לאן נעלמו גיבורי הרשויות בצפון ובדרום מרשימת מדליקי המשואות של מירי רגב?

שווה להתעכב על הרשימה הארוכה של מדליקי המשואות בטקס יום העצמאות השנה – שלפי דיווחים מגיעה ל-45 בני אדם. הרשימה משקפת את סדרי העדיפויות של השלטון והעומד בראשו, לכן חשוב לשים לב מי נמצא שם, ובעיקר – מי לא. 

הטקס מוקדש לזיכרון 7 באוקטובר והמלחמה, ומדליקי המשואות מייצגים מגזרים שונים שלקחו חלק בהתמודדות עם הטבח והמאורעות שאחריו: כוחות הביטחון, כוחות הצלה, כיתות הכוננות, חזית ההסברה, אנשי הרפואה ועוד. כדאי לשים לב את מי "שכחו" רגב ונתניהו: אין מילה אחת על עשרות-אלפי עובדי הרשויות המקומיות.

אותם עובדים שבמידה רבה נכנסו לנעליה של הממשלה הלא מתפקדת והצילו את עם ישראל ב-7 באוקטובר ובשבועות הקשים שמיד לאחריו. בטקס אין אפילו נציגות קטנה שלהם, כעלה תאנה. לא מהרשויות שאירחו את הניצולים, לא מאילו שטיפלו במפוני הצפון. אפילו לא מרשויות עוטף עזה. כלום.

"אנחנו לוקחים אחריות כי המדינה לא"

חצי שנה למלחמה: לממשלה אין תוכנית לתיאום עם הרשויות בחירום

ההדרה הזו זועקת ממש עבור כל מי שמכיר מקרוב את מה שמתרחש בשטח מאז השבת השחורה ועד לרגע זה. מי שהתמודד עם הקמת מסגרות חינוך, מתן עזרה סוציאלית ומעטפת שלמה לעשרות-אלפי העקורים מעוטף עזה ומגבול הצפון, הן הרשויות המקומיות ועובדיהן. הן לא רק התמודדו עם הקשיים האובייקטיבים אלא נאבקו וזעקו מול שלטון מרכזי שפשוט לא היה שם. 

מאילת ועד הרצליה, מחדרה ועד טבריה, מתל אביב ועד המועצה האזורית תמר – הרשויות המקומיות נרתמו מיד ואירחו את העקורים, סייעו בזמן אמת היכן שהשלטון המרכזי נעדר. הפעילות שלהם היתה עוגן בים של מחדלי השלטון המרכזי, הם הצילו רבים מאזרחי המדינה. 

כתושבת מצפה רמון, נקודת האור היחידה שהאירה עבורי בימים שאחרי הטבח הייתה לראות את הנתינה והמאמץ של המועצה, האזרחים ובעלי המלונות לטיפול במפוני קיבוץ ארז וצאלים. אוכלוסיית העיירה הכפילה את עצמה בין לילה מכ-5,000 לכמעט 9,500 איש ואישה, אך המועצה והתושבים הצליחו להעניק שירות לכולם בלי לקרוס, מאיסוף אשפה ועד מבול של מופעי תרבות, תרומות מזון וציוד. 

רבות מן הרשויות הנפגעות עצמן, בצפון ובדרום, גילו יצירתיות והנהגה שלא נראית בקרב שרי ממשלתנו וסגניהם הרבים מספור. הם הקימו בתי ספר מאולתרים, גייסו אנשי צוות, תקשרו עם המפונים, הכל כדי להעניק מעט שגרה ונורמליות בתוך הכאוס, הכאב והחידלון של ממשלת ישראל. מי שיודע זאת היטב, אגב, הוא כתב הדרום של חדשות 12, תמיר סטיינמן, שהסכים להנחות את האירוע חרף הביקורת הציבורית העזה שהוא מעורר.

הזלזול והאטימות של השלטון המרכזי נמשכת גם בימים אלו. הממשלה לא ממהרת לסיים את תוכנית הסיוע "צפונה" למפוני הגבול הצפוני. נתניהו אף צוטט בתקשורת כמי שאומר "מה יקרה אם התלמידים יחזרו קצת אחרי האחד בספטמבר". בכתבה של "המקום הכי חם" מספר ראש מועצת מטה אשר, משה דוידוביץ': "אין מדינה, אין מינהלת, אין תוכנית, אין אמירה מה הולך להיות. אנחנו כמועצה מתארגנים לבנות בתי ספר ארעיים איפה שניתן".

כשהסוגייה עלתה לדיון בכנסת התחוור שוב שהביקורת חוצת מחנות. "הגישה שלי כראש רשות בנושא של שגרה וחירום היא שאני לא סומך על אף משרד ממשלתי, זו תפיסת העולם שלי", אמר ראש המועצה האזורית בקעת הירדן דוד אלחייני. "אנחנו לוקחים אחריות כי המדינה לא לוקחת אחריות. גם בזמן של רעידת אדמה אנחנו יודעים שאף אחד לא יבוא אז אנחנו מתעדפים את הכלים שלנו, את כל הציוד שיש לנו אנחנו רוכשים".

מדוע טקס הדלקת המשואות של ממשלת הליכוד מתעלם מראשי רשויות מכל רחבי הארץ, רבים מהם ממפלגת הליכוד? לא מדובר ב"מפגינים תל-אביבים מקפלן". את ההתעלמות של רגב ונתניהו מהשלטון המקומי אפשר להסביר פשוט בפחד. הבחירה להדיר את הרשויות המקומיות מהטקס הלאומי כל כך בוטה, שנראה שהעובדה שהן ממשיכות לתפקד פשוט מאיימת על ממשלת נתניהו, על מחדליה המתמשכים. 

ביום שאחרי הכאוס, כשנצטרך לבנות את עצמנו מחדש, על הציבור להבין שלרשויות תפקיד מכריע. בתוך האכזבה ותחושת חוסר האונים, הם מוכיחים כל יום שיש על מי לסמוך.