כשמתנערים מחינוך לאחריות לא נולדים מנהיגים, נולדים אנשי הבסדר

לפני כמה ימים שוחחתי עם אשת יחסי ציבור שמייצגת תעשיה משמעותית בארץ. היא שאלה אותי למה בכל אייטם אני מציינת את שם בעל העסק, כשברור שהוא לא האדם בשטח. הרי האיש אינו חלק משדרת ההנהלה ולא עוסק בקבלת החלטות יומיומית. הסברתי לה שמפעלים, כמו משרדי ממשלה, לא פועלים מעצמם. בכל מקום כזה יש פקיד שלוחץ על הכפתור ובעל בית שמתווה מדיניות, שוכר מנהלים ומקבל החלטות אסטרטגיות. 

התקשורת הממוסדת התרגלה לספר את סיפור התעשיות משל היו ישות אנושית ולהשאיר את מַפְעִילֵי המכונה ומקבלי המדיניות בצללים. זה נכון גם למשרדי ממשלה, לארגונים ולרשויות מקומיות. 

המשרד להגנת הסביבה לא קיבל החלטה מעולם. זה השר שהוביל אותה, גיבה אותה או מעל בתפקידו והפקיר את השטח. אלה עובדי המדינה שביצעו אותה, שהיו שם בחדרי קבלת ההחלטות והיו צריכים להרים קול. 

להצטרפות לרשימת התפוצה של "הגחלילית" – הניוזלטר הירוק של שקוף

ההיסטוריה הישראלית הקרובה מלאה בדוגמאות שבהן קירות, גשרים וגדרות התמוטטו וסיימו חיים, ובתגובה הציבור תבע את הדין ומערכת המשפט איתרה את האשמים: כשגשר המכביה קרס וארבעה ספורטאים נהרגו, זה קרה בין היתר כי מהנדס הגשר, מיכה בר-אילן, תכנן את הגשר עבור קבלן שלא מוסמך להקים גשרים. אסון פסטיבל ערד שבו נהרגו שלושה בני נוער שרק ביקשו לשמוע מוזיקה טובה, התרחש בין היתר כי בעלי משרד הכרטיסים "הדרן", יוסי בנדר, מכר 10,000 כרטיסים מעל המכסה. וכשאולמי ורסאי קרסו ונקברו תחתם 23 גברים ונשים, לצד האחרים, גם ממציא שיטת הבנייה של האולם, אלי רון, הורשע ונכנס לכלא. 

כשמדובר באסונות בנייה, קל לציבור הישראלי להרים אצבע אשמה ולבקש מיצוי דין. אלא שמפעל נשר, תעשיות בז"ן, ובית הזיקוק באשדוד, לא שונים. הזיהום שלהם מסכן חיים, הפעולות שלהם עלולות להזיק לסביבה ולבריאות שלנו, וההחלטות שמתקבלות בדרגים הגבוהים ביותר – החל ברגולטור והשרה, ועד לבעל השליטה וההנהלה תחתיו, משפיעות על החברה הישראלית כולה.    

כך גם זרועותיו הרבות של תאגיד כיל: המלח שהצטבר בדפנות ים המלח הדרומי ומאיים להעלות את המפלס ולהציף את המלונות, נערם בשל פעולות הכרייה של מפעלי ים המלח. מניפת נחל צאלים הזדהמה בתמיסת מי מלח, כי היה מי שקיבל את ההחלטה שלא לאטום את הנחל והיה מי שאישר אותה. אסון אשלים, שבו קיר בריכה קרס במפעל רותם אמפרט וגרם למפגע האקולוגי הגדול ביותר שידעה ישראל, התרחש כי שורה של מקבלי החלטות לא פעלו בזמן למנוע אותו. בית המשפט העליון אמנם הסיר את שמותיהם, אבל ציבורית – הם היו שם, מוסרית – הם נושאים באחריות ויש לקוות שגם אישית – הם מבינים שיחד עם התפקיד הבכיר והמשכורת, הם מחזיקים באחריות עצומה. המשותף לאירועים האלה ולעוד הרבה אחרים, זה בעל השליטה, עידן עופר. 

עידן עופר אינו אדם פרטי ומעשיו אינם פרטיים. הוא מקבל רישיון מהמדינה להפעיל, להעסיק ולזהם. הוא תורם כסף לאקדמיה, לרשויות מקומיות ולארגונים. עידן עופר הוא בעל הון שמחזיק עשרות אלפי עובדים, נהנה מפירות עבודתם ומקיים יחסים עם השלטון בישראל. 

