14:34
אוסנת סיבוני, קריית חיים, חיפה
אוסנת סיבוני, קריית חיים, חיפה

"כמו ברווזים במטווח": החיים לצד מכלי הנפט במפרץ חיפה

2 במרץ 2022
בשדרות דגניה בקריית חיים רגילים לעננות אובך, ריח של דלק, עיתונאים - וגם למחלת הסרטן שהכתה ברבים מתושבי השכונה • אוסנת סיבוני נולדה פה וחיה פה עד היום: "לאן אעזוב?" • פרויקט מיוחד של "שקוף": מבט מקרוב על המקומות המזוהמים ביותר בישראל

כתבה וצילמה: יעל געתון. עיצוב גרפי: אוהד סטון

בשדרות דגניה בקריית חיים רגילים לעננות אובך, ריח של דלק, עיתונאים - וגם למחלת הסרטן שהכתה ברבים מתושבי השכונה • אוסנת סיבוני נולדה פה וחיה פה עד היום: "לאן אעזוב?" • פרויקט מיוחד של "שקוף": מבט מקרוב על המקומות המזוהמים ביותר בישראל

כתבה וצילמה: יעל געתון. עיצוב גרפי: אוהד סטון

הכביש שמחבר בין שדרות דגניה בקריית חיים לחוות מכלי הנפט של החברה הממשלתית "תשתיות אנרגיה" (לשעבר תש"ן) עובר ליד בית הספר היסודי דגניה. דרך החלון אפשר לשמוע את הנעשה בכיתות. מורה אקראית מסבירה לתלמידים על זוויות ישרות וצורות גאומטריות. זה יום שמש יפה בלב החורף. בהפסקה, התלמידים יצאו לשחק במגרש שצמוד לבית הספר. שם, מול המכלים, כשבאוויר ריח חריף של דלק ועננת אובך באופק, החיים ילמדו אותם שיעור נוסף בסטטיסטיקה, כזה ששום בית ספר לא ילמד אותם: האם יש קשר בין ריח הדלק באוויר, עננת האובך באופק ואחוזי הסרטן הגבוהים בחיפה? את התשובה, חלק מההורים שלהם כבר למדו על בשרם.

בכל פעם נביא לכם את סיפורו של מקום אחר בישראל, שסובל מזיהום או מפגע סביבתי, דרך עיניהם של התושבים שחיים בו.

למפת המזהמים המלאה >>

אוסנת סיבוני נולדה בשכונה וחיה בה עד היום. היא ממתינה בפיצריה השכונתית "פדאל" לפגישה, יושבת על הכיסא, בוהה בנקודה בחלל. לאורך חייה נפגשה עם עשרות עיתונאים, היא כבר לא מתרגשת, ובעיקר לא בטוחה שמשהו אי פעם ישתנה. "לאן אני אעזוב?", היא אומרת בעצב. "אני גרה בשדרות דגניה כל חיי וכל המשפחה שלי בקריית חיים. נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני חיה כאן כבר 52 שנה. אבא שלי בן 84 וחי פה לידי וגם הילדים שלי וגם הנכדים, אז אני אעקור את עצמי ואלך? לאן אלך? אם אני אעזוב, כולם יצטרכו לעזוב".

שדרות דגניה בחיפה

בילדותה, רבים מבני המשפחה נפטרו מסרטן, שלושה מהדודים שלה, סבא וסבתא שלה משני הצדדים, ובן דוד נוסף מת מסרטן כשהיה בן חמש בלבד. "בזמנו, לאף אחד מאיתנו לא היתה מודעות", היא מספרת. "לא הבנו אז בכלל שיש בעיה בקרבה למכלי הנפט, אף אחד לא ידע. ואז מסביב התחילו למות אנשים". 

"אנחנו 'החצר האחורית'. כשיש בחירות נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, את זה לא באים לראות"

הטיול איתה לאורך השכונה מלווה בריח חריף של דלק, אבל היא לא מתרגשת. רק ערב קודם היו פה ניידות ומכבי אש. "עניין שבשגרה", היא אומרת. "כל החיים אנחנו מריחים ריח של נפט באוויר ומיליון פעם היו פה דליפות. אנחנו כמו ברווזים במטווח, גדלנו לתוך חיים של רכבי כיבוי אש וחומרים מסוכנים". היא נזכרת איך בכל פעם שהיתה דליפה, בית הספר היה נסגר וכולם היו מפונים.

"אנחנו החצר האחורית". מכלי תש"א

"רק בשנות ה-70 התחילו פה הפגנות נגד הזיהום, התושבים היו חוסמים את הכבישים וכולם היו יוצאים למחות, גם הילדים. אבל המדינה לא מקשיבה לנו, כבר עשרות שנים", היא אומר בכעס. "אנחנו 'החצר האחורית' כמו שאתם קוראים לזה. רק כשיש בחירות או כשמישהו מהכנסת עושה פה סיור, נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, כל יום מודעת אבל, את זה לא באים לראות, לא באים לראות למה מת פה כל יום מישהו".

