זה לא ירוק, זה מלוכלך

מי שנכנס לאתר של שותפות רא"מ (רותם אנרגיה מחצבים) עשוי להתרשם שהחברה מביאה עמה בשורה סביבתית יוצאת דופן. עיסוקה של החברה מוצג שם כ"הקמת מתקן למִחזור והשבת אנרגיה מפסולת פלסטיק" במישור רותם שבנגב. לפי האתר, המיזם אמור לטפל בכ-200 אלף טון פסולת פלסטיק בשנה – כ-20% מפסולת הפלסטיק שמצטברת בארץ מדי שנה – ולהציב את ישראל ב"חזית הפתרונות הסביבתיים".

אלא שעיון במסמכי החברה מעלה תמונה אחרת לחלוטין. עיקר הפעילות של רא"מ אינו מִחזור פלסטיק, אלא הפקת נפט מפצלי שמן – אחד ממקורות האנרגיה המזהמים ביותר שיש.

זה המקום לציין פרט שלא ניתן למצוא באתר החברה: בעלת השליטה בה היא משפחת ההון האוסטרלית קאסלה, שידועה כיצרנית יינות גדולה, המחזיקה בה באמצעות התאגיד הבינלאומי Northwood. הלוביסט שלהם בישראל הוא חבר הכנסת לשעבר איתן כבל, שמכהן במקביל כדירקטור ברא"מ.

ובחזרה לזיהום: כדי לעבד 200 אלף טון פסולת פלסטיק מבקשת החברה להשתמש בכ-1.35 מיליון טון פצלי שמן. מדובר בסלעי משקע עשירים בקרוגן שמפורקים בתהליך המכונה פירוליזה, חימום בטמפרטורות גבוהות ללא חמצן, לצורך הפקת דלקים סינתטיים וגזים. ובעברית: "מתקן המִחזור" של חברת רא"מ הוא למעשה מפעל להפקת דלק פוסילי.

הפרויקט של רא"מ כולל כריית פצלי שמן, הקמת מפעל שבו יופק מהם נוזל פחמני עתיר גופרית, שינוע התוצרים לבתי הזיקוק ואף הקמת תחנת כוח גדולה. במילים אחרות, מאחורי הכסות הירוקה של "טיפול בפסולת פלסטיק" עומדת הרחבה של תעשיית הדלקים הפוסיליים בארץ, ובניגוד להחלטת משרדי האנרגיה ולהגנת הסביבה מ-2020 שלא להעניק רשיונות חדשים להפקת נפט מפצלי שמן.

ואם זה לא מספיק, מדובר בטכנולוגיה נסיונית, כזו שבקושי נעשה בה שימוש במדינות אחרות, וההשלכות המלאות של השימוש בה טרם התבררו. ברא"מ מסתמכים על טכנולוגיה של חברת Enefit האסטונית, אך גם באסטוניה השימוש בפלסטיק בתהליך עדיין נמצא בשלבים נסיוניים. מחקרים שבוצעו באוניברסיטת טאלין, בירת אסטוניה, הצביעו על חשש לפליטת דיאוקסינים, תרכובות אורגניות נדיפות ומתכות כבדות. מעבר לכך, כריית פצלי שמן פוגעת בשטחים פתוחים, צורכת כמויות גדולות של מים ופולטת גזי חממה בריכוזים גבוהים.

המסמכים הרגולטוריים מלמדים עד כמה הסוגיה הסביבתית עמדה בלב הדיון. הנחיות התסקיר הסביבתי שנדרשה החברה לבצע כללו בחינה של חלופות אנרגיה מתחדשת, ניתוח מלא של שרשרת הייצור והזיקוק, ובדיקות לזיהום אוויר, מתכות כבדות ודיאוקסינים. הוועדה המחוזית דרום התריעה כבר ב-2021 כי כריית פצלי שמן והפקת אנרגיה מהם עומדות בסתירה למדיניות של צמצום השימוש בדלקים פוסיליים וקידום אנרגיה מתחדשת.

אבל למרות ההתנגדויות הסביבתיות והמדיניות הברורה נגד הרחבת תעשיית פצלי השמן, הפרויקט המשיך להתקדם.