השבוע התכנסו במשרדי מרכז מנדל למנהיגות בנגב, קבוצה של בוגרים ועמיתים לשיחה. יזמו אותה בהנהלת המרכז לאחר שחשפנו ב"שקוף" כי קרן מנדל הורתה לאחת מבוגריה להסיר את שמו של עידן עופר מפודקאסט שהפיקה הקרן. משסירבה למחוק את שמו, נאלצה להעלות את הקובץ בערוץ הפרטי שלה ולהסיר כל סממן מזהה של הקרן. הפרסום, טלטל את הקרן שנהנית לרוב מיחסי ציבור חיוביים ואהדת הקהל ועורר זעם ושאלות רבות בקרב בוגריה ועמיתיה. 

בשיחה הסבירו השבוע בקרן מנדל לנוכחים שיש להם כלל – לא להתייחס לגופו של אדם אלא לגופו של עניין, מה שבתורו מאפשר את המגוון הרב תרבותי. מעבר לעובדה שהכלל הזה, ככל שהוא קיים ברשומות, מעולם לא הוזכר, לא בתגובה הרשמית, לא בשיחות הרבות עם מערכת "שקוף" ערב הפרסום ולא מול התלמידים בזמן אמת, אז הרי שהוא לכל הפחות התקרנפות. 

מי שמבקש לחולל שינוי חברתי, לקיים חברה צודקת מיטיבה ודמוקרטית, להעמיד דורות של מנהיגים ולחנך, בוודאי מבין את מושג האחריות. 

אחריות של מנהיגים שמובילים לטבח הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל – לקום וללכת. אחריות של עיתונאים לבדוק את העובדות שהם מפרסמים – ולהתנצל ולתקן אם יש צורך. אחריות של מנהל בית הספר לנעשה בין כתלי המוסד – כאשר תחת ידו מתרחשות עוולות חינוכיות, בריונות ואלימות. וכמובן, אחריות של בעל ההון להשתמש במשאב הציבורי והאנושי כדין ובאופן מוסרי – ולשלם לכל הפחות את המחיר התדמיתי כשהוא כושל. האחריות כואבת, יש לה מחיר כבד משני הצדדים, אבל היא הדרך היחידה להתחיל ולתקן את המציאות שלנו. 

עומדים מהצד כשהכל בוער 

השבוע, קרן מנדל, על מנהיגיה, משה ויגדור מנכ"ל הקרן וד"ר עדי ניר-שגיא מנהלת המרכז, העמיקו את הבור המוסרי שחפרו. השבוע, מול התלמידים והבוגרים, קרן מנדל ביקשה להפוך לכלל מכונן ולהנחיה רשמית, את הסרת האחריות. אין אשמים – יש התרחשויות. אין יד מכוונת, יש יד המקרה ואין קובעי מדיניות, יש רק קורבנות. 

כמובן, הכלל המנחה משרת לשיטתם מטרה רחבה יותר, כזו שמבקשת להכיל את המורכבות השונה במרחב הציבורי בדרום, כדי שכולם יוכלו להשמיע את קולם ובצורה שווה. אלא שבמקום להכיל הם משתיקים, במקום לאפשר מקום הם מדירים ממנו ובמקום ללמד לקחת אחריות ולהטיל אותה – הם מצנזרים. 

ובעיקר, במקום לייצר מנהיגים, הם שותפים לפס הייצור ממנו הגיעו אנשי הבסדר, אלה שעומדים מהצד כשהכל בוער, ומסמנים "קיצוניים משני הצדדים" תוך שהם כופים סימטריה מדומיינת על החברה שלנו. ובתוך מסך העשן שהם ממסכים את עצמם בו – לא נגרם נזק ולא נרשמו נפגעים מכוחות מנדל, זו רק החברה הישראלית כולה שהפסידה. הנהלת הקרן שומרת על תדמית "הבלתי מעורבת", אבל פוגעת, מסרסת ומייתרת את כל מטרותיה החינוכיות, אלה שבשמם הגיעו לארץ, זרעו פה מיליונים והקימו חממות חינוכיות.  

בשיחה שהתקיימה לפני כמה ימים עם אותה היח"צנית, הבהרתי שמערכת "שקוף", לקחה על עצמה אחריות לדבר על האנשים שמאחורי ההחלטות והמדיניות, לפרסם את שמם ותמונתם של אלה שנהנים בדרך כלל מאנונימיות יחסית, ולהצביע שוב ושוב גם על מי שעומד בראש הפירמידה. זה נכון לזיהום, הפרת מדיניות וכשלים, וזה נכון גם כשרשות או משרד ממשלתי מובילים מהלך לטובת החברה כולה.

אלא בניגוד לקרן מנדל שמחנכת את התלמידים שלה לכללים שמסירים אחריות ממקבלי ההחלטות ובעלי השליטה – במערכת "שקוף" אנחנו מאמינים ומאמינות שזו חובה מוסרית וזכות שעומדת למי שיש לו כוח. 

ומעל הכל אומץ.