דעה: מאבק טוטאלי בשימוש בגז מחריף את משבר האקלים

ועדת הפנים והסביבה של הכנסת תדון מחר בבקשה של חברת החשמל לדחות את סגירת תחנות הכוח הפחמיות בחדרה, אותן אמורות להחליף תחנות המופעלות בגז. לדיונים קודמים הגיעו לעיתים פעילי סביבה שהתנגדו להסבת התחנות הפחמיות לתחנות מוגזות. לדבריהם "אין טעם להחליף פוסילי אחד בפוסילי אחר".

• מדד המזהמים מציג: אוזלת היד של המדינה מול עידן עופר
• ההתמקדות של התנועה הסביבתית בחוק האקלים היא החמצה כפולה
• אנרגיות חדשות, מאבקים ישנים: מה נשתנה במדיניות האקלים של ישראל

"פוסילי", כלומר דלק מחצבים או מאובנים. הגז – כמו הפחם, הנפט או פצלי השמן – הוא דלק מחצבים. כולם תורמים לאפקט החממה ולמשבר האקלים המסכן את המשך קיומה של הציוויליזציה האנושית בכדור הארץ. ישנם פעילים שהרחיקו לכת וטענו כי מבחינה אקלימית, הגז אפילו גרוע מהפחם. זאת משום שמתאן, המרכיב העיקרי ב"גז הטבעי", הוא בעצמו גז חממה עוצמתי במיוחד.

העמדה הזו שגויה מהיסוד וראוי שפעילי סביבה יפסיקו להציג אותה. היא פוגעת באופן ישיר באזרחי ישראל בכלל ובתושבי המרכז בפרט, הסובלים מהרעלת תחנות הפחם; ובאופן עקיף, גם אם מינורי (בהתאם לגודלה המיניאטורי של ישראל) באזרחי העולם כולו ובמאבק הצודק והחשוב נגד משבר האקלים. לקינוח, היא משחקת לידיהן של חברות הגז, ששמחות להגביר ככל הניתן את הייצוא וכפועל יוצא – להוסיף פליטות של גזי חממה.

ראשית, אתייחס לטיעון האקלימי. בעת ששורפים דלק מאובנים – נפלטים לאוויר חומרים מזהמים הפוגעים באדם ובסביבה ואיתם גם פחמן דו-חמצני (CO2).  פחמן דו-חמצני אינו מרעיל ואינו מסרטן, אך הוא גז חממה. הוא מצטבר באטמוספירה וגורם לשינויי אקלים הרסניים בקנה מידה עולמי, המכונים "משבר האקלים".

בכל הנוגע לפליטת הפחמן הדו-חמצני, ההבדל בין הפחם לגז הטבעי הוא משמעותי, לטובת הגז. כדי להפיק כמות חשמל זהה נדרשת כמות כמעט כפולה של פחם לעומת גז טבעי. הדבר נובע מהיעילות הגבוהה יותר של טורבינות הגז לעומת טורבינות הקיטור שאותן מחמם הפחם. כך שכמות גזי החממה הנפלטים בעת הפקת קוט"ש חשמל כמעט כפולה מהפקה בפחם לעומת הפקה מגז.

ישנם, כאמור, פעילים ועיתונאים המערערים על המשוואה הפשוטה הזו. הם טוענים כי אף שפליטות הפחמן הדו-חמצני בעת הפקת חשמל מגז נמוכות יותר, בחשבון הכולל הפקת חשמל מגז מביאה לפליטה גדולה יותר של גזי חממה. זאת משום שהמרכיב העיקרי בגז הטבעי הוא מתאן (בישראל – 98%), גז חממה עוצמתי במיוחד, הרבה יותר מהפחמן הדו-חמצני. אמנם, בעת ששורפים את הגז הטבעי בתחנת הכוח המתאן הופך כולו לפחמן דו-חמצני – אך בעת הפקת הגז והעברתו בצינורות מהאסדות אל תחנות הכוח נפלטת כמות מסוימת של גז.

כל זה נכון, אבל שאלת המפתח היא – איזו כמות של מתאן נפלטת בעת הפקת הגז? נכון להיום, המידע היחיד המוסמך שפירסמה הממשלה מצביע על כך שכמויות המתאן הנפלטות בעת ההפקה השוטפת (לא מדובר על תקופת הקידוחים והפיתוח) הן נמוכות. כלומר, גם בחשבון כולל, הלוקח בחשבון את ה"דליפות" בעת הפקת והולכת הגז – הפקת חשמל מגז פולטת פחות גזי חממה מהפקת חשמל מפחם.

משרדי האנרגיה והגנת הסביבה מנסים כיום לאתר דליפות משמעותיות במתקני הולכת הגז וממקורות אחרים בשרשרת ההפקה. האיתור מתבצע בשורה של אמצעים טכנולוגיים, הכוללים בין היתר צילום אינפרא אדום מלוויינים וכן ציוד קרקעי. נכון להיום, הבדיקות הללו לא מצאו פליטות מתאן משמעותיות ממערכת הגז. יש בכך היגיון: מערכות ההולכה בישראל הן עדיין חדשות, דולפות פחות וקצרות יותר מאחיותיהן הוותיקות ברחבי העולם.