המהלך המשמעותי ביותר התרחש כאשר שר הפנים לשעבר משה ארבל החליט להעביר את המיזם מהוועדה המחוזית לוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל). ההכרזה על המיזם כ"פרויקט תשתית לאומי" נועדה לאפשר מסלול תכנון מהיר ומקוצר, עם אפשרות לעקוף חלק ניכר מהליכי הבקרה הסביבתיים. משמעות הצעד היא קידום מפעל להפקת דלק פוסילי במסלול המיועד בדרך כלל לכבישים, רכבות ומתקני תשתית חיוניים, וזאת בניגוד לעמדת המשרד להגנת הסביבה, המועצה האזורית תמר ותושבי האזור.

ארגוני סביבה, ובראשם אדם טבע ודין, גרינפיס ומגמה ירוקה, יחד עם תושבים מהאזור, הובילו קמפיין ציבורי ומשפטי נגד העברת הפרויקט לוועדה לתשתיות לאומיות. הם חשפו את הפער בין התדמית הירוקה של המיזם לבין מהותו הפוסילית והזהירו מפני עקיפת הרגולציה הסביבתית לטובת אינטרסים תעשייתיים.

בשבוע שעבר הודיע מנכ"ל מִנהל התכנון, רפי אלמליח, כי אין הצדקה להעביר את התוכנית לוועדה משום שהיא עומדת בניגוד למדיניות התכנון והסביבה של ישראל – הן בתחום הטיפול בפסולת והן בתחום האנרגיה. ההחלטה צוינה בצדק כהישג של המאבק הסביבתי – אבל היא לא סוף פסוק. שותפות רא"מ כבר הודיעה כי בכוונתה להמשיך במאבק המשפטי.

עיתוי ההחלטה חשוב במיוחד. משבר האקלים כבר מורגש היטב במזרח התיכון, שהוא אחד האזורים הפגיעים ביותר בעולם להתחממות גלובלית. התחממות מואצת, צמצום המשקעים, מחסור במים והתרחבות המדבור יוצרים איומים סביבתיים, כלכליים ובטחוניים.

גם המציאות הגיאו-פוליטית מדגישה את הסיכון שבתלות בדלקים פוסיליים. המתיחות סביב מצר הורמוז ממחישה כיצד עימות אזורי משפיע מיד על שוק האנרגיה העולמי ועל מחירי הדלק. גם מאגרי הגז הטבעי של ישראל אינם פתרון ארוך טווח. מדובר במשאב מתכלה, שתלוי בתשתיות רגישות וביציבות בטחונית, וגם הוא עצמו דלק פוסילי שפולט גזי חממה.

דווקא כאן לאנרגיה מתחדשת יש יתרון אסטרטגי ברור. ייצור חשמל מאנרגיה סולארית ואגירה מקומית מפחיתים את התלות בדלקים מיובאים, מצמצמים את החשיפה למשברים גיאו-פוליטיים ומחזקים את הביטחון האנרגטי של ישראל.

פרויקט NZO של מרכז השל לקיימות הציג כבר ב-2021 תוכנית להפקת 95% מתצרוכת האנרגיה של ישראל ממקורות מתחדשים עד 2050. המודל מבוסס על מיצוי הפוטנציאל הסולארי של ישראל באמצעות דו-שימוש בקרקע, התקנת מערכות סולאריות על מבנים ותשתיות, ניהול ביקושים והרחבת מתקני אגירה. התוכנית גם מציבה ערכים של מעבר צודק, ניהול מבוזר וביטחון אנרגטי שיחזקו את החוסן של החברה הישראלית.

מדינת ישראל הציבה לעצמה כיעד לייצר 30% מהחשמל מאנרגיות מתחדשות עד 2030, ולהגיע לאפס פליטות עד 2050. קידום פרויקטים כמו המתקן של רא"מ גורר אותנו לכיוון ההפוך. השקעה באנרגיה מתחדשת היא צורך סביבתי ובריאותי, אבל גם אינטרס בטחוני וכלכלי למדינה שחיה באזור בלתי יציב ונתונה בסכסוך מתמשך שמדי יום מחדד את החשיבות שבהשגת עצמאות אנרגטית.

ד"ר עודד קינן הוא אקולוג, פעיל סביבתי בדרום ומנכ"ל שותף במרכז השל לקיימות