"כשיש בחירות נזכרים בקריית חיים. בשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים"

ליד המפעלים המזהמים בארץ גרים תושבים רבים. לפעמים הם הגיעו לשם בלי לדעת על איכות האוויר, לפעמים נולדו לשכונה מזוהמת ולפעמים השתקעו עוד לפני שקם המפעל. הם הקימו משפחות בצל הזיהום, חיו חיי קהילה באוויר המעופש והמשותף לכולם – בדרך כלל אין להם אפשרות לעזוב מסיבות שונות. לכל אחד מהם יש סיפור חיים שכרוך בחיים בצל המפעל והשלכותיו. 

פרויקט "מפת המזהמים" של שקוף מבקש לחשוף לא רק את החברות ובעלי ההון שמאחורי הזיהום, אלא להגביר את הקולות של האנשים שסובלים ממנו. זהו סיפור חייה של אוסנת סיבוני, תושבת קריית חיים, שחיה ליד חוות מכלי הנפט של החברה הממשלתית "תשתיות אנרגיה" (לשעבר תש"ן).

• החיים לצד מכלי הנפט במפרץ חיפה

"לאן אני אעזוב? אני גרה בשדרות דגניה כל חיי וכל המשפחה שלי בקריית חיים. נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני חיה כאן כבר 52 שנה. אבא שלי בן 84 וחי פה, לידי וגם הילדים שלי וגם הנכדים, אז אני אעקור את עצמי ואלך? לאן אלך? אם אני אעזוב, כולם יצטרכו לעזוב.

"כשההורים שלי הגיעו הנה ממרוקו, הם גרו במעברה שהייתה פה. הכל היה פה חולות, חולות והזנחה ומתקני אחסון הנפט של חברת תש"א. המשפחה של סבתא שלי היו הראשונים שהגיעו לשדרות דגניה, ואחרי זה ההורים שלי קנו פה דירה ואבא שלי הקים בית מלאכה קטן. בשכונה איתנו גרו בעיקר יוצאי מרוקו, יוצאי מצרים ועיראק. לא היו פה אשכנזים, האמת שעד היום כמעט שאין. האשכנזים גרו בבתי הקרקע במקומות יותר מפוארים, פה היו רק דירות פשוטות של משרד השיכון.

"בזמנו, לאף אחד מאיתנו לא הייתה מודעות. לא הבנו אז בכלל שיש בעיה בקרבה למכלי הנפט, אף אחד לא ידע. ואז מסביב התחילו למות אנשים והבנו שזה כנראה מהמכלים. הייתי בת ארבע כשאח של אבא שלי נפטר מסרטן ריאות. הוא לא עישן וחי בריא, ובכלל, הוא היה ממשפחה של ספורטאים, כולם במשפחה היו מתאבקים בבית הפועל. אחר כך גם סבא הלך מסרטן, ועוד אח של אבא וגם אחות, וגם הסבא השני והסבתא. כולם נפטרו מסרטן ולאט, לאט המשפחה התפוררה. כשהייתי בת 12 התחלתי להבין בעצמי שמשהו לא בסדר פה. לוויה ועוד לוויה, ובן דוד שנפטר בגיל חמש בלבד.

"אנחנו כל החיים מריחים ריח של נפט באוויר, ומיליון פעם היו לנו דליפות. אנחנו כמו ברווזים במטווח, גדלנו לתוך חיים של רכבי כיבוי אש וחומרים מסוכנים. בית הספר שלנו היה צמוד לחווה ובכל פעם שהייתה דליפה, בית הספר היה נסגר. בשנות ה-70 התחילו פה הפגנות נגד הזיהום, התושבים היו חוסמים את הכבישים וכולם היו יוצאים למחות, גם הילדים. אבל המדינה לא מקשיבה לנו, כבר עשרות שנים. אנחנו 'החצר האחורית' כמו שאתם קוראים לזה. רק כשיש בחירות או כשמישהו מהכנסת עושה פה סיור, נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, כל יום מודעת אבל, את זה לא באים לראות, לא באים לראות למה מת פה כל יום מישהו.

"כולם נפטרו מסרטן ולאט, לאט המשפחה התפוררה. כשהייתי בת 12 התחלתי להבין בעצמי שמשהו לא בסדר פה"

"לפעמים היינו רואים פיצוץ מהחלון ואחריו עשן שחור, והיו פה גם מלחמות ואזעקות ופחד שיפלו פה טילים. ברור שאני מפחדת, פיצוץ הכי קטן במכלים וכולנו נמחקים. פעם נשרף פה אוטו בחוץ והיה רעש חזק, כל הרחוב יצא החוצה בפחד שקרה משהו במכלים. כולם גדלים פה על פחד. ולמרות הכל, אני אופטימית. גם כשקברתי את דודים שלי, ואת בני הדודים. אני משתדלת להיות אופטימית וחזקה, כי אם אני אפול – כולם יפלו אחרי.

