"כמו ברווזים במטווח": החיים לצד מכלי הנפט במפרץ חיפה

אוסנת סיבוני נולדה בשכונה וחיה בה עד היום. היא ממתינה בפיצריה השכונתית "פדאל" לפגישה, יושבת על הכיסא, בוהה בנקודה בחלל. לאורך חייה נפגשה עם עשרות עיתונאים, היא כבר לא מתרגשת, ובעיקר לא בטוחה שמשהו אי פעם ישתנה. "לאן אני אעזוב?", היא אומרת בעצב. "אני גרה בשדרות דגניה כל חיי וכל המשפחה שלי בקריית חיים. נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני חיה כאן כבר 52 שנה. אבא שלי בן 84 וחי פה לידי וגם הילדים שלי וגם הנכדים, אז אני אעקור את עצמי ואלך? לאן אלך? אם אני אעזוב, כולם יצטרכו לעזוב".

בילדותה, רבים מבני המשפחה נפטרו מסרטן, שלושה מהדודים שלה, סבא וסבתא שלה משני הצדדים, ובן דוד נוסף מת מסרטן כשהיה בן חמש בלבד. "בזמנו, לאף אחד מאיתנו לא היתה מודעות", היא מספרת. "לא הבנו אז בכלל שיש בעיה בקרבה למכלי הנפט, אף אחד לא ידע. ואז מסביב התחילו למות אנשים". 

"אנחנו 'החצר האחורית'. כשיש בחירות נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, את זה לא באים לראות"

הטיול איתה לאורך השכונה מלווה בריח חריף של דלק, אבל היא לא מתרגשת. רק ערב קודם היו פה ניידות ומכבי אש. "עניין שבשגרה", היא אומרת. "כל החיים אנחנו מריחים ריח של נפט באוויר ומיליון פעם היו פה דליפות. אנחנו כמו ברווזים במטווח, גדלנו לתוך חיים של רכבי כיבוי אש וחומרים מסוכנים". היא נזכרת איך בכל פעם שהיתה דליפה, בית הספר היה נסגר וכולם היו מפונים.

"רק בשנות ה-70 התחילו פה הפגנות נגד הזיהום, התושבים היו חוסמים את הכבישים וכולם היו יוצאים למחות, גם הילדים. אבל המדינה לא מקשיבה לנו, כבר עשרות שנים", היא אומר בכעס. "אנחנו 'החצר האחורית' כמו שאתם קוראים לזה. רק כשיש בחירות או כשמישהו מהכנסת עושה פה סיור, נזכרים בשדרות דגניה בקריית חיים. ובשאר הזמן, אנחנו קוברים פה אנשים, כל יום מישהו אחר, כל יום מודעת אבל, את זה לא באים לראות, לא באים לראות למה מת פה כל יום מישהו".

שלפחות יהנו מהארנונה

אחד החומרים המזהמים שמסכנים אותה ואת תושבי העיר הוא בנזן. זה חומר שעלול לדלוף מהמכלים ומבתי הזיקוק ואף מעומס תחבורה. בתחנות הניטור אפשר לראות נוכחות כמעט קבועה שלו בריכוזים נמוכים. הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן קבעה שמדובר במסרטן ודאי, כזה שדי בחשיפה נמוכה שלו כדי להעלות את הסיכוי לנזק. 

סיבוני מחווה בידיה תנועות של "זה מה יש", ורק מזהירה שהריח עלול לגרום לכאב ראש. מי שרגיש מספיק למצב השכונה, בעיקר יכאב לו הלב. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה שנשלחו לבקשת "שקוף", בשנת 2020 לבדה התקבלו כ-150 תלונות על מפגעי ריח מקומיים, חלקם הגיעו ממכלי הענק, אחרים מכל הסביבה המזהמת. 

החיים של סיבוני המשיכו להמית עליה כאב. "זה היה אחרי שהתגרשתי ונשארתי לגדל לבד שישה ילדים", היא מנסה לשחזר. "ואז אמא שלי נפטרה מסרטן. למה היא היתה צריכה להגיע למצב הזה? היא לא עישנה ולא שתתה וחיה חיים בריאים. זה כמעט שבר אותי, אבל אמרתי שאסור לי, שאני צריכה להמשיך ולהילחם בשביל המשפחה שנשארה, בשביל החברים".

היא בחרה בחיים אקטיביסטיים והתמודדה ברשימה למועצת עיריית חיפה במטרה להפריד את קריית חיים מחיפה. הסיבה לכך בין היתר היא שהארנונה שמשלמים התושבים הולכת לקופת העירייה, כך גם הארנונה מהמכלים. משנת 2017 ועד 2020 עיריית חיפה קיבלה יותר מ-80 מיליון שקלים ממסי הארנונה של החברה הממשלתית תשתיות ואנרגיה, כך לפי בקשת חופש מידע שהגשנו ב"שקוף". אם לחיות בצל הזיהום, אז לפחות שקריית חיים תהנה ישירות מגובה הארנונה שלו, מאמינים שם בדגניה. סיבוני אמנם לא נכנסה למועצה, אבל היא לא מפסיקה להילחם. 

