ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
הקהילה הסביבתית בישראל היתה חצויה סביב חוק האקלים, שאושר אתמול (ראשון) בוועדת השרים לענייני חקיקה. בעוד שלושה ארגונים ואיתם מספר חברי כנסת תמכו בחוק, ורק ביקשו מראש הממשלה לחזקו במעט, שורה של 22 אירגונים אחרים סברו שנוסח החוק מרוקן מכל תוכן ממשי.
לדברי אותם מתנגדים, במכתב ששלחו לממשלה, הצעת החוק בנוסחה אז, חצתה את "הגבולות והקווים האדומים שעליהם אנו מוכנים להתפשר". בשיחות לא רשמיות ובקבוצות דיון פנימיות נשמעו אף טענות שהחוק סורס בצורה שמייתרת לחלוטין את הטעם שבחקיקתו. מה שהיה המאמץ העיקרי של התנועה הסביבתית בישראל במשך שנה ויותר, ומקור תקווה כשנבחרה ממשלת השינוי, מצטייר כעת כהחמצה אחת גדולה.
מדובר בהחמצה כפולה, משום שהיה ניתן לצפות אותה מראש. ישנם גורמים רבים שמעוניינים בעיקר בכותרת "חוקקנו את חוק האקלים", וסומכים על כך שאיש לא יטרח לפתוח את הצלופן שעוטף אותו, כדי להבין מה באמת יש בו והאם מטרותיו ניתנות למימוש. משבר האקלים הוא כה גדול ונרחב שאפשר לחוקק "חוק אקלים" עם יעדים שאפתניים, אך אלו יוצבו הרחק קדימה, לעוד 10, 20 או 30 שנה – התוצאה תהיה בדיוק כאילו לא נחקק שום חוק.
ישנם מי שתומכים בחוק אף שהם בטוחים שהממשלה תיכשל ביישומו, משום שהם סבורים שחוק אקלים יאפשר להם לעתור לבג"ץ ולהכריח את הממשלה לקיימו. זו גישה נאיבית המתעלמת מלקחי העבר. מחוקי הגיוס וה"שוויון בנטל" שאינם מקויימים ועד חוק האריזות, שרק לאחרונה נכשלה פנייה לבג"ץ לחייב את המדינה לעמוד ביעדיו. כשמציאות כלכלית או פוליטית מתנגשת בחוק – בג"ץ נוטה לתת לממשלה ארכה אחר ארכה. מי שמצפה לישועת אקלים מבתי המשפט עלול להתאכזב קשות בעשור הקרוב וגם לאחריו.
מה ניתן להשיג וכיצד ניתן להשיג זאת באופן אפקטיבי? מאבק ציבורי צריך לקרוא נכון את המפה ולמקד מאמץ בהשגת יעדים קצרי טווח. כאלו שניתן למדוד אותם כבר במהלך חייה, הקצרים בדרך-כלל, של ממשלה ישראלית טיפוסית. יעדים קונקרטיים, מיידים ומדידים – שמקדמים אותנו אל החזון ארוך הטווח.
צריך גם לזכור שתחום החשמל, שבו ממוקד כיום המאבק האקלימי בישראל, אחראי רק לכרבע מהפליטות בעולם (לפי ה-IPCC) וכי חלק ניכר מהפליטות שגורמת ישראל מגיע מתחומים אחרים וכן משימושים שאינם מכוסים כלל על ידי חוק שמתמקד בצריכה המקומית.
כך למשל לא מופיע בחוק האקלים נושא ייצוא הגז – שמעשית עלול להכפיל את קצב הפקת הגז בישראל, ואיתו כמובן את קצב הפליטות. על אלה יתווספו הפליטות שבהליכי ההנזלה ושינוע הגז – עוד בטרם יופק ממנו חשמל במדינות רחוקות. אלו פליטות שאינן נספרות בחוק האקלים, אך הן בהחלט קיימות.
דוגמה נוספת קשורה דווקא בייבוא: גידול בקר הוא אחד מגורמי הפליטה המשמעותיים בעולם. לפי ה-OECD ישראל היא בין המדינות המובילות בעולם בצריכת בשר לנפש, והיא הולכת וגדלה. גידול הבקר מחוץ לישראל ושינועו הנה פולט גזי חממה רבים שהחוק אינו מתייחס אליהם, רק משום שהפליטה מתרחשת מחוץ לגבולות המדינה. מאמץ לצמצום צריכת הבשר בישראל יועיל למשבר האקלים, כמו גם לבריאות האוכלוסייה, ללא צורך בחוק אקלים. מספיקה פעילות ממשלתית ממוקדת בהסברה ואולי מיסוי על בשר.
הנה מספר צעדים נוספים שניתן לדרוש באופן מיידי מהממשלה:
תחום החשמל אחראי כיום ל-42% מפליטות גזי החממה בישראל, לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, אולם יותר ממחציתן נגרמות על ידי שתי תחנות כוח בלבד. תחנות הכוח הפחמיות שהממשלה החליטה על סגירתן כבר לפני שנתיים – בהחלטת ממשלה 465 מאוקטובר 2020 שאינה מתממשת. קיום ההחלטה וסגירת התחנות היו מורידים משמעותית את תרומת מגזר החשמל לפליטות גזי החממה בישראל.
ארבע יחידות הפחם המזהמות ביותר בחדרה היו אמורות להיסגר עד החודש הבא, אך איש אינו מציב זאת כיעד לשרת האנרגיה אף שכמעט כל צמצום פליטות גזי החממה בעשור האחרון הגיע ממקור אחד בודד: צמצום השימוש בפחם והחלפתו בגז טבעי הנקי ממנו בהרבה (גם בפליטות גזי חממה וגם בשורה ארוכה של מזהמים רעילים כמו תחמוצות גפרית, מתכות כבדות, חלקיקים מסרטנים ועוד).
כל צמצום של שימוש בפחם והחלפתו בגז טבעי הם ברכה גם לבריאות אזרחי ישראל וגם לצמצום פליטות גזי חממה (למזלנו על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה פליטות מתאן ממגזר הפקת הגז נמוכות משמעותית בישראל מאשר במדינות עם מערכת הפקה ישנה וצנרת ארוכה, כך שהשימוש המקומי בגז על פני פחם הוא מבורך).
במקום לעסוק ביעדים של 100% או 95% אנרגיות מתחדשות, הנעוצים בעתיד הרחוק וספק אם יהיו ריאליים גם עוד עשרות שנים, מוטב היה להציב כיעד תוספת הפקת חשמל סולארי של 2.5% בשנה הבאה ו-3% בשנים 2023/24. כל הדיבורים על עתיד רחוק יותר, כמו יעד ה-30% ב-2030 שגם אותו עלולה הממשלה שוב לפספס, מסיטים את תשומת הלב מכישלונות שמתרחשים כבר כעת. אפשר להפוך אותם להצלחות בזמן הקרוב אם נמקד בהם מאמץ.
ישראל היתה יכולה להפוך למדינה שבה קצב העברת התחבורה לחשמלי הוא מהגבוהים בעולם. רכב חשמלי, גם אם החשמל עבורו מופק בתחנת כח גזית ולא סולארית, פולט כ-80% פחות גזי חממה ומוחק את פליטת הזיהום המסרטן וגורם התחלואה.
ישראל היא מדינה קטנה, ולפיכך המגבלה המשמעותית במדינות אחרות ביחס למכוניות חשמליות – מגבלת טווח הנסיעה – כמעט אינה קיימת. הטכנולוגיה לאוטובוסים ומיניבוסים חשמליים כבר קיימת. בניגוד להבטחות על "100% מתחדשות" או על "תפיסת פחמן", הבטחות שלאיש אין בעצם מושג כיצד הן ימומשו טכנית וכלכלית, אפשר להעביר כבר כיום כל אוטובוס, מונית ורכב משלוחים להנעה חשמלית.
בנורווגיה כ-65% מכלי הרכב החדשים העולים לכביש כל שנה הם חשמליים ובתוך מספר שנים יעלו שם ל-85% ואף קרוב ל-100%. איך? החלטה ממשלתית ונכונות להוציא כסף ממשלתי. ישראל היתה יכולה להפוך למדינה שבה קצב העברת התחבורה לחשמלית הוא מהגבוהים בעולם. במקום זאת, התוכנית המעשית היחידה עוסקת באוטובוסים עירוניים בלבד, שליש מצי האוטובוסים, והיא מכוונת לכך שאוטובוסי סולר מזהמים יישארו בשירות עד תחילת 2035. בתחום האוטובוסים הבינעירוניים, המיניבוסים והמוניות – אין אפילו תוכנית פרט להקצאה ממשלתית עלובה של כ-10 מיליון שקלים בשנה, שתספיק בקושי ל-1% מכלי רכב אלו.
ולא דיברנו על שריפות הזבל, שמלבד גזי חממה פולטות מסרטנים, פי 2 מכל המקורות האחרים גם יחד; או על תעשיית המלט (המפעל השלישי בפליטות גזי חממה בישראל הוא מפעל מלט שגם פולט זיהום ניכר) ושאר מקורות פליטה שאותם מזניחה התנועה הסביבתית כשהיא מתמקדת בנושא הסקסי החדש: הצלת האקלים העולמי, ועוסקת בו מזווית צרה בלבד.
חוק האקלים כפי שנחקק, הוא לא חוק טוב. אך גם ללא חוק אקלים, יש הרבה מה לעשות. השאלה היא האם התנועות הסביבתיות ימשיכו להתעקש על יעד סמלי בדמות "חוק אקלים", או ידעו להציב בפני הממשלה יעדים חשובים בהרבה שישיגו תוצאות מוחשיות ומיידיות. לא רק איכות האוויר בישראל תשתפר – גם האקלים העולמי ירוויח פי כמה.
אייל עופר היה יועץ מקצועי לשר להגנת הסביבה בין מאי 2015 ליוני 2016.
מול הכוחות הגדולים שמנסים להשתיק אותנו, היום יותר מתמיד אנחנו צריכים אותך איתנו!
