כשסילמן מדברת על "משילות סביבתית", היא מכוונת למכנה משותף נמוך במיוחד

בוקר אחד לפני קצת יותר מעשור, התעוררו תושבי נצרת עילית לשעבר, שאז עוד נקראה בשם הלא מכובס, נצרת עילית, וגילו לתדהמתם שמסביב לכיכרות וברחבי העיר נתלו דגלי ישראל ענקיים. הימים היו ימי בחירות מוניציפליות, וראש העירייה המכהן, שמעון גפסו, התמודד עם שלושה כתבי אישום וביקורת ציבורית, אולם התעקש להמשיך במירוץ לראשות העיר ולזכות לקדנציה נוספת.

הדגלים היו חלק מקמפיין שניהל אז "נצרת עילית יהודית לנצח", שמכוון למכנה הנמוך ביותר האפשרי, ומשסה את תושבי העיר, יהודים וערבים, אחד בשני. כמובן שהדגל שייך לכולם, אבל הקמפיין כיוון להפחדה, שנאה וגזענות, בניסיון לטשטש את כתבי האישום ולגרוף אהדה בזמן הקצר וההמוני ביותר.

גפסו לא המציא את השיטה, ולא האחרון להשתמש בה. כשברקע, ביקורת עצומה על התנהלות השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, שכשלה בהגנה על תושבי אילת ואשקלון מול צינורות הנפט של קצא"א, וכשלה שוב, בהובלת חוק אקלים אפקטיבי, שאפתני ומתקדם, וכשלה פעם נוספת, לפי פרסומים, בשמירה על תקציב משרדה – לא נותר לה אלא לקוות לנס שלטוני, או לכל הפחות לקמפיין שנאה שכבר הוכח בעבר.

האקלים הישראלי מספק לנו מדבריות בשפע, אבל גם הזדמנות להתעמר באוכלוסיות מעוטות פריבילגיה באופן קבוע. או במילים אחרות, במקום "נצרת יהודית לנצח", דגלי הענק המטפוריים של סילמן הם "משילות סביבתית". רגע לפני המהות של הצירוף הזה, כדאי גם להתעכב על פירושו. אם הוא נשמע לכם צורם מבחינה לשונית, זה לא במקרה – באקדמיה ללשון עברית לא שמעו עליו מעולם ולא מכירים בו. "הופתענו", אמרו בזהירות בשיחה עם "שקוף". אגב, אפשר היה שמדובר בשליטה בזיהום האוויר הקשה בישראל, או ניהול עיקש של משבר הפסולת, או אפילו עצירה של הקמת היישובים החדשים על חשבון שטחים פתוחים. אולם אלה ידרשו מסילמן להתעמת עם דמון שנוי במחלוקת ציבורית. אף חבר כנסת או שר לא אוהב לריב עם קבלנים, בעלי הון, ומיליארדרים שמחזיקים בערוץ טלוויזיה. הרבה יותר קל להיטפל למסגדים ואוכלוסיות שוליים ולקשור לזה את הכותרת שלא אומרת כלום, גם לא לשונית – "משילות סביבתית". וכך לפני כשבועיים, סילמן העלתה לרשתות תמונה שלה לצד השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, וטקסט שאין בו את המילה מסגד פעם אחת, אלא "מיגור מפגעי הרעש מבתי התפילה". 

לא צריך היה לקרוא את הפוסט הבוטה שהעלה במקביל בן גביר עצמו כדי להבין שאין בכוונת שני השרים להפסיק את הילולות הברסלבים ברחובות, למשל. לא צריך, אבל בפירוש כדאי לקרוא. הפוסט מסמן את דרך האבנים הצהובות שסילמן צועדת בה, מסלול בנגביריזציה מואץ שמוביל לבית האידיאולוגי החדש שלה, שבתורו ישרת את הצרכים התורניים הזמניים שלה, שישמרו אותה בשלטון שעדיין נותר קבוע: "גאה להוביל יחד עם חברתי השרה סילמן מדיניות להפסקת רעשים בלתי סבירים ממסגדים, שהפכו למפגע עבור תושבי ישראל", כתב השר של כולם. "ברוב המדינות במערב ואפילו בארצות ערב מגבילים את הרעש – רק בישראל יש הפקרות. התפילה היא זכות יסוד, אך אינה יכולה לבוא על חשבון איכות החיים של התושבים".

מי שגדל בעיר מעורבת או בקרבת כפרים, לנצח יזכור את צלילי המסגד כחלק מפס קול ילדותו. זה לא שונה מתפילות בית הכנסת בשבת, תקיעת השופר בחגים או צלצולי הפעמונים של הכנסיות. תפילה היא רגע קהילתי אינטימי שאפשר למצוא בו יופי רב, גם בלי להבין את השפה או להזדהות עם מאמיניה. אלא שאפשר גם להשתמש בה כקרדום אלים, גזעני ושפל, לגיוס מנדטים בואכה פריימריז לליכוד. הרי אם המטרה היתה להפחית את עוצמות המואזין, אפשר היה לטפל בזה בלי כותרות, במשא ומתן והידברות ובמטרה שכולם יצאו מרוצים. אבל מה שווה המשילות, אם אי אפשר לצרוח אותה בטונים אלימים? 

המסגדים של סילמן הם עוד תחנה תחנה בדרך. השבוע, קמפיין הרעש נחת בלוד. לא רק בתי תפילה, אלא גם התעלמות מופגנת ממצוקה אמיתית של תושבים בתחום אחריותה. ביום שני, דוברת השרה, ויקה וורטמן, שחררה הודעה לתקשורת דרך קבוצת הווטסאפ של המשרד להגנת הסביבה על ביקור השרה בעיר. תוכן ההודעה סיפר שסילמן פינתה את הלוז העמוס שלה כדי להצטרף לשוטרים המקומיים במטרה להוריד רכבים מזהמים מהכביש. הבחירה בלוד אינה מקרית. לא רק שמדובר בעיר מעורבת עם היסטוריה טעונה ורגישה מדי בשביל לנעוץ בליבה את דגל המשילות, אז בביקור, סילמן כמובן התלוותה לפעיל הליכוד, ראש עיריית לד הוותיק, יאיר רביבו, וסגנו, שבתאי קטש, שאף התמודד בעבר בפריימריז לליכוד. בדרך למשילות עוברים במרכז המפלגה.

אלא שהרעש היחיד באותו היום לא הגיע ממספר המכוניות שמשטרת ישראל לכדה, אלא מקבוצות הווטסאפ של תושבי רמלה, לוד והסביבה שלא הבינו מדוע סילמן מדברת על זיהום אוויר ממכוניות, אבל מתעלמת מהפרות חוזרות של מפעל "נשר", לא נפגשה עם הפעילים מעולם ומאפשרת למשרד תחת הנהגתה לגרור במשך שנתיים בירוקרטיה מול המפעל. המיקום אותו בחרה מזלזל באופן מופגן בתושבים שסובלים כבר שנים מאוזלת ידו של המשרד בטיפול במפעל השכן והמזהם השלישי בגודלו במדינת ישראל מבין כ-500 מפעלים. 

צריך לכתוב זאת שוב, סילמן לא מחפשת לתפוס עבריינים שפוגעים בסביבה, אלא כמו גפסו בשעתו, לפנות למכנה הנמוך ביותר ולגרוף אהדה, בשעה שהביקורת כלפיה חובקת מגזרים. 

אגב, גפסו זכה בבחירות ההן ברוב קולות, אבל סיים את הקדנציה שלו בכלא.