טוב שבודקים וראוי שהבדיקות יימשכו באופן קבוע, כדי שככל שיימצאו דליפות מתאן ממערכת הגז הישראלית יהיה אפשר לאטום אותן מיידית. בסופו של דבר, זהו גם האינטרס של חברות הגז, שמעוניינות למכור אותו, לא לשחרר אותו לאוויר. אך בסיכומו של דבר, עד כה אין עדות פיזית התומכת בטענות שכמויות משמעותיות נפלטות בדרך קבע.

מתנה לחברות הגז

ישנם פעילים הסבורים כי גם אם העברת משק החשמל מפחם לגז יפחית באופן מיידי את פליטות גזי החממה, מדובר בפיגוע במלחמה במשבר האקלים. זאת משום שהמעבר, שאמור להיות פתרון ביניים בדרך למעבר כולל להפקת חשמל מאנרגיות מתחדשות, שאינן פולטות כלל גזי חממה, יהפוך, כדרכם של פתרונות ביניים, לפתרון קבע. המעבר לאנרגיות מתחדשות יידחה בעשרות שנים. עשרות שנים שאין לנו. לכן, אומרים אותם פעילים, יש לדלג על הגז, ולעבור ישירות מפחם לאנרגיות מתחדשות.

לפי גישה זו, החסם היחיד למעבר של משק החשמל לאנרגיות מתחדשות הוא מוטיבציה ממשלתית. אם רק נדחוף מספיק, זה יקרה. לכן אסור לוותר, אסור להסכים לפתרונות זמניים, בוודאי כשמאחוריהם העוצמה האדירה של חברות הגז, המכופפות את משרדי הממשלה כרצונן. זוהי גישה מוטעית. מקרה מובהק שבו השאיפה למצוין מסכלת את הטוב ומותירה אותנו מתבוססים ברע.

בישראל אין מספיק רוח להפקת חשמל, אין אגמים שניתן להפיק מהם חשמל בסכרים, אין פעילות געשית המאפשרת הפקת חשמל גיאותרמי ואין כורים גרעיניים לחשמל. נותרנו עם אפיק אחד: השמש. כ-10% מהפקת החשמל כיום היא מאנרגיה סולארית. כדי להתקדם נדרשת הכפלת קצב הוספת פאנלים; הוספת שימוש באגירה, שהיא עדיין יקרה מאוד; ובנייה, כמעט מחדש, של רשת הולכת החשמל בישראל לצורך ביזור מקומות ההפקה.

לא שחסר רצון: כבר השנה, בקיץ, כמעט בכל יום ישנן כשעתיים לפחות שבהן כשליש מצריכת החשמל השעתית בישראל מופקת מאנרגיה סולארית. על-פי האתר האמין "our world in data", בשנת 2020 כבר היתה ישראל מהמובילות בעולם בהפקת אנרגיה ממקורות סולאריים. אין ספק שניתן לעשות הרבה יותר. הממשלה שמה לעצמה יעד של הפקת 30% מתפוקת החשמל השנתית (לא רק השעתית בצהרי יום קייצי) מאנרגיה סולארית עד שנת 2030. חלק מהפעילים, השבויים בסיסמאות כמו "אנרגיה חליפית עכשיו", זורקים לחלל האוויר יעדים רחוקי טווח, מ-40% ועד -"100% מתחדשות", מבלי להבין את חוסר ההיתכנות הכלכלית או ההנדסית.

אין שום ספק כי ראוי שישראל תפיק כמה שיותר חשמל מאנרגיות מתחדשות. אלא שהמחשבה שניתן כבר עכשיו לעבור ישירות מהתלות בפחם להסתמכות מלאה על אנרגיות מתחדשות, פשוט אינה נכונה. ההתעקשות על כך רק תביא להמשך ההסתמכות על הפחם, המזיק הרבה יותר, כאמור.

מוטב לדרוש מממשלת ישראל ומשרת האנרגיה קארין אלהרר עמידה ביעדי הביניים שקבעה הממשלה: 20% (שנתי) בשנת 2025 – מאשר לטעת תקוות שווא לעתיד הרחוק. במקום להטיל הכל על היעד של 100% חשמל סולארי ב-2050, שאין לו כיום שום היתכנות, צריך לדחוף להצלחות בטווח הקצר. זה הרבה יותר חשוב. העולם מתחמם כבר כעת.

בהינתן שבעשורים הקרובים פחות מ-50% מהחשמל הישראלי יגיע מהשמש – כדאי להבין היטב מדוע – אקלימית ובריאותית – יש לדרוש מהממשלה עמידה בהחלטותיה שלה מ-2018 ו-2020: לסגור לצמיתות כבר החודש את ארבע יחידות הפחם הישנות והמזהמות ביותר (שהיום אינן פועלות זמנית, אולם יש חשש שיותנעו שוב במהלך הקיץ הקרוב) ולצמצם את השימוש בשאר שש יחידות הפחם ולהתחיל את הסבתן לגז בקצב מואץ.

