שיפוצים במקום מזומנים: הטריק של קצא"א "לעזור" לאשקלון ואילת

תשתיות הרוסות, ערימות אשפה, מבני רכבת מתפוררים – כל אלה הם רק חלק מהמראות שאופייניים למקומות המזוהמים ביותר בארץ. זה הולך ביחד בדרך כלל, זיהום ועזובה, עוני ותעשייה רעילה. מי שיכול להרשות לעצמו, עוזב. מי שנשאר, בדרך כלל, אין לו ברירה. 

בשנה האחרונה אני מסתובבת במקומות העצובים בארץ: מפעלי ענק שצמודים לשכונות מגורים ועושים באוויר כבשלהם, פולטים לתוכו רעלים, עשן שחור וריח רע וכופים על התושבים לנשום אוויר עכור. לפעמים זה מפעל פרטי כמו "נשר" או בתי הזיקוק, בפעמים אחרות חברה ממשלתית, סטייל חברת החשמל, תש"א או קצא"א. 

• סוחרי השתיקה: "כי"ל נותנת פירורים – ומקבלת חיילים"
• "צינורות הכסף": החצר האחורית של העיריות לתרומות מבעלי ההון
• בעקבות חשיפת "שקוף" – משרד החינוך מקפיא את מעורבות קצא"א ודוראד בתכני הלימודים

החברות האלה יעשו כל שביכולתן כדי להסוות את מימדי הבריונות שלהן ולצמצם את הנזק הלא יאומן שהן מייצרות. הן שוכרות משרדי יחצ להיאבק בחזית התקשורתית, מנהלות לוביסטים בחדרי חדרים, ומשלמות לחברות לקשרי קהילה כדי לייצר ערוץ עם התושבים, אך זה לא הכל. החברות האלה גם שולחות את העובדים שלהן להתנדב בפרויקטים עירוניים, תורמות כסף לעמותות מקומיות ואף מעניקות מלגות לקבוצות ספורט ולאקדמיה. זה טוב ליחסי הציבור, זה טוב לדעת הקהל ובעיקר – זה טוב לבסס את הקשר שבין הרשות המקומית ובעל ההון. אך מה קורה כשבעל המפעל הוא המדינה? מה קורה כשמאחורי העשן הסמיך מסתתרת חברה ממשלתית? התשובה מדהימה – אותו הדבר. 

במקום כסף – תלושים ושיפוצים

לאחרונה הגשתי בקשת חופש מידע לקצא"א, חברה ממשלתית שמחזיקה קווים ומתקנים לנפט באילת ובאשקלון, וביקשתי ללמוד על אופי הפעילות שלה. החברה שכרה את שירותיו של משרד יחסי הציבור Together שבבעלות רונן משה. זה האחרון הורשע בפרשת משנה בתיק ישראל ביתנו במסגרת הסדר טיעון. מדוע חברה ממשלתית זקוקה לקשרים עם משרד יח"צ חיצוני ומה גובה התשלום שהחברה מעבירה לו? 

עוד ניסיתי להבין מה היקף הארנונה שהחברה משלמת לעירייה וכמה עמוקה האחיזה שלה בכיס העירוני, אולם לא קיבלתי מענה לאף אחת משאלותיי: "המידע המבוקש הוא בגדר ידיעה סודית ולא יועבר", אמרו. הם סירבו לשתף גם את היקף תקציב הפרסום, קמפיינים ברשת, חסויות וניהול משברים. כאחרונת המפעלים הפרטיים, קצא"א סירבה להשיב מה היא עושה בכסף שלנו ולאן הוא מגיע. 

לכל הכתבות בפרויקט "מפת המזהמים" – לחצו על התמונה

מה כן הסכימו לחלוק? ביקשתי לדעת את גובה התרומות שהיא מחלקת. חשוב להבין, חוק החברות משנת 1999 קובע כי חברה ממשלתית יכולה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אולם חוזר שיצא כשנה מאוחר יותר, הפך את ההחלטה לחלוטין וקבע כי "אין להתיר לחברות הממשלתיות וחברות הבת הממשלתיות לתרום". כיצד ניתן לעקוף את זה? בקלות. תווי שי, התנדבויות בקהילה וימי פעילות עם נוער. זה אמנם לא כסף, אבל לחברה זה שווה זהב.

כך למשל, בשנת 2020 קצא"א תרמה עשרות אלפי שקלים לחסידות חב"ד במקומות שבהן היא פועלת. באילת הוקצו 60 אלף שקלים לחלוקת תווי שי ל-120 משפחות ובאשקלון 55 אלף שקלים ל-110 משפחות. עוד באותה השנה קצא"א תרמה תלושים בשווי 3,000 שקלים לעמותת "הקן המשפחתי" באשקלון. מדובר בעמותה שמפעילה תוכנית בשם זהה בשיתוף העירייה. בקצא"א מתגאים בכך שזו לא התרומה היחידה שלהם. "פרויקט 'הקן המשפחתי' החל בשנת 1989, כדי לתמוך ולסייע לנשים במצוקה, שלהן ילדים מתחת לגיל חמש", כתבו באתר. "קצא”א סייעה במימון חוגים לילדי הנשים המשתתפות בפרויקט". 

אך בזה לא מסתכמות התרומות: עוד באותה השנה עובדי החברה צבעו בית באילת ושיפצו את הסקייטפארק באשקלון. בשנה שלאחר מכן, התרומות פחתו משמעותית ובשיתוף תלמידי תיכון, עובדי החברה שיפצו בניין מגורים. הבניין אגב, הוא חלק מהאזור שסובל תדיר ממפגעי ריח קשים.

בשלב זה לא מדובר בסכומים גדולים, בטח לא כאלה שמבססים קשר עם הרשות. אך הסכומים האלה יכולים לרמוז על תחילתה של שיטה מוכרת להחריד – מנגנון "סוחרי השתיקה" שעליו כתבנו, שביום מהימים עשוי לגייס לובי רציני. כשהעירייה תתבקש להתנגד לחברה ממשלתית כלשהי, לא רק אובדן הארנונה השמנה יילקח בחשבון, אלא צי מתנדבים ששיקם בתים של קשישים, הפעיל ילדים בסיורים, וחילק תווי שי לאימהות חד הוריות. כל אלה יעמדו לזכותה באותו יישוב שהיא זיהמה את האוויר שלו, אותו היישוב שמי שיכול היה, ברח ממנו. 

בחברה הממשלתית קצא"א סירבו להגיב.