חכו עם השמפניות: חוק האקלים עבר משוכה ראשונה, העבודה לשיפורו רק מתחילה

לפני שבוע, רגע לפני פיזור הכנסת (28.6), אישרו הח"כים בקריאה ראשונה את חוק האקלים הממשלתי. ההישג התקבל בצהלות גיל במשרד להגנת הסביבה, שניסח את החוק, וגם בכמה ארגוני סביבה. אבל לאור החולשות הרבות של ההצעה, מדוע זו בעצם סיבה למסיבה?

• האוצר מסרס את חוק האקלים – שמות הפקידים צריכים להיחשף
• כך מנסים משרדי האוצר והאנרגיה לעקר את חוק האקלים
• דעה: המאבק על חוק האקלים מפספס את מה שחשוב באמת

במשך יותר משנתיים, טיוטות החוק הזה היו מקור לחיכוכים פנים-ממשלתיים. הטיוטה הראשונה בקעה מהביצה בימי הממשלה הקודמת, כשהשרה להגנת הסביבה היתה גילה גמליאל מהליכוד. הקצבים העיקריים שקיצצו את כנפי הגוזל הרך היו אז שר האנרגיה דאז יובל שטייניץ ומנכ"ל משרדו אודי אדירי. שטייניץ ואדירי בלמו בגופם ניסיונות להעלאת היעד לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, ולשילוב בחוק של מנגנון למיסוי פחמן – אמצעי חיוני לצמצום השימוש בדלקים והפחתת גזי החממה הנפלטים מהם.

כשקמה ממשלת השינוי, קווי היסוד שלה עוררו תקוות לשיפורים בחוק האקלים. אלא שהממשלה החדשה הפגינה גישה ליברטריאנית אף יותר מקודמתה. אמנם, שרת האנרגיה קארין אלהרר מיש עתיד התקשתה להפקיר את הזירה לשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג ממרצ, וניסתה לתפוס בעלות על החוק הסביבתי. אבל שר האוצר אביגדור ליברמן ואנשיו פתחו חזית נגד המשרד להגנת הסביבה וגדעו באבחת חרב כל יוזמה לשיפור החוק. אנשי האוצר הסכימו לקדם טיוטת חוק נפרדת לתמחור פחמן, כפי שהוסכם בקווי היסוד של הקואליציה, אך הגורמים המעורבים לא הגיעו להסכמה על הפרטים והטיוטה נשארה תקועה במסדרונות האוצר.

כתוצאה מהעימותים על חוק האקלים בתוך הממשלה, הצעת החוק שאישרו חברי הכנסת נשארה חסרת שיניים ונטולת התחייבויות, ולכן לכאורה מיותרת. אם כן, מדוע להמשיך לקדם אותה?

הקריאה הראשונה היא רק שלב בדרך להשלמת החקיקה. לפני האישור הסופי בקריאה שנייה ושלישית, הצעת חוק האקלים צפויה לעבור דיונים ארוכים ומעמיקים באחת מוועדות הכנסת, כנראה ועדת הפנים והגנת הסביבה. העובדה שהנוסח אושר בקריאה ראשונה לפני פיזור הכנסת מבטיחה שיחול עליו "דין רציפות", כלומר שבכנסת הבאה הוא ידלג היישר לדיונים בוועדה.

בזירה זו תהיה לארגוני חברה אזרחית ולפרלמנטרים חרוצים וידענים הזדמנות להטביע את חותמם בחוק. לא פעם, בתולדות הכנסת, הצעת חוק שנכנסה לוועדה רזה וחיוורת השתפרה פלאים תוך כדי הדיונים. חוק אוויר נקי המשובח הוא דוגמה חיה לכך. זו הסיבה העיקרית לקריאות השמחה שנזכרו מעלה.

הפרלמנטרים החרוצים וארגוני הסביבה לא טמנו עד כה את ידם בצלחת. למעשה, קיימת אינפלציה של הצעות חקיקה פרטיות בנושאי אקלים. זה טוב, כי אם ההצעות הפרטיות האלה תאושרנה בכנסת בקריאה טרומית, אפשר יהיה למזג אותן עם ההצעה הממשלתית. ועדת הפנים והגנת הסביבה (במקרה שתאשר את המיזוג, באישור ועדת הכנסת) תוכל לדון בהצעות האלה כמקשה אחת ולהכין נוסח מאוחד להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. מיזוג ההצעות הפרטיות השאפתניות בתוך ההצעה הממשלתית יאתגר את הנוסח הממשלתי הרפה, ועשוי לשפר אותו.

אחת ההצעות הפרטיות הללו שייכת לשרה לשעבר גמליאל, והיא כבר אושרה לאחרונה בקריאה טרומית. הניסוחים בהצעת גמליאל מחייבים יותר מאלה שבהצעה הממשלתית. הצעה שאפתנית יותר, שמוביל ח"כ יוראי להב-הרצנו מיש עתיד, נכתבה בידי ארגון אדם, טבע ודין. במקביל מקדם להב-הרצנו הצעה שלישית, שאפתנית פחות. ח"כ סמי אבו שחאדה מהרשימה המשותפת מקדם חוק אקלים משלו, שנוסחו המקורי נכתב בקליניקה לצדק חברתי והגנה על זכויות בעלי חיים הפועלת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. ולבסוף, ח"כ רם שפע ממפלגת העבודה מקדם הצעה מקיפה שנכתבה במקורה בידי עו"ד אורלי אהרוני, וכבר נבחנה בלשכה המשפטית של הכנסת.

