הייתי צריך ללחוץ יותר על זנדברג. זה היה יכול להצליח

זה הפך לסוג של טקס קבוע – כמעט בכל חודש בשנה החולפת קראתי כתבות בעיתונות העולמית על שיא חדש של בירוא לא חוקי ביערות האמזונס. כל קריאה לוותה במחשבה שאני חייב לכתוב על הנושא, אך מלבד פעמיים, לא התמדתי בסיקור ובדיעבד פספסתי הזדמנות להשפיע על חלקה הלא קטן של ישראל בהרס שמתבצע שם.

מה לנו להרס היערות שבדרום אמריקה? כ-90% מכריתת העצים באמזונס נעשית באופן לא חוקי ומתבצעת ברובה המוחלט למען גידול פרות למאכל. ישראל היא אחת מ-10 היבאוניות הגדולות בעולם של בשר מהאמזונס (נכון ל-2020). הבירוא מקרב את היערות לנקודת האל-חזור – הנקודה שממנה האמזונס יהפכו מיערות טרופיים, לסוואנה יבשה שפולטת מיליארדי טונות של פחמן דו-חמצני, במקום לקלוט אותו.

• האם ישראל תצטרף לסנקציות על תאגידים שהורסים את האמזונס?
• ההרס באמזונס שובר שיאים – השרה תמר זנדברג מתעלמת

השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג חרטה על דגלה את המאבק במשבר האקלים בזמן כהונתה. ומכאן בדיוק נובעת תחושת הפספוס: אין לדעת האם השר/ה הבאים יקדישו חלק משמעותי מהעשייה והמוניטין שלהם שלהם לנושא משבר האקלים. כלומר: ייתכן שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להשפיע – שפוספסה. "אני קוראת לציבור לבוא ללחוץ עלינו כדי לדרוש מאיתנו לעשות יותר בנושא האקלים. ישראל לא יכולה להימנע מהשתתפות במאמץ העולמי", אמרה זנדברג מוקדם יותר השנה, אך דווקא בנושא שבו יכלה להביא לתרומה אמיתית של ישראל למאבק הגלובלי – נמנעה מלעשות זאת.

תעשיית הבשר לא רק מובילה את בירוא היערות באמזונס, אלא גם תורמת כ-20% לפליטות גזי החממה העולמיות, והצפי הוא לעלייה של 4% נוספים עד סוף העשור. הצרכן הישראלי ממוקם במקום הרביעי בעולם בצריכת בשר בקר לנפש, שחלק ניכר ממנו (כ-20% לכל הפחות, לפי משרד החקלאות) מגיע מהאמזונס שבברזיל, בהם כורתים שטחים בסדרי גודל בלתי נתפסים, בצורה לא חוקית, כדי לגדל את הבקר. 

למרות כל אלו זנדברג נמנעה מלעסוק בנושא. בזמן שבאירופה וארה"ב מקדמים חוקים שנועדו לאסור על ייבוא בשר ומוצרים שמקורם בבירוא יערות בלתי חוקי, בארץ משרדי הממשלה מחריפים את הבעיה על ידי הורדת מכסים לייבוא בשר, ללא העלאת מיסים שישקפו את העלויות החיצוניות של תעשייה זו. 

הדרך לגרום לשינוי היא לכתוב שוב ושוב על הנושא. קשה שלא לחשוב כי זנדברג בתפקידה יכלה להניע שינוי אם הייתה מרגישה לחץ ציבורי עקבי

אנחנו בשקוף יודעים שהדרך לגרום לשינוי היא לכתוב שוב ושוב על הנושא, לשלוח בקשות לתגובה ללא הפסק, ובקיצור – להתמיד. קשה שלא לחשוב כי זנדברג בתפקידה יכלה להניע שינוי אם הייתה מרגישה לחץ ציבורי עקבי. קשה להאמין (למרות שאפשר לקוות) שהשרה או השר הבאים ירצו לטפל בסוגיה החשובה כל כך לאקלים ולדורות הבאים, כשהיא מצריכה מאבק עם הכוחות החזקים במשק.

מבחינתי יום כיפור הוא זמן למחשבה. בהקשר הזה, אחת הדילמות המרכזיות שאני מתמודד איתן במהלך השנה היא במה חשוב לי להתעסק, בהתחשב במגבלת הזמן והמשאבים הקיימים. מה אעשה בשנה הקרובה אחרת? אני מאמין שצריך להשקיע את רוב המאמצים במקום שבו הסיכוי להשפיע הוא הגבוה ביותר.