"פעם אחת כמעט נשברתי. זה היה אחרי שהתגרשתי ונשארתי לגדל לבד שישה ילדים, ואמא שלי נפטרה מסרטן. למה היא הייתה צריכה להגיע למצב הזה? היא לא עישנה ולא שתתה וחיה חיים בריאים. זה כמעט שבר אותי, אבל אמרתי שאסור לי, שאני צריכה להמשיך ולהילחם בשביל המשפחה שנשארה, בשביל החברים. בכל בלוק יש תושבים שנפטרו מסרטן. 2,000 דירות ולכל דירה יש מישהו שקשור אליה וחלה. וזה רק בשדרות דגניה, חוץ מאיתנו יש את הרחובות הפנימיים, וכשהרוח נושבת – זה על הכל. כל החרא והחומר יוצא וזה עף לכולם, ואנחנו ממשיכים לקבור".

ממצאים מדאיגים

חוות מכלי הנפט שצמודה לרחוב דגניה שבקריית חיים הוקמה עוד בתקופת המנדט, עוד לפני שצמחה עיר מסביב, ולפני שידעו לקשור בין זיהום אוויר למחלות. המכלים מאפסנים נפט גולמי לטובת בתי הזיקוק והתעשייה. עם השנים, המדינה החלה להקים שם שכונות שגובלות במכלים. 

לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2020 לבדה התקבלו כ-150 תלונות על מפגעי ריח מקומיים, חלקם הגיעו ממכלי הענק, אחרים מהסביבה המזהמת. המשרד להגנת הסביבה מצא כי באותה השנה חלק מהמכלים לא תוחזקו כראוי, וננקטו הליכים מול החברה. בשנה שאחריה, התלונות על מפגעי ריח פחתו משמעותית, אולם די בביקור חטוף ברחוב דגניה הגובל במכלים כדי ללמוד שריח הנפט הפך לחלק מהנוף.

התושבים טוענים כי באזור המכלים נרשמו יותר מ-300 מקרים של חולי סרטן. בחודש יוני, משרד הבריאות חשף כי בסקר שערך, הכולל את שנת 2019, נמצא כי נתוני תחלואת סרטן באזור מפרץ חיפה גבוהים משמעותית ביחס לממוצע הארצי. זאת בשל הקרבה למכלי תש"א, בתי הזיקוק ושאר המפעלים המזהמים במפרץ. במרץ האחרון, הממשלה קיבלה החלטה דרמטית על פינוי מפרץ חיפה וצמצום חוות המכלים עד שנת 2026.

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "במהלך הליכי האכיפה והפיקוח שביצע המשרד להגנת הסביבה נערכו פעולות, שבמסגרתן התגלה כי חלק מהמכלים לא תוחזקו כנדרש ולכן נגרמו מטרדי ריח בסביבה. בעקבות שימוע שערך מחוז חיפה לתש"א במהלכו דרש המחוז כי תש"א תשבית ארבעה מכלים לא תקינים ותבצע פעולות נוספות שתכליתן מניעת מפגעים סביבתיים, פחתו התלונות על מטרדי הריח באופן משמעותי ועמדו על עשרות בודדות בשנת 2021.

"כיום, בסמוך לגדר מתחם תש"א ממוקמת ניידת ניטור של איגוד ערים חיפה. הניידת מנטרת בנזן, חלקיקים נשימתיים בגודל 2.5 מיקרון (ppm 2.5) טולואן, קסילן, אתיל, תחמוצות חנקן ותחמוצות גופרית. בשנתיים האחרונות לא נרשמו חריגות בתוצאות הדיגום" (לתגובה המלאה לחצו כאן).

מתשתיות אנרגיה נמסר בתגובה: "תשתיות אנרגיה היא חברה חיונית למשק האנרגיה בישראל ולתפקודו הרציף. החברה מקצועית ובטוחה ועומדת בכל תקני הבטיחות מהמחמירים ביותר בעולם, ובכללם חוק אוויר נקי. תשתיות אנרגיה מבוקרת ומפוקחת על ידי כלל הגורמים הרלוונטיים, ובהם המשרד להגנת הסביבה, ומיישמת את הנחיותיהם באופן מלא.

"תשתיות אנרגיה היא חברה בבעלות ממשלתית מלאה, ומתקניה ממוקמים באזור קריית חיים משנת 1934, טרם הקמת המדינה, תקופה בה אף אדם לא התגורר סביב חוות המיכלים. עם השנים קודמו תוכניות בנייה בסמוך למתקן החברה, ונוצר חיכוך הולך וגובר בין צורכי ההתפתחות העירוניים לבין צרכי משק האנרגיה. לאורך עשרות שנים נמנעו קובעי המדיניות והרגולטורים מקבלת החלטות שיסדירו סוגיה מורכבת זו. תשתיות אנרגיה תומכת בעמדת תושבי השכונה וסבורה כי אין זה נכון לתפעל חוות מיכלים בתוך שכונת מגורים, ויש להעביר את מתקני החברה לאתר חלופי בטוח. החלטה זו נמצאת כבר שנים של שולחנם של מקבלי ההחלטות ברמות הגבוהות ביותר והחברה תשתף פעולה עם כל החלטה שתתקבל".