הרוח החיה מאחורי שתיים מההצעות השאפתניות הוא מטה החירום האקלימי-אקולוגי, גוף פעולה אזרחי המורכב מיותר מ-60 ארגוני סביבה וחברה. כותב שורות אלו חבר בוועדת ההיגוי שלו.

* * *

אילו חלקים בהצעה הממשלתית עדיין טעונים שיפור? הנה מורה נבוכים קצר.

אין יעדים מחייבים להפחתת פליטות עד 2030. לשון ההצעה מסתפקת בהפניה להחלטות ממשלה בנושא, שיכולות להשתנות מעת לעת. יתרה מזו, היעדים הנוכחיים שאישרה הממשלה הם עלובים – כמחצית מהיעדים האירופיים והאמריקאיים.

אין חובה להכין תוכניות משרדיות להפחתת פליטות. יתרה מזו, אפילו כדי לעיין בתוכנית הלאומית להיערכות לשינויי אקלים נצטרך להמתין עד תום 2025, כאילו כלום לא בוער. ולתוכנית ההיערכות הזו לא יהיה תוקף מחייב אלא לאחר אישור הממשלה, שרשאית לשנותה.

המנגנון להערכת הסיכון האקלימי מפרויקטים גדולים כפוף להחלטת ממשלה. מנגנון צריך לקבל את אישור הממשלה בתוך שנה מיום פרסום החוק – מתכון בדוק לעיכובו בידי משרד האוצר לזמן ממושך. בנוסף, לפי לשון ההצעה, החלטת הממשלה עשויה להיות הדרגתית או חלקית.

ממילא, הערכת הסיכון האקלימי תהיה חסרת שיניים. בנוסח הנוכחי, ההערכה היא וולונטרית ולא מחייבת את משרדי ממשלה באופן גורף. במילים פשוטות, הצעת החוק לא תמנע את הקמתם של פרויקטים מסוכנים אקלימית שחורגים מסף פליטה מוגדר. היא כלל אינה מגדירה מה יש לעשות בהערכת הסיכון, ומיהו הגורם שיכריע אם פרויקט מסוכן יקודם או לא. לדעתי, גורלם של פרויקטים מסוכנים לא צריך להיות כפוף לשיקול דעתו של איש, בכיר ככל שיהיה, אלא להיות מוגדר בחדות בחוק.

ההצעה מעניקה פטורים מהכנת הערכת סיכון אקלימית. נוסח הנוכחי אינו מחייב להכין הערכת סיכון בשורה של מקרים, כגון מצב חירום, אסון טבע, "מצב חריג", ופגיעה בזכות יסוד או באינטרס ציבורי. לדעתי, הפטורים האלה עלולים לשמש כמעקף לפרויקטים שבעלי אינטרס חפצים ביקרם. לדוגמה, יש מי שחושב שביטחון אנרגטי הוא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. כך סבורה שרת האנרגיה וכך סבורים גם ברוני האנרגיה. הם יוכלו להיאחז באינטרס הציבורי הזה כדי לקדם הקמת תחנות כוח גזיות נוספות, בלי לבצע עבורן הערכת סיכון אקלימית ובלי לבחון חלופות.

החוק יכונן מוסדות מנופחים שעלולים ליצור ביורוקרטיה מיותרת. מועצת האקלים שהחוק מורה להקים תכלול 34 חברים (!). כותבי הנוסח הראשון של ההצעה הסתפקו ב-20 חברים בלבד. יתר על כן, הרכב המועצה אינו מאוזן, וכולל בין השאר נציגים של רשות הגז, התאחדות התעשיינים, משרד האנרגיה, רשות החשמל, ושני נציגי משרד האוצר.

לא ברור תפקידו של מכון האקלים החדש. הרי איש איננו מצפה שהמכון יהפוך להיות גוף מחקר, או יחליף את פאנל האקלים הבין-ממשלתי של האו"ם. המידע הנחוץ ליישום חוק האקלים זמין באקדמיה, והמחקרים המדעיים נגישים. את תפקידי מכון האקלים אפשר לאחד עם אלה של ועדת המומחים, שתוקם אף היא לפי החוק המוצע. ממילא, מכון האקלים שיוקם לפי ההצעה לא יהיה הגורם היחיד שייעץ לממשלה, אלא יפעל לצד גורמים מייעצים קיימים כגון רשות החשמל.

* * *

בדיונים שיתקיימו על חוק האקלים בכנסת הבאה שמור לארגוני החברה האזרחית תפקיד חשוב: לחדד את נוסח החוק, להבהיר את היתרונות, לחזק את ההתחייבויות, לסתום פרצות, להפחית עלויות, לאתגר ממשלות ולמנוע התחמקויות.

אנו בארגוני הסביבה נלווה את דיוני הוועדה עקב בצד אגודל, כדי לוודא שהחוק שיוגש לכנסת לאישור סופי יעמוד בשורה הראשונה של חוקי האקלים בעולם. אבל אם לא נצליח לשפר את החוק – נעשה הכול כדי לשכנע את הח"כים להצביע נגדו. זה האינטרס הציבורי האמיתי: טובת הכלל, ולא מירוק התדמית והמצפון של מאן דהוא.

יוני ספיר הוא יו"ר עמותת שומרי הבית ומייסד הפורום לאנרגיה נקייה​