שלפחות יהנו מהארנונה

אחד החומרים המזהמים שמסכנים אותה ואת תושבי העיר הוא בנזן. זה חומר שעלול לדלוף מהמכלים ומבתי הזיקוק ואף מעומס תחבורה. בתחנות הניטור אפשר לראות נוכחות כמעט קבועה שלו בריכוזים נמוכים. הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן קבעה שמדובר במסרטן ודאי, כזה שדי בחשיפה נמוכה שלו כדי להעלות את הסיכוי לנזק. 

סיבוני מחווה בידיה תנועות של "זה מה יש", ורק מזהירה שהריח עלול לגרום לכאב ראש. מי שרגיש מספיק למצב השכונה, בעיקר יכאב לו הלב. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה שנשלחו לבקשת "שקוף", בשנת 2020 לבדה התקבלו כ-150 תלונות על מפגעי ריח מקומיים, חלקם הגיעו ממכלי הענק, אחרים מכל הסביבה המזהמת. 

150 תלונות על מפגעי ריח ב-2020. בתים בשדרות דגניה

החיים של סיבוני המשיכו להמית עליה כאב. "זה היה אחרי שהתגרשתי ונשארתי לגדל לבד שישה ילדים", היא מנסה לשחזר. "ואז אמא שלי נפטרה מסרטן. למה היא היתה צריכה להגיע למצב הזה? היא לא עישנה ולא שתתה וחיה חיים בריאים. זה כמעט שבר אותי, אבל אמרתי שאסור לי, שאני צריכה להמשיך ולהילחם בשביל המשפחה שנשארה, בשביל החברים".

היא בחרה בחיים אקטיביסטיים והתמודדה ברשימה למועצת עיריית חיפה במטרה להפריד את קריית חיים מחיפה. הסיבה לכך בין היתר היא שהארנונה שמשלמים התושבים הולכת לקופת העירייה, כך גם הארנונה מהמכלים. משנת 2017 ועד 2020 עיריית חיפה קיבלה יותר מ-80 מיליון שקלים ממסי הארנונה של החברה הממשלתית תשתיות ואנרגיה, כך לפי בקשת חופש מידע שהגשנו ב"שקוף". אם לחיות בצל הזיהום, אז לפחות שקריית חיים תהנה ישירות מגובה הארנונה שלו, מאמינים שם בדגניה. סיבוני אמנם לא נכנסה למועצה, אבל היא לא מפסיקה להילחם. 

בית מול הים? בקריית חיים זה לא יעד מושך

היא פונה ללכת בין המכלים, אל סוף השיכון. לפתע הים נפרש ממול. לרגע אפשר להעמיד פנים שזה המקום היפה בעולם. רכס הרי הכרמל ממערב ובסופו הבירה של ההר הירוק תמיד. הגדה הדרום-מערבית של שדרות דגניה בנויה שורות שורות של שיכוני רכבת ישנים. הלחות סדקה אותם ונראה שאיש לא מיהר לשפץ, פרט לבית האחרון בשורה, זה שצופה לים. בכל מקום אחר בעולם, פיסת הנדל"ן הזו היתה יעד אקזוטי. אבל כאן כולם מדברים במונחים של השקעה ומתכוננים ליום שאחרי תש"ן, בפסימיות רבה. ליד הבית החדש היא פוגשת באלברט עזימי, חבר מועצת העיר לשעבר ותושב השכונה שהתמודד איתה ברשימה. הוא מסתכל על הבית החדש במבט מיואש ומסביר שזה רק צבע: "רעידת אדמה חזקה תמוטט פה הכל".

"מתים שייפול פה טיל, אולי זה יזעזע מישהו"

לפתע זוג דובר אנגלית, זר לנוף המקומי, ניגש לעזימי. הם מבית אל, כך סיפרו לו, וביקשו להישאר אנונימיים. לאחרונה רכשו כאן דירה שמשמשת אותם לנופש. "זה הצימר שלנו", אמרו בגאווה. "הילדים גרים לא רחוק, ורצינו להיות קרובים אליהם". "ומה לגבי הזיהום?" הם לא מתרגשים, "אם להיות קרוב לים אומר לשחות בתוך טנק דלק, אין לי בעיה עם זה", ענה הגבר. הזוג הסתלק.

הסיפור המלא של אוסנת סיבוני

"לאן אני אעזוב? אני גרה בשדרות דגניה כל חיי וכל המשפחה שלי בקריית חיים. נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני חיה כאן כבר 52 שנה. אבא שלי בן 84 וחי פה, לידי וגם הילדים שלי וגם הנכדים, אז אני אעקור את עצמי ואלך? לאן אלך? אם אני אעזוב, כולם יצטרכו לעזוב.

