סבתא לימדה אותי שבחינם מקבלים רק מכות. עכשיו אני מבינה כמה היא צדקה

ביום סתוי אחד בשנות ילדותי, בקיץ שבין כיתה ב' ל-ג', עצר אותי איש אחד באמצע מעבר החציה הסמוך לבית הספר. היה בידו פלייר צבעוני ועל גבו מכונית אדומה שפועלת על שלט, כזו שהייתה לכל הבנים בכיתה ועניינה בהחלט גם אותי. "זה בחינם!" הוא אמר, "יש הגרלה מחר. את רק צריכה להירשם". חזרתי הביתה נרגשת והראיתי לאמי את פיסת הדף בעיניים נוצצות. היא לקחה אותה ממני וחייכה. "תזכרי טוב את מה שאני אומרת לך עכשיו", היא הביטה בי, "אין דבר כזה 'בחינם'. סבתא שלך תמיד הייתה אומרת: 'בחינם מקבלים רק מכות'".

אני מהמרת שבלדינו שבה דיברה סבתי הסלוניקאית המשפט הזה נשמע יותר טוב, אבל גם בעברית הוא מיטיב לתאר את כוחו המתעתע של ה"חינם". אפשר להביט דרכו בתרומות שמנשימות את האוניברסיטאות בישראל, את בתי החולים, את העיריות ובתי הספר, אלפי עמותות.

כפי שאנו מגלים שוב ושוב בתחקירים לאורך השנים – התרומות הללו עלולות להפוך לסוג של פרוטקשן ביום פקודה, כזה שאפילו לא צריך להיאמר בריש גליי. לא כל מנכ"לית או נשיא אוניברסיטה יעזו לסכן תרומה משמעותית לתקציבם לטובת מאבק ציבורי או חברתי מול התורם. כמו שאמרה לנו פעם ראשת עיריית ערד לשעבר על תרומות מכיל: "הם אף פעם לא יגידו את זה בצורה מפורשת – אבל ברור לכולם שזה לא בחינם".

• "צינורות הכסף": החצר האחורית של העיריות לתרומות מבעלי ההון
• סוחרי השתיקה: "כי"ל נותנת פירורים – ומקבלת חיילים"
• אוניברסיטת בן גוריון תחשוף תרומות מכי"ל?

אסירי תודה

לפני שנה וחצי קיבלתי מייל מתומך של שקוף, סטודנט שנה א' אחד מלא תעוזה. דרור גורני שמו. עוד לפני שהבין איפה קונים קפה בקפיטריה החליט שהוא מוכרח לדעת מי תורם לאוניברסיטה שלו כסף. הוא הגיש בקשות חופש מידע כדי להכריח את כל האוניברסיטאות בארץ לחשוף את המידע, ועדיין לא ידע שהוא בעצם עיתונאי. מרגע שנפגשנו התחלנו לצעוד במסע שחלקיו עוד ממשיכים להתבהר. השבוע המעקב שלו אחר הצינורות הסמויים הוביל אותנו לחצר האחורית של חיפה.

מדובר בעמותה "פרטית" כביכול שפועלות כזרוע ביצועית של העירייה דה פקטו, ומקבלות מיליונים מאילי נדל"ן שהיינו רוצים שהעירייה לא תהיה חייבת להם כלום, מעורכי דין שמחברים בין ההון לשלטון ומחברות מזהמות שאותן מנסים תושבי העיר לגרש. בכתבה ראשונה בסדרת "צינורות הכסף" שפורסמה השבוע, גילינו כי אפילו פעילי הסביבה הכי ותיקים בחיפה לא ידעו על קיומה של הקרן.

במקביל, קיבלנו השבוע החלטה להעלות הילוך במאבק מול אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת חיפה, שמסרבות לחשוף את רשימת התורמים להן. בתזמון מושלם, העיתונאי אור קשתי מ"הארץ" חשף השבוע ציטוט שומט לסתות של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת: "כאשר אדם תורם 50 מיליון דולר למוסד ומבקש ממך לחתום על מכתב — אני לא רואה בן אדם הגון שלא עושה את זה".

זוהי דרכם של צינורות הכסף – הם מצליחים להרעיל אפילו את תפיסתם המוסרית של מי שמנהל בגאון חוגים בהם לומדים וחוקרים את האתיקה האנושית. הם הופכים על פיה את מובנה של מילה פשוטה בעברית כמו "הגינות".

עולם הפילנתרופיה מורכב, לא כולו פועל כמכונת השתקה כמובן. אך כדי להתחיל לנתק את הקשרים המעוותים הללו מצווארנו – הצעד הראשון הוא שקיפות. חשוב שנבין את פאזל הקשרים הכלכליים ועומק התלות שיצרו פה גופים המנסים לטשטש את הנזק האדיר שהם מחוללים לחברה – כמו מפעל הפיס, חברות מזהמות או תאגידי מזון מזיק. תפקידה של עיתונות חופשית, המשוחררת בעצמה מאותם צינורות כסף, להיאבק על פרסום המידע ולספר לכם על כל ראש עיר או נשיא אוניברסיטה שפועל במחשכים וללא שקיפות. אחרת סדר העדיפויות ימשיך להתעוות לטובת בעלי ההון על פני האינטרס הציבורי, ומקבלי התרומה אפילו לא ישימו לב כיצד הפכו ברגע אחד ל"אסירי תודה".