מחייכת אלא חשה מוטרדת.
אחרי שהטיל דופי בכושר ההבנה של השופטת, הסנגור פנה לתובעת והאשים אותה שהיא עוסקת בחובות של ביטן ממניעים תקשורתיים – וצירף מחווה גופנית לכיוון הנוכחות התקשורתית באולם, שהסתכמה בכתב אחד: הח"מ.
"חצוף", השיבה לו עו"ד בן-דור. הסנגור ליבה את האש: הוא איים שיגיש נגדה תלונה ללשכת עורכי הדין, וכשחבר נוסף בצוות התביעה התרעם – כינה אותו "פרקליט זוטר" ואיים שיגיש תלונה גם נגדו. הדיון סטה ממסלולו.
"התלונות האלה לא מפחידות אותי", קראה התובעת בן-דור. "כשעו"ד מתתיהו בשיא חוצפתו מרמז עם שפת גוף שאני שואלת שאלות בשביל התקשורת, אז אני אומרת לבית המשפט שזאת חוצפה. אני שואלת רק שאלות רלבנטיות – הוא יודע את זה, ובית המשפט יודע את זה. אנחנו לא מתנהלים מול התקשורת".
השופטת עצרה את הדיון והוציאה את הצדדים להפסקה כפויה. בסופה שבה התובעת לעסוק בחובות של הנאשם לשוק האפור. ביטן גולל באריכות את השיטות הסבוכות שפיתח להשגת מזומנים בזמן שהיה שקוע בחובות. הוא סיפר שההוצאה לפועל עיקלה את דירתו, וגם את רוב השכר שקיבל מהעירייה מדי חודש מתוקף היותו סגן ראש עיר – מתוך 16 אלף שקל נשארו בכיסו רק 3,000.
ביטן סיפר כיצד השתמש גם בצ'קים של אשתו חגית – אפיק שבשלב מסוים גרם לחברות שלה להזהיר אותה שגם היא עלולה להסתבך. ואכן, ציין ביטן, גם המכונית שלה עוקלה ונמכרה ב-2,000 או 3,000 שקל, שבריר מערכה האמיתי. במקרים אחרים הסתייע באחיו רואה החשבון, שלדבריו נהג למסור צ'קים של לקוחות שלו לצ'יינג'ים כדי לקבל תמורתם כסף מזומן.
לביטן היה חשוב להדגיש שהוא הצליח לכסות את כל החובות האישיים שלו עד 2013. מדובר בטענה שהוא משמיע שוב ושוב במהלך עדותו בניסיון להפריך את אחת הקביעות המרכזיות בכתב האישום, שלפיה ניהל קופה סודית של כספי שוחד אצל חברו ושותפו לפשע, עד המדינה מ'.
החקירה העלתה שעד המדינה תִפקד כ"גזבר" של ביטן, גבה כספים בשמו והלבין אותם באמצעות חנות הרהיטים שהיתה לו – שבה הושתלה בשלב מסוים מצלמה נסתרת שתיעדה אותו ואת ביטן עם רבים מהמעורבים בפרשה, בהם נציגים ממשפחת הפשע ג'רושי.
ההסבר האלטרנטיבי של ביטן סבוך ולא אמין: הוא אישר שניהל אצל מ' קופה סודית, אך טען שכל הכסף ששמר בה הגיע ממקורות עצמיים, ולא מהגורמים שלכאורה שיחדו אותו. בשום שלב של העדות הוא לא הסביר מדוע מצא לנכון להפקיד כל כך הרבה כסף דווקא אצל מ', מאכער עם קשרים לעולם התחתון – במקום לשמור אותו בבנק, או לפחות בכספת פרטית.
לפי הגרסה של ביטן, הוא הכיר את מ' ב-2013, אחרי שכבר לא היו לו חובות אישיים – ולכן לא נזקק לסיוע ממנו בגלגול החוב, ולקח ממנו רק הלוואות בסכומים קטנים.
שלשום בדיון התחדדה ההבנה שזה לא תיאור מדויק: ביטן אולי כיסה את החובות שלו למערכת החוץ-בנקאית, אך לאחר מכן ניגש להחזיר לאחיו את הסכומים הלא מבוטלים שנתן לו. הוא לא ראה בכך חוב, ובכל זאת לדבריו בשנים האחרונות החזיר לאחיו ולמשפחתו קרוב ל-2.5 מיליון שקל – פחות או יותר הסכום שקיבל ממנו בשנים שבהן היה שקוע בחובות. המשמעות היא שמבחינה מהותית, ביטן לא באמת השתחרר מהחוב גם אחרי המועד שבו לטענתו כוסה.
בתיק ביטן יש עוד עד מדינה: ד', איש נדל"ן שלכאורה שיחד את ביטן כדי לקבל הקלות במיזמי בנייה שהוקמו בתחומי העיר תל-אביב. תג המחיר: יותר מחצי מיליון שקל. לפי כתב האישום, ביטן קיבל ממנו 285 אלף שקל, ואמור היה לקבל עוד 250 אלף שקל.
ביטן תועד מדבר על הכסף שהוא אמור לקבל מ-ד'. הוא טען להגנתו שמדובר בכסף שהאיש היה חייב לו תמורת שירותים משפטיים. התובעת הקשתה עליו: אם ד' היה בסך הכל לקוח, והכסף נועד לממן שירות חוקי שניתן לו, מדוע מחק ביטן את כל ההתכתבויות ביניהם?
ביטן השיב שהוא מוחק את כל ההתכתבויות שלו באופן קבוע. התובעת המשיכה ללחוץ: "האיש חייב לך כסף, לטענתך, לא רצית שיהיה תיעוד? אתה טוען שאין לך מה להסתיר, וגם טענת שהוא חייב לך את הכסף עד עצם היום הזה – האם לא היה חשוב לך לשמור את התיעוד, כדי שתוכל לבוא אליו ולהציג לו?".
מהתשובה של ביטן היה אפשר להתרשם שמדובר במאה שקל, ולא ביותר מחצי מיליון. "סמכתי עליו שיחזיר, עבדתי על אמון", השיב ביטן.
21212-08-21
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