"כשההורים שלי הגיעו הנה ממרוקו, הם גרו במעברה שהיתה פה. הכל היה פה חולות, חולות והזנחה ומתקני אחסון הנפט של חברת תש"ן. המשפחה של סבתא שלי היו הראשונים שהגיעו לשדרות דגניה, ואחרי זה ההורים שלי קנו פה דירה ואבא שלי הקים בית מלאכה קטן. בשכונה איתנו גרו בעיקר יוצאי מרוקו, יוצאי מצרים ועיראק. לא היו פה אשכנזים, האמת שעד היום כמעט שאין. האשכנזים גרו בבתי הקרקע במקומות יותר מפוארים, פה היו רק דירות פשוטות של משרד השיכון.

"בזמנו, לאף אחד מאיתנו לא היתה מודעות. לא הבנו אז בכלל שיש בעיה בקרבה למכלי הנפט, אף אחד לא ידע. ואז מסביב התחילו למות אנשים והבנו שזה כנראה מהמכלים. הייתי בת ארבע כשאח של אבא שלי נפטר מסרטן ריאות. הוא לא עישן וחי בריא, ובכלל, הוא היה ממשפחה של ספורטאים, כולם במשפחה היו מתאבקים בבית הפועל. אחר כך גם סבא הלך מסרטן, ועוד אח של אבא וגם אחות, וגם הסבא השני והסבתא. כולם נפטרו מסרטן ולאט לאט המשפחה התפוררה. כשהייתי בת 12 התחלתי להבין בעצמי שמשהו לא בסדר פה. לוויה ועוד לוויה, ובן דוד שנפטר בגיל חמש בלבד.

"אנחנו כל החיים מריחים ריח של נפט באוויר, ומיליון פעם היו לנו דליפות. אנחנו כמו ברווזים במטווח, גדלנו לתוך חיים של רכבי כיבוי אש וחומרים מסוכנים. בית הספר שלנו היה צמוד לחווה ובכל פעם כשהיתה דליפה, בית הספר היה נסגר. בשנות ה-70 התחילו פה הפגנות נגד הזיהום, התושבים היו חוסמים את הכבישים וכולם היו יוצאים למחות, גם הילדים. אבל המדינה לא מקשיבה לנו, כבר עשרות שנים. אנחנו 'החצר האחורית' כמו שאתם קוראים לזה. רק כשיש בחירות או כשמישהו מהכנסת עושה פה סיור, נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, כל יום מודעת אבל, את זה לא באים לראות, לא באים לראות למה מת פה כל יום מישהו.

"לפעמים היינו רואים פיצוץ מהחלון ואחריו עשן שחור, והיו פה גם מלחמות ואזעקות ופחד שזה שיפלו פה טילים. ברור שאני מפחדת, פיצוץ הכי קטן במכלים וכולנו נמחקים. פעם נשרף פה אוטו בחוץ והיה רעש חזק, כל הרחוב יצא החוצה בפחד שקרה משהו במכלים. כולם גדלים פה על פחד. ולמרות הכל, אני אופטימית. גם כשקברתי את דודים שלי, ואת בני הדודים. אני משתדלת להיות אופטימית וחזקה, כי אם אני אפול, כולם יפלו אחרי.

"פעם אחת כמעט נשברתי. זה היה אחרי שהתגרשתי ונשארתי לגדל לבד שישה ילדים, ואמא שלי נפטרה מסרטן. למה היא היתה צריכה להגיע למצב הזה? היא לא עישנה ולא שתתה וחיה חיים בריאים. זה כמעט שבר אותי, אבל אמרתי שאסור לי, שאני צריכה להמשיך ולהילחם בשביל המשפחה שנשארה, בשביל החברים. בכל בלוק יש תושבים שנפטרו מסרטן. 2,000 דירות ולכל דירה יש מישהו שקשור אליה וחלה. וזה רק בשדרות דגניה, חוץ ממנו יש את הרחובות הפנימיים, וכשהרוח נושבת – זה על הכל. כל החרא והחומר יוצא וזה עף לכולם, ואנחנו ממשיכים לקבור".

"למה בעצם אתה לא רוצה לעזוב?" עזימי לא מתבלבל. " למה שאני אעזוב?" הוא עונה בכעס, כמעט עלבון. "שהם יעזבו", הוא מצביע על המכלים. "אנחנו מתים שייפול פה טיל. אולי זה יזעזע מישהו. לא רוצים להזיז את המכלים? אז לפחות תפצו אותנו על הדירות ונלך מפה".

"מתים שייפול פה טיל". עזימי וסיבוני

נולדו לו לעזימי חמישה ילדים. לפני עשר שנים, אחד מבניו נפטר מסרטן, בגיל 32 בלבד. שלוש וחצי שנים הוא סחב את המחלה. "מי שיש לו את זה, עדיף שימות מהר", עזימי קובע. גם אח שלו נפטר מסרטן, וגם שכן קרוב. אנחנו חוזרים לפיצה פאדל. סיבוני חוזרת להתיישב בכסא שלה, מהורהרת. עזימי מונה את חבריו שאינם. "למי אכפת שהם מתים עכשיו", הוא אומר בעצב. לפני שנה הוא ספר כמה חולים יש ב-1,400 הדירות שבשכונה. הוא הגיע ל-382 חולים בזמן נתון: "מאז עוד הרבה הצטרפו, וחלק כבר אינם".