הסבה ראשונה נקבעה בהחלטת ממשלה להתחיל ב-1 ביוני. ספוילר: לא קרה. החשש כעת הוא בדחייה מתמשכת למספר שנים.

סיכום ביניים: הסבה של משק החשמל מפחם לגז תביא באופן מיידי להפחתה ניכרת בפליטת גזי החממה בישראל. היא גם לא תפגע במאמצים להסב את משק החשמל לאנרגיות מתחדשות, משום שממילא אין היתכנות להסבה מלאה כזו בעתיד הקרוב. ועוד דבר: דחייה מוחלטת של שימוש בגז לא רק רעה למשבר האקלים, היא גם מתנה לחברות הגז.

מדוע? משום שחברות הגז מעדיפות לייצא. כמה שיותר וכמה שיותר מהר. אחרי הכל, ישראל היא לקוח קטן לעומת שאר העולם, מה גם שכיום המחירים בחו"ל גבוהים הרבה יותר. החברות מעדיפות לקבל את הכסף עכשיו ולמקסם את הרווחים. האינטרס הציבורי הפוך. גם מבחינת הביטחון האנרגטי של ישראל, שהייצוא מחסל את עתודות הגז שלה, אבל גם מבחינת פליטות גזי החממה. ככל שמייצאים יותר, פולטים יותר. זהו חשבון פשוט.

הפחם הורג כאן ועכשיו

משבר האקלים הוא האתגר הקיומי החשוב ביותר עימו מתמודדת האנושות, אולם הוא לא היחיד. מעבר לשאלת פליטת גזי החממה, ישנה סוגיית הזיהום. חלקה של ישראל בפליטת גזי החממה העולמית היא קטנה ביותר, וגם אם ישראל תאפס את הפליטות, הדבר לא יהפוך את המגמה בכל הקשור למשבר האקלים. הזיהום, לעומת זאת, משפיע כאן ועכשיו, מרעיל אותנו כל העת וגובה מחיר יומיומי בתחלואה ובתמותה.

זוהי הנקודה החשובה ביותר שממנה מתעלמים אלו שצלב המטרה שלהם מונח על נושא משבר האקלים בלבד. הבעייה העיקרית בפחם היא זיהום האוויר הממאיר שהוא גורם. עשרות גורמי זיהום נפלטים משריפת הפחם, ביניהם כספית, מתכות כבדות, חלקיקים נשימתיים מסרטנים וכמובן תחמוצות גפרית (שחלקן עולה לאחרונה בגלל יבוא פחם מסוגים המכילים יותר גפרית).

הגז הטבעי אינו אנרגיה מתחדשת או "ירוקה" – אך ברור ששורה ארוכה של מזהמי אוויר מהגרועים ביותר שיש נפלטת מפחם ואינה נפלטת, או נפלטת בכמות קטנה הרבה יותר, בעת שימוש בגז טבעי. כמות הזיהום, כמעט בכל סוג מזהם, גבוהה פי 30 עד פי 1000 בפחם מאשר בגז.

יש אמנם מזהמים בודדים שבהם יש לשימוש בגז חיסרון, אבל בחשבון הכולל היתרון שלו ברור. הנזק הבריאותי הכולל של זיהום נמדד במדד הנקרא עלויות חיצוניות – תרגום של הפליטות לנזק הכספי של פגיעה בבריאות. שתי תחנות הפחם בחדרה ואשקלון וכן מפעל המלט נשר ברמלה, נמצאים בראש הרשימה של אלופי הזיהום במדינה. שתי תחנות הכוח הפחמיות, המפיקות בסיכום שנתי פחות חשמל מהתחנות הגזיות, פולטות זיהום אוויר שעלותו גבוהה בהרבה משש התחנות הגזיות שנמצאות אחריהן ברשימה.

ואם כבר מתאן

וישנה עוד נקודה חשובה שמדגימה את הנזק שבצמצום המאבק הסביבתי, בקרב פעילים מסויימים, למלחמה טוטאלית בגז. ההתמקדות הזו לא מביאה רק להזנחה של המאבקים הסביבתיים האחרים מחוץ לזה של משבר האקלים, אלא גם לפגיעה במאבק במשבר האקלים עצמו.

דוח ה-IPCC מהשנה שעברה, שקבע כי לעצירת פליטות המתאן חשיבות ראשונה במעלה, סיפק רוח גבית לאותם פעילים. אלא שפליטות המתאן העיקריות בישראל, למעלה מ-80%, מגיעות דווקא ממקורות אחרים לגמרי: פסולת אורגנית הנרקבת במטמנות וכן גזים העולים מהביוב במכוני טיהור.

נתונים עדכניים מבדיקות של פליטות המתאן בישראל מגלים שהפליטה ממטמנות היא אפילו גבוהה בהרבה ממה שהוערך עד כה, לעיתים פי שש. מי שרוצה להיאבק בפליטות מתאן בישראל, ראוי שיתמקד בתחום הפסולת.

נקווה כי פעילי הסביבה שיגