ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
אדם אחד שולט ב-3% משטחה של מדינת ישראל, לופת שטחי טבע יפהפיים, הופך בנופים ייחודיים ומפר איזון אקולוגי נדיר. אדם אחד, באישור המחוקק, ושמו עידן עופר. השבוע קבע מבקר המדינה כי איש לא הגן על המשאבים שלנו מזרועותיו של הטייקון, בעל השליטה בתאגיד כיל (כיום ICL) שמחזיק, בין היתר, במפעלי ים המלח.
בעוד חמש שנים יפוג הזיכיון שקיבלו כיל ועופר בעצמו על השטח, ולמדינה תינתן הזדמנות לשנות את התנאים, להעביר את המושכות או אפילו להחזיר לעצמה את המפעל העצום הזה. רגע לפני שהמכרז יוצא לדרך, המבקר מתניהו אנגלמן פרסם סקירה רחבה על מחדלי הרשויות שאמורות היו לשמור על ים המלח ועלינו, ותוך כדי להעשיר את הקופה הציבורית.
ערב פרסום הדוח, משרדי הממשלה, הרשויות המפוקחות ואפילו כיל בעצמם גיבשו תגובה לתקשורת. הם הגיעו מוכנים לקו הגמר, וידעו להיערך היטב לקראת הצונאמי התקשורתי. אלא שהתגובות, בעיקר של המשרד להגנת הסביבה וכיל, חושפות את חולשת הגופים יותר מהכול ומבהירות את עומק ההפקרות ומידת המחדל של המדינה.
מפעלי ים המלח (מי"ה) הם למעשה שלושה מפעלים שונים להפקת מינרלים: מפעל אשלג, מפעל ברום ומפעל מגנזיום שמשתרעים על שטח עצום מימדים. השבוע, המבקר אנגלמן ובעיקר מחלקת הסביבה שתחתיו פרסמו דוח חמור על אותם המפעלים שמציג שנים של הזנחה, זיהום אוויר, רגולציה רופפת וסכומי עתק שהלכו לאיבוד. אל מול להבי הביקורת, הרגולטור צופף שורות.
רגע לפני שנצלול אל נבכי התגובות, חשוב להבין שמבקר המדינה, כפי שמשתמע מכותרת תפקידו, מהותו ופעולותיו, אינו מבקר גופים פרטיים, אלא את המדינה. עיקר עיסוקו בדוח ובכלל – לפרסם את הכשלים של הרגולטור, המקומות שבהם סרח, מעד, פספס, לא התכונן, שמט, שכח ופגע, להצביע עליהם ולחשוף לטובת הציבור. הרשימה של מטרותיו עוד ארוכה כמובן, כעומק וגודל גרורות ההפקרות הממשלתיים, אלא שסעיף אחד אינו כלול: ביקורת על מוסדות פרטיים. נשמע מובן מאליו, לא? המשמעות הפשוטה היא שהדוח על מפעלי ים המלח אינו מבקר את מפעלי ים המלח, אלא כמובן את הגופים שהיו אמורים לפקח עליו, לשמור על משאבי הטבע, ולהגן על הכיס הציבורי.
ואם זה כל כך פשוט, מדוע אם כן, בכיל של עידן עופר, מזלזלים בקורא? האם חושבים שהציבור לא מכיר את מטרות מבקר המדינה? אולי הם בעצמם כשלו בהבנת תפקידיו? אפשר שפספסו את ערך הויקפדיה על אודותיו, או אפילו לא הסיקו משמו של מבקר המדינה שיעודו, ובכן – לבקר את מוסדות המדינה?
אחרת אין דרך להסביר את התגובה שלהם שחוגגת את העובדה שהמבקר ביקר את המדינה ולא אותם.
"הדוח עוסק בביקורת כלפי הגורמים המאסדרים ואינו מבקר באופן ישיר את מפעלי ים המלח", ציינו בחגיגיות תמוהה את תפקידיו של מבקר המדינה בפתח התגובה. "המבקר אף מבהיר כי אין בממצאי הדוח כדי להטיל דופי כלשהו בפועלה של מי"ה", הבהירו שוב את המובן מאליו. בהמשך הרעיפו תועפות סופרלטיבים על החברה שחנקה במשך עשורים את פלא תבל המקומי שלנו וזיהמה, פגעה ונהנתה מעצימת העיניים של הרגולטור. הם כמובן לא אשמים, כך משתמע מהתגובה, אשם זה מי שלא תפס אותם. אשמים הם אנחנו, שאפשרנו.
ומי לא תפס אותם? חלק משמעותי בדוח הוקדש למשרד להגנת הסביבה ולמחדלים האיומים שהתרחשו תחת ידיו המפקחות, תחת עיניו שאמורות היו להיות פקוחות ותחת מצפון עובדיו עליהם סמכנו. הנה רשימה קצרה מתוך דוח המבקר, כדי להבין את מימדי הנזק, הכאב, הכעס ואפילו החוצפה.
במשרד להגנת הסביבה יודעים היטב שהזיכיון מסתיים במרץ 2030 ובעוד זמן קצר המכרז החדש יצא לדרך. לקראת האירוע, כבר שנה שהם מתכוננים, והחלו למפות את התשתיות הקיימות בתחום הזיכיון שיש להן פוטנציאל לייצר מפגעים סביבתיים. מדובר ב-230 תשתיות שחלקן פעלו ללא אסדרה מתאימה, כך לפי הדוח. במילים אחרות, המפעל קיים עוד מתקופת המנדט הבריטי, עבר לידיים ממשלתיות בשנת 1952, והפך לחברה ממשלתית בשנות ה-90 המוקדמות, אבל במשרד להגנת הסביבה החלו רק לפני שנה את הליך המיפוי. בטח שלא סיבה לגאווה, אבל יש עוד רשימה ארוכה של מחדלים לפני שנצלול לתגובה שמדגישה את זה.
ומה מחיר ההזנחה? מאז 2020 ועד לפני כשנה, התרחשו שמונה אירועי דליפה של חומרים מזהמים שגרמו לנזק אקלוגי לבעלי החיים ולצמחייה, כך כתב המבקר. מקור התקלה, כמה מפתיע – בתשתיות שהמשרד להגנת הסביבה לא קבע תנאים לגביהם ברשיון העסק.
כמובן יש את נושא הכסף, שנוגע לכיס של כולנו. למפעלי ים המלח יש פסולת רבה, בין היתר ערימות של מלח שאינן בהן שימוש. המפעל מפיק את המינרלים החיוניים, ואת הפסולת זורק. ולזבל הזה, הגם שהוא מלח, אמור להיות תג מחיר. ככה זה במדינה, יודע כל קבלן שיפוצים זעיר. אלא שלמדינת כיל נקבעו חוקים משלה. מבקר המדינה קבע כי המשרד להגנת הסביבה לא גבה בין 90 ל-135 מיליון שקל על פסולת מלח ופסולת בוצת מלח שהוטמנו בקרקע של כולנו.
וזה לא הכול. סוגיה נוספת עוסקת ברישיונות העסק של המפעלים. כך למשל – במשך 25 שנה המשרד להגנת הסביבה לא עדכן את תנאי הסביבה של מפעל הברום ובמשך 15 שנה לא עדכן את התנאים של מפעל האשלג. "מדובר בתנאים ישנים, חסרים ומצומצמים לעומת התנאים שהוא קבע למפעלים דומים אחרים, אשר אינם מתייחסים להיבטים סביבתיים רבים", טען המבקר. נקודה נוספת ומזהמת מתייחסת בדוח לתחנת כוח חדשה שהוקמה בשנת 2018 בצמוד למפעל האשלג. בניגוד לתחנות כוח אחרות ברחבי הארץ, המשרד להגנת הסביבה לא קבע לה תנאי הפעלה סביבתיים במסגרת רישיון העסק אלא נסמך על תנאים ישנים.
ויש כמובן עוד דוגמאות רבות שמפורטות על פני 109 עמודים של הדוח, פירוט של רשלנות משרדי הממשלה השונים שהציבור קיווה שהם ראויים לפקח על משאבי הטבע שלנו, אולם גילה כי עידן עופר מתנהל במעין אקס טריטורי, יקום נפרד, עולם עם חוקים משלו.
ומה אמרו במשרד להגנת הסביבה בתגובה? האם התנצלו על שנים של רשלנות? הודו בהפקרות? אישרו שאכן לא עשו מספיק במשך עשורים? לא. המשרד להגנת הסביבה והעומדת בראשו, עידית סילמן, שחררו תגובה לתקשורת שמשדרת שהכל בטיפול. לקיחת אחריות? חלילה. אחריות אינה בארסנל המיומנויות של מנהיגי הציבור.
"המשרד להגנת הסביבה מברך על פרסום דוח המבקר בנושא ניהול זיכיון ים המלח ואף החל ביישום מרבית ההמלצות ללא קשר להליך הביקורת וזאת עוד טרם תחילת הליך הביקורת", הזדרזו לפרסם לעיתונאים. בהמשך ההודעה כמובן פירטו עד כמה הם עושים ומה הם עושים ואיפה ניתן לראות את היקף העשייה שלהם.
אלא שהניסיון שלהם לשדר ניהול ושליטה ערב המכרז החדש, חושף את החולשה הגדולה ביותר שלהם – מה היה קורה אלמלא המדינה היתה יוצאת כעת למכרז? האם היו מעדכנים את רישיונות העסק? ממפים את התשתיות? בוחנים את גביית התמלוגים? כמובן שלא. עובדה שזה לא קרה.
אפשר לגזור מסקנות מהדוח החמור על מפעלים נוספים, אלה שלא יוצאים למכרזים שמחייבים בדק בית, לא עומדים לפיקוח של מבקר המדינה, ולא מכנסים סביבם דיונים בכנסת. ניתן רק לשער כיצד היה נראה דוח שעוסק בתעשיות ענק אחרות שהמשרד להגנת הסביבה ורשויות נוספות אמורים לטפל בהן. אלא שהמסר שניתז מתוך הדוח גדול מאלה. בשעה שהמבקר צולב שורה אחרי שורה את אלה שלא עשו מספיק, התגובות ששוגרו לתקשורת מלמדות על היכולת המופלאה שהתפתחה כאן להשתמט מאחריות. הפעם מדובר בטבע ובסביבה, אבל ההיסטוריה הקרובה והכואבת שלנו מלמדת שזו לא מדיניות מקומית, אלא שיטה והיא מובילה למחדלים איומים. לפחות הפעם לא האשימו את אחים לנשק.
התגובות המלאות של כיל והמשרד להגנת הסביבה
ממפעלי ים המלח נמסר בתגובה: "הדוח עוסק בביקורת כלפי הגורמים המאסדרים ואינו מבקר באופן ישיר את מפעלי ים המלח. המבקר אף מבהיר כי אין בממצאי הדוח כדי להטיל דופי כלשהו בפועלה של מי"ה למען פיתוח הנגב והמדינה אשר, בין היתר, תורמת להכנסות המדינה מאות מיליוני שקלים מדי שנה, מעסיקה אלפי עובדים ומאפשרת פיתוח התיירות באזור.
"נדגיש כי החברה התנהלה לאורך השנים אך ורק על פי חוק הזיכיון, בהתאם להוראות הרישיונות וההיתרים של רשויות המדינה, ופועלת בשיתוף פעולה מלא, שקוף והדוק מול כל הגופים הרגולטוריים הרלבנטיים".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד להגנת הסביבה מברך על פרסום דוח המבקר בנושא ניהול זיכיון ים המלח ואף החל ביישום מרבית ההמלצות ללא קשר להליך הביקורת וזאת עוד טרם תחילת הליך הביקורת.
"המשרד פועל בימים אלה, וכחלק מהיערכות המדינה לתום תקופת הזיכיון, לקביעת תנאים סביבתיים עדכניים לכלל התשתיות התעשייתיות בשטח הזיכיון – הן לתחומי המפעלים והן לתשתיות הנמצאות מחוץ למפעלים. בין היתר המשרד השלים את כתיבת טיוטת תנאי רישיון עסק לכל התשתיות העיקריות ובכוונתו להחיל דרישות אלו בחודשים הקרובים, בהלימה לעיקרי המלצות מבקר המדינה.
"המשרד יחד עם אגף החשכ"ל במשרד האוצר פרסם לאחרונה להערות הציבור דוח משותף מקיף העוסק בהיערכות הממשלה לתום תקופת זיכיון ים המלח בשנת 2030 והקצאת הזיכיון העתידי. הדוח מתמקד בהמלצות כלכליות וסביבתיות לשם קביעת התנאים לזיכיון העתידי להפקת משאבים מים המלח, תוך שמירה על האינטרסים של הציבור והגנת הסביבה הייחודית של אזור זה. המלצות הדוח מכוונות לפתח מודל רגולטורי שישלב בין האינטרסים הכלכליים והסביבתיים, ויבטיח ניצול בר-קיימה של משאבי ים המלח, תוך הגנה על האזור למען הדורות הבאים. להרחבה: https://tinyurl.com/mvb59zr2".
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