דורות של אנשים משלמים

"כשההורים שלי הגיעו הנה ממרוקו, הם גרו במעברה שהיתה פה", מספרת סיבוני. "הכל היה פה חולות, חולות והזנחה ומתקני אחסון הנפט של חברת תש"ן. בשכונה איתנו גרו בעיקר יוצאי מרוקו, יוצאי מצרים ועיראק. לא היו פה אשכנזים, האמת שעד היום כמעט שאין. האשכנזים גרו בבתי הקרקע במקומות יותר מפוארים, פה קמו רק דירות פשוטות של משרד השיכון". 

הדירות הפשוטות נשארו עד היום. הסקר האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2017 מלמד שהאזור של שדרות דגניה שייך לאשכול ארבע במדד חברתי כלכלי, הרבה מתחת לעיר כולה. לשם השוואה, חיפה שייכת לאשכול שבע. גם מבחינת השכלה, נתוני האזור נמוכים. ממוצע שנות הלימוד בשכונה בקרב בני 25 ועד 54 בשכונה הוא פחות מ-12 שנים ופחות מרבע מהאוכלוסיה מחזיקה בתואר אקדמי כלשהו. ההכנסה באזור בהתאם, וכמעט מחצית מהאוכלוסייה מרוויחה פחות משכר המינימום.

כניסה לתחנת הרכבת? לא לתושבי השכונה המערבית בקריית חיים

סיבוני ועזימי נפרדים והולכים לדרכם. התחנה הבאה: מתחם בתי הזיקוק. לשם מוזרם הנפט מהמכליות. אם לא יהיה בז"ן, לא תהיה חוות תש"ן, הנוסחה די פשוטה. מכלי הענק מאפסנים נפט עבור בתי הזיקוק עוד מתקופת המנדט. מסביבם קמו שכונות וצמחה עיר ותעשייה, עוד בשנים שאיש לא קשר בין זיהום אוויר ועודף תחלואה. בינתיים, דורות של אנשים שילמו בחייהם על דליפות, וחוסר ידע. 

בחיפה חולים יותר בסרטן – הנתונים

נפת חיפה מובילה במקרי סרטן ביחס לממוצע הארצי. בין שנת 2011 ועד 2015 נרשם עודף תחלואה בסרטן חודרני של 11% בנפת חיפה עבור גברים ביחס לממוצע הארצי, ו-9% עודף בקרב נשים. הנתונים העגומים פורסמו במסגרת המלצות ועדת המנכלים לפיתוח וקידום מפרץ חיפה ביוני האחרון. כדי להבין את עומק הדרמה, בירושלים באותן השנים היקף התחלואה נמוך מהממוצע הארצי ב-14% בקרב גברים ו-9% מתחת לממוצע הארצי בקרב נשים.

גם בסרטן השד נמצאה תחלואה עודפת בנפת חיפה של 7% מעל הממוצע. הנתונים גבוהים במיוחד כשמדובר בסרטן ריאה בקרב נשים, שם נמדדו 15% מעל הממוצע הארצי. לגבי סרטן ריאה בקרב גברים, לא סופקו נתונים. לשם השוואה, בירושלים אחוז חולות סרטן הריאה היה נמוך מהממוצע הארצי ב-16% באותן השנים, פער של יותר מ-30%. חשוב לציין שההשלכות של זיהום אוויר ניכרות שנים ארוכות לאחר החשיפה, כך שיכול להיות שרבים מתושבי חיפה שכבר עזבו את העיר, חלו בסרטן, אולם אין דרך לשייך אותם גיאוגרפית.

הדרך החוצה מהשכונה מובילה אל תחנת הרכבת. אלא שלתושבי השכונה המערבית אין כניסה לתחנה. מישהו החליט שהצד המערבי ישמש ליציאה בלבד ולצידו נטוע שלט "אין כניסה". כדי להגיע לתחנה הם יצטרכו לעשות סיבוב גדול, כמו לרמוז שאל השכונות האלה, קל להיכנס, אבל מאוד קשה לצאת. 

אוסנת סיבוני נולדה בשכונה וחיה בה עד היום. היא ממתינה בפיצריה השכונתית "פדאל" לפגישה, יושבת על הכיסא, בוהה בנקודה בחלל. לאורך חייה נפגשה עם עשרות עיתונאים, היא כבר לא מתרגשת, ובעיקר לא בטוחה שמשהו אי פעם ישתנה. "לאן אני אעזוב?", היא אומרת בעצב. "אני גרה בשדרות דגניה כל חיי וכל המשפחה שלי בקריית חיים. נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני חיה כאן כבר 52 שנה. אבא שלי בן 84 וחי פה לידי וגם הילדים שלי וגם הנכדים, אז אני אעקור את עצמי ואלך? לאן אלך? אם אני אעזוב, כולם יצטרכו לעזוב".