היא פונה ללכת בין המכלים, אל סוף השיכון. לפתע הים נפרש ממול. לרגע אפשר להעמיד פנים שזה המקום היפה בעולם. רכס הרי הכרמל ממערב ובסופו הבירה של ההר הירוק תמיד. הגדה הדרום-מערבית של שדרות דגניה בנויה שורות שורות של שיכוני רכבת ישנים. הלחות סדקה אותם ונראה שאיש לא מיהר לשפץ, פרט לבית האחרון בשורה, זה שצופה לים. בכל מקום אחר בעולם, פיסת הנדל"ן הזו היתה יעד אקזוטי. אבל כאן כולם מדברים במונחים של השקעה ומתכוננים ליום שאחרי תש"ן, בפסימיות רבה. ליד הבית החדש היא פוגשת באלברט עזימי, חבר מועצת העיר לשעבר ותושב השכונה שהתמודד איתה ברשימה. הוא מסתכל על הבית החדש במבט מיואש ומסביר שזה רק צבע: "רעידת אדמה חזקה תמוטט פה הכל".

"מתים שייפול פה טיל, אולי זה יזעזע מישהו"

לפתע זוג דובר אנגלית, זר לנוף המקומי, ניגש לעזימי. הם מבית אל, כך סיפרו לו, וביקשו להישאר אנונימיים. לאחרונה רכשו כאן דירה שמשמשת אותם לנופש. "זה הצימר שלנו", אמרו בגאווה. "הילדים גרים לא רחוק, ורצינו להיות קרובים אליהם". "ומה לגבי הזיהום?" הם לא מתרגשים, "אם להיות קרוב לים אומר לשחות בתוך טנק דלק, אין לי בעיה עם זה", ענה הגבר. הזוג הסתלק.

"למה בעצם אתה לא רוצה לעזוב?" עזימי לא מתבלבל. " למה שאני אעזוב?" הוא עונה בכעס, כמעט עלבון. "שהם יעזבו", הוא מצביע על המכלים. "אנחנו מתים שייפול פה טיל. אולי זה יזעזע מישהו. לא רוצים להזיז את המכלים? אז לפחות תפצו אותנו על הדירות ונלך מפה".

נולדו לו לעזימי חמישה ילדים. לפני עשר שנים, אחד מבניו נפטר מסרטן, בגיל 32 בלבד. שלוש וחצי שנים הוא סחב את המחלה. "מי שיש לו את זה, עדיף שימות מהר", עזימי קובע. גם אח שלו נפטר מסרטן, וגם שכן קרוב. אנחנו חוזרים לפיצה פאדל. סיבוני חוזרת להתיישב בכסא שלה, מהורהרת. עזימי מונה את חבריו שאינם. "למי אכפת שהם מתים עכשיו", הוא אומר בעצב. לפני שנה הוא ספר כמה חולים יש ב-1,400 הדירות שבשכונה. הוא הגיע ל-382 חולים בזמן נתון: "מאז עוד הרבה הצטרפו, וחלק כבר אינם".

דורות של אנשים משלמים

"כשההורים שלי הגיעו הנה ממרוקו, הם גרו במעברה שהיתה פה", מספרת סיבוני. "הכל היה פה חולות, חולות והזנחה ומתקני אחסון הנפט של חברת תש"ן. בשכונה איתנו גרו בעיקר יוצאי מרוקו, יוצאי מצרים ועיראק. לא היו פה אשכנזים, האמת שעד היום כמעט שאין. האשכנזים גרו בבתי הקרקע במקומות יותר מפוארים, פה קמו רק דירות פשוטות של משרד השיכון". 

הדירות הפשוטות נשארו עד היום. הסקר האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2017 מלמד שהאזור של שדרות דגניה שייך לאשכול ארבע במדד חברתי כלכלי, הרבה מתחת לעיר כולה. לשם השוואה, חיפה שייכת לאשכול שבע. גם מבחינת השכלה, נתוני האזור נמוכים. ממוצע שנות הלימוד בשכונה בקרב בני 25 ועד 54 בשכונה הוא פחות מ-12 שנים ופחות מרבע מהאוכלוסיה מחזיקה בתואר אקדמי כלשהו. ההכנסה באזור בהתאם, וכמעט מחצית מהאוכלוסייה מרוויחה פחות משכר המינימום.

סיבוני ועזימי נפרדים והולכים לדרכם. התחנה הבאה: מתחם בתי הזיקוק. לשם מוזרם הנפט מהמכליות. אם לא יהיה בז"ן, לא תהיה חוות תש"ן, הנוסחה די פשוטה. מכלי הענק מאפסנים נפט עבור בתי הזיקוק עוד מתקופת המנדט. מסביבם קמו שכונות וצמחה עיר ותעשייה, עוד בשנים שאיש לא קשר בין זיהום אוויר ועודף תחלואה. בינתיים, דורות של אנשים שילמו בחייהם על דליפות, וחוסר ידע. 

הדרך החוצה מהשכונה מובילה אל תחנת הרכבת. אלא שלתושבי השכונה המערבית אין כניסה לתחנה. מישהו החליט שהצד המערבי ישמש ליציאה בלבד ולצידו נטוע שלט "אין כניסה". כדי להגיע לתחנה הם יצטרכו לעשות סיבוב גדול, כמו לרמוז שאל השכונות האלה, קל להיכנס, אבל מאוד קשה לצאת.