בילדותה, רבים מבני המשפחה נפטרו מסרטן, שלושה מהדודים שלה, סבא וסבתא שלה משני הצדדים, ובן דוד נוסף מת מסרטן כשהיה בן חמש בלבד. "בזמנו, לאף אחד מאיתנו לא היתה מודעות", היא מספרת. "לא הבנו אז בכלל שיש בעיה בקרבה למכלי הנפט, אף אחד לא ידע. ואז מסביב התחילו למות אנשים". 

"אנחנו 'החצר האחורית'. כשיש בחירות נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, את זה לא באים לראות"

הטיול איתה לאורך השכונה מלווה בריח חריף של דלק, אבל היא לא מתרגשת. רק ערב קודם היו פה ניידות ומכבי אש. "עניין שבשגרה", היא אומרת. "כל החיים אנחנו מריחים ריח של נפט באוויר ומיליון פעם היו פה דליפות. אנחנו כמו ברווזים במטווח, גדלנו לתוך חיים של רכבי כיבוי אש וחומרים מסוכנים". היא נזכרת איך בכל פעם שהיתה דליפה, בית הספר היה נסגר וכולם היו מפונים.

"רק בשנות ה-70 התחילו פה הפגנות נגד הזיהום, התושבים היו חוסמים את הכבישים וכולם היו יוצאים למחות, גם הילדים. אבל המדינה לא מקשיבה לנו, כבר עשרות שנים", היא אומר בכעס. "אנחנו 'החצר האחורית' כמו שאתם קוראים לזה. רק כשיש בחירות או כשמישהו מהכנסת עושה פה סיור, נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, כל יום מודעת אבל, את זה לא באים לראות, לא באים לראות למה מת פה כל יום מישהו".

שלפחות יהנו מהארנונה

אחד החומרים המזהמים שמסכנים אותה ואת תושבי העיר הוא בנזן. זה חומר שעלול לדלוף מהמכלים ומבתי הזיקוק ואף מעומס תחבורה. בתחנות הניטור אפשר לראות נוכחות כמעט קבועה שלו בריכוזים נמוכים. הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן קבעה שמדובר במסרטן ודאי, כזה שדי בחשיפה נמוכה שלו כדי להעלות את הסיכוי לנזק. 

סיבוני מחווה בידיה תנועות של "זה מה יש", ורק מזהירה שהריח עלול לגרום לכאב ראש. מי שרגיש מספיק למצב השכונה, בעיקר יכאב לו הלב. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה שנשלחו לבקשת "שקוף", בשנת 2020 לבדה התקבלו כ-150 תלונות על מפגעי ריח מקומיים, חלקם הגיעו ממכלי הענק, אחרים מכל הסביבה המזהמת. 

החיים של סיבוני המשיכו להמית עליה כאב. "זה היה אחרי שהתגרשתי ונשארתי לגדל לבד שישה ילדים", היא מנסה לשחזר. "ואז אמא שלי נפטרה מסרטן. למה היא היתה צריכה להגיע למצב הזה? היא לא עישנה ולא שתתה וחיה חיים בריאים. זה כמעט שבר אותי, אבל אמרתי שאסור לי, שאני צריכה להמשיך ולהילחם בשביל המשפחה שנשארה, בשביל החברים".

היא בחרה בחיים אקטיביסטיים והתמודדה ברשימה למועצת עיריית חיפה במטרה להפריד את קריית חיים מחיפה. הסיבה לכך בין היתר היא שהארנונה שמשלמים התושבים הולכת לקופת העירייה, כך גם הארנונה מהמכלים. משנת 2017 ועד 2020 עיריית חיפה קיבלה יותר מ-80 מיליון שקלים ממסי הארנונה של החברה הממשלתית תשתיות ואנרגיה, כך לפי בקשת חופש מידע שהגשנו ב"שקוף". אם לחיות בצל הזיהום, אז לפחות שקריית חיים תהנה ישירות מגובה הארנונה שלו, מאמינים שם בדגניה. סיבוני אמנם לא נכנסה למועצה, אבל היא לא מפסיקה להילחם. 

היא פונה ללכת בין המכלים, אל סוף השיכון. לפתע הים נפרש ממול. לרגע אפשר להעמיד פנים שזה המקום היפה בעולם. רכס הרי הכרמל ממערב ובסופו הבירה של ההר הירוק תמיד. הגדה הדרום-מערבית של שדרות דגניה בנויה שורות שורות של שיכוני רכבת ישנים. הלחות סדקה אותם ונראה שאיש לא מיהר לשפץ, פרט לבית האחרון בשורה, זה שצופה לים. בכל מקום אחר בעולם, פיסת הנדל"ן הזו היתה יעד אקזוטי. אבל כאן כולם מדברים במונחים של השקעה ומתכוננים ליום שאחרי תש"ן, בפסימיות רבה. ליד הבית החדש היא פוגשת באלברט עזימי, חבר מועצת העיר לשעבר ותושב השכונה שהתמודד איתה ברשימה. הוא מסתכל על הבית החדש במבט מיואש ומסביר שזה רק צבע: "רעידת אדמה חזקה תמוטט פה הכל".

"מתים שייפול פה טיל, אולי זה יזעזע מישהו"

לפתע זוג דובר אנגלית, זר לנוף המקומי, ניגש לעזימי. הם מבית אל, כך סיפרו לו, וביקשו להישאר אנונימיים. לאחרונה רכשו כאן דירה שמשמשת אותם לנופש. "זה הצימר שלנו", אמרו בגאווה. "הילדים גרים לא רחוק, ורצינו להיות קרובים אליהם". "ומה לגבי הזיהום?" הם לא מתרגשים, "אם להיות קרוב לים אומר לשחות בתוך טנק דלק, אין לי בעיה עם זה", ענה הגבר. הזוג הסתלק.

הסיפור המלא של אוסנת סיבוני

"לאן אני אעזוב? אני גרה בשדרות דגניה כל חיי וכל המשפחה שלי בקריית חיים. נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני חיה כאן כבר 52 שנה. אבא שלי בן 84 וחי פה, לידי וגם הילדים שלי וגם הנכדים, אז אני אעקור את עצמי ואלך? לאן אלך? אם אני אעזוב, כולם יצטרכו לעזוב.

"כשההורים שלי הגיעו הנה ממרוקו, הם גרו במעברה שהיתה פה. הכל היה פה חולות, חולות והזנחה ומתקני אחסון הנפט של חברת תש"ן. המשפחה של סבתא שלי היו הראשונים שהגיעו לשדרות דגניה, ואחרי זה ההורים שלי קנו פה דירה ואבא שלי הקים בית מלאכה קטן. בשכונה איתנו גרו בעיקר יוצאי מרוקו, יוצאי מצרים ועיראק. לא היו פה אשכנזים, האמת שעד היום כמעט שאין. האשכנזים גרו בבתי הקרקע במקומות יותר מפוארים, פה היו רק דירות פשוטות של משרד השיכון.

"בזמנו, לאף אחד מאיתנו לא היתה מודעות. לא הבנו אז בכלל שיש בעיה בקרבה למכלי הנפט, אף אחד לא ידע. ואז מסביב התחילו למות אנשים והבנו שזה כנראה מהמכלים. הייתי בת ארבע כשאח של אבא שלי נפטר מסרטן ריאות. הוא לא עישן וחי בריא, ובכלל, הוא היה ממשפחה של ספורטאים, כולם במשפחה היו מתאבקים בבית הפועל. אחר כך גם סבא הלך מסרטן, ועוד אח של אבא וגם אחות, וגם הסבא השני והסבתא. כולם נפטרו מסרטן ולאט לאט המשפחה התפוררה. כשהייתי בת 12 התחלתי להבין בעצמי שמשהו לא בסדר פה. לוויה ועוד לוויה, ובן דוד שנפטר בגיל חמש בלבד.

"אנחנו כל החיים מריחים ריח של נפט באוויר, ומיליון פעם היו לנו דליפות. אנחנו כמו ברווזים במטווח, גדלנו לתוך חיים של רכבי כיבוי אש וחומרים מסוכנים. בית הספר שלנו היה צמוד לחווה ובכל פעם כשהיתה דליפה, בית הספר היה נסגר. בשנות ה-70 התחילו פה הפגנות נגד הזיהום, התושבים היו חוסמים את הכבישים וכולם היו יוצאים למחות, גם הילדים. אבל המדינה לא מקשיבה לנו, כבר עשרות שנים. אנחנו 'החצר האחורית' כמו שאתם קוראים לזה. רק כשיש בחירות או כשמישהו מהכנסת עושה פה סיור, נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, כל יום מודעת אבל, את זה לא באים לראות, לא באים לראות למה מת פה כל יום מישהו.

"לפעמים היינו רואים פיצוץ מהחלון ואחריו עשן שחור, והיו פה גם מלחמות ואזעקות ופחד שזה שיפלו פה טילים. ברור שאני מפחדת, פיצוץ הכי קטן במכלים וכולנו נמחקים. פעם נשרף פה אוטו בחוץ והיה רעש חזק, כל הרחוב יצא החוצה בפחד שקרה משהו במכלים. כולם גדלים פה על פחד. ולמרות הכל, אני אופטימית. גם כשקברתי את דודים שלי, ואת בני הדודים. אני משתדלת להיות אופטימית וחזקה, כי אם אני אפול, כולם יפלו אחרי.

"פעם אחת כמעט נשברתי. זה היה אחרי שהתגרשתי ונשארתי לגדל לבד שישה ילדים, ואמא שלי נפטרה מסרטן. למה היא היתה צריכה להגיע למצב הזה? היא לא עישנה ולא שתתה וחיה חיים בריאים. זה כמעט שבר אותי, אבל אמרתי שאסור לי, שאני צריכה להמשיך ולהילחם בשביל המשפחה שנשארה, בשביל החברים. בכל בלוק יש תושבים שנפטרו מסרטן. 2,000 דירות ולכל דירה יש מישהו שקשור אליה וחלה. וזה רק בשדרות דגניה, חוץ ממנו יש את הרחובות הפנימיים, וכשהרוח נושבת – זה על הכל. כל החרא והחומר יוצא וזה עף לכולם, ואנחנו ממשיכים לקבור".

"למה בעצם אתה לא רוצה לעזוב?" עזימי לא מתבלבל. " למה שאני אעזוב?" הוא עונה בכעס, כמעט עלבון. "שהם יעזבו", הוא מצביע על המכלים. "אנחנו מתים שייפול פה טיל. אולי זה יזעזע מישהו. לא רוצים להזיז את המכלים? אז לפחות תפצו אותנו על הדירות ונלך מפה".

נולדו לו לעזימי חמישה ילדים. לפני עשר שנים, אחד מבניו נפטר מסרטן, בגיל 32 בלבד. שלוש וחצי שנים הוא סחב את המחלה. "מי שיש לו את זה, עדיף שימות מהר", עזימי קובע. גם אח שלו נפטר מסרטן, וגם שכן קרוב. אנחנו חוזרים לפיצה פאדל. סיבוני חוזרת להתיישב בכסא שלה, מהורהרת. עזימי מונה את חבריו שאינם. "למי אכפת שהם מתים עכשיו", הוא אומר בעצב. לפני שנה הוא ספר כמה חולים יש ב-1,400 הדירות שבשכונה. הוא הגיע ל-382 חולים בזמן נתון: "מאז עוד הרבה הצטרפו, וחלק כבר אינם".

דורות של אנשים משלמים

"כשההורים שלי הגיעו הנה ממרוקו, הם גרו במעברה שהיתה פה", מספרת סיבוני. "הכל היה פה חולות, חולות והזנחה ומתקני אחסון הנפט של חברת תש"ן. בשכונה איתנו גרו בעיקר יוצאי מרוקו, יוצאי מצרים ועיראק. לא היו פה אשכנזים, האמת שעד היום כמעט שאין. האשכנזים גרו בבתי הקרקע במקומות יותר מפוארים, פה קמו רק דירות פשוטות של משרד השיכון". 

הדירות הפשוטות נשארו עד היום. הסקר האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2017 מלמד שהאזור של שדרות דגניה שייך לאשכול ארבע במדד חברתי כלכלי, הרבה מתחת לעיר כולה. לשם השוואה, חיפה שייכת לאשכול שבע. גם מבחינת השכלה, נתוני האזור נמוכים. ממוצע שנות הלימוד בשכונה בקרב בני 25 ועד 54 בשכונה הוא פחות מ-12 שנים ופחות מרבע מהאוכלוסיה מחזיקה בתואר אקדמי כלשהו. ההכנסה באזור בהתאם, וכמעט מחצית מהאוכלוסייה מרוויחה פחות משכר המינימום.

סיבוני ועזימי נפרדים והולכים לדרכם. התחנה הבאה: מתחם בתי הזיקוק. לשם מוזרם הנפט מהמכליות. אם לא יהיה בז"ן, לא תהיה חוות תש"ן, הנוסחה די פשוטה. מכלי הענק מאפסנים נפט עבור בתי הזיקוק עוד מתקופת המנדט. מסביבם קמו שכונות וצמחה עיר ותעשייה, עוד בשנים שאיש לא קשר בין זיהום אוויר ועודף תחלואה. בינתיים, דורות של אנשים שילמו בחייהם על דליפות, וחוסר ידע. 

בחיפה חולים יותר בסרטן – הנתונים

נפת חיפה מובילה במקרי סרטן ביחס לממוצע הארצי. בין שנת 2011 ועד 2015 נרשם עודף תחלואה בסרטן חודרני של 11% בנפת חיפה עבור גברים ביחס לממוצע הארצי, ו-9% עודף בקרב נשים. הנתונים העגומים פורסמו במסגרת המלצות ועדת המנכלים לפיתוח וקידום מפרץ חיפה ביוני האחרון. כדי להבין את עומק הדרמה, בירושלים באותן השנים היקף התחלואה נמוך מהממוצע הארצי ב-14% בקרב גברים ו-9% מתחת לממוצע הארצי בקרב נשים.

גם בסרטן השד נמצאה תחלואה עודפת בנפת חיפה של 7% מעל הממוצע. הנתונים גבוהים במיוחד כשמדובר בסרטן ריאה בקרב נשים, שם נמדדו 15% מעל הממוצע הארצי. לגבי סרטן ריאה בקרב גברים, לא סופקו נתונים. לשם השוואה, בירושלים אחוז חולות סרטן הריאה היה נמוך מהממוצע הארצי ב-16% באותן השנים, פער של יותר מ-30%. חשוב לציין שההשלכות של זיהום אוויר ניכרות שנים ארוכות לאחר החשיפה, כך שיכול להיות שרבים מתושבי חיפה שכבר עזבו את העיר, חלו בסרטן, אולם אין דרך לשייך אותם גיאוגרפית.

הדרך החוצה מהשכונה מובילה אל תחנת הרכבת. אלא שלתושבי השכונה המערבית אין כניסה לתחנה. מישהו החליט שהצד המערבי ישמש ליציאה בלבד ולצידו נטוע שלט "אין כניסה". כדי להגיע לתחנה הם יצטרכו לעשות סיבוב גדול, כמו לרמוז שאל השכונות האלה, קל להיכנס, אבל מאוד קשה לצאת. 

תגובות

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה:

"במהלך הליכי האכיפה והפיקוח שביצע המשרד להגנת הסביבה נערכו פעולות, שבמסגרתן התגלה כי חלק מהמכלים לא תוחזקו כנדרש ולכן נגרמו מטרדי ריח בסביבה. בעקבות שימוע שערך מחוז חיפה לתש"ן במהלכו דרש המחוז כי תש"ן תשבית 4 מכלים לא תקינים ותבצע פעולות נוספות שתכליתן מניעת מפגעים סביבתיים, פחתו התלונות על מטרדי הריח באופן משמעותי ועמדו על עשרות בודדות בשנת 2021.

"כיום, בסמוך לגדר מתחם תש"ן ממוקמת ניידת ניטור של איגוד ערים חיפה. הניידת מנטרת בנזן, חלקיקים נשימתיים בגודל 2.5 מיקרון (ppm 2.5) טולואן, קסילן, אתיל, תחמוצות חנקן ותחמוצות גופרית. בשנתיים האחרונות לא נרשמו חריגות בתוצאות הדיגום.

"את תוצאות הניטור של ניידת איגוד הערים ניתן לראות בקישור שלהלן: https://www.svivaaqm.net/ . תחת שם התחנה "חיפה, קריית חיים-מערבית". על פי דרישת מחוז חיפה, בחודשים הקרובים תושלם הקמת מערכת ניטור רציף שתמוקם בגדר המפעל. עד אז, בהתאם לדרישת המשרד להגנת הסביבה, המפעל נדרש לבצע דיגומים סביבתיים בתדירות של אחת לשבועיים.

"נושא מפרץ חיפה נמצא בעדיפות עליונה של המשרד להגנת הסביבה ושל הממשלה. השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, פנתה לראש הממשלה בקריאה לקדם ביחד החלטת ממשלה לאימוץ ההמלצות של ועדת המנכ"לים, הקמת ועדה מלווה והקמת מנהלת – וממש בימים אלו מקדמת הממשלה החלטה לפינוי התעשייה הפטרוכימית מהמפרץ בהובלת רה"מ חליפי, יאיר לפיד. בעת הזו של משבר האקלים ובתקופה זו, שבה אנו מתווים את הדרך למעבר לכלכלה דלת פחמן, עלינו להפסיק את ההשקעות בתשתיות פוסיליות ולהאיץ את ההשקעות באנרגיות מתחדשות. הביטחון האנרגטי של ישראל צריך לבוא מאנרגיית השמש, והמפעלים במפרץ חיפה צריכים לפנות את מקומם – לטובת הסביבה והבריאות של כלל תושבות ותושבי האזור".

 

מתשתיות אנרגיה נמסר בתגובה:

"תשתיות אנרגיה היא חברה חיונית למשק האנרגיה בישראל ולתפקודו הרציף. החברה מקצועית ובטוחה ועומדת בכל תקני הבטיחות מהמחמירים ביותר בעולם, ובכללם חוק אוויר נקי. תשתיות אנרגיה מבוקרת ומפוקחת על ידי כלל הגורמים הרלוונטיים, ובהם המשרד להגנת הסביבה, ומיישמת את הנחיותיהם באופן מלא.

"תשתיות אנרגיה היא חברה בבעלות ממשלתית מלאה, ומתקניה ממוקמים באזור קריית חיים משנת 1934, טרם הקמת המדינה, תקופה בה אף אדם לא התגורר סביב חוות המיכלים. עם השנים קודמו תוכניות בנייה בסמוך למתקן החברה, ונוצר חיכוך הולך וגובר בין צורכי ההתפתחות העירוניים לבין צרכי משק האנרגיה. לאורך עשרות שנים נמנעו קובעי המדיניות והרגולטורים מקבלת החלטות שיסדירו סוגיה מורכבת זו. תשתיות אנרגיה תומכת בעמדת תושבי השכונה וסבורה כי אין זה נכון לתפעל חוות מיכלים בתוך שכונת מגורים, ויש להעביר את מתקני החברה לאתר חלופי בטוח. החלטה זו נמצאת כבר שנים של שולחנם של מקבלי ההחלטות ברמות הגבוהות ביותר והחברה תשתף פעולה עם כל החלטה שתתקבל".

משוב על האתר החדש

אנחנו בתקופת הרצה, נשמח לכל פידבק.

הירשמו לניוזלטר השבועי החדש שלנו, עם כל הכתבות והתחקירים של "שקוף" ו"העין השביעית" בנושאי סביבה, לצד חדשות משבר האקלים מהארץ ומהעולם.

תודה על המשוב!

בזכותך אנחנו משתפרים כל הזמן.

אם עדיין לא הצטרפת כמו"ל – אפשר לעשות את זה כאן.

מערכת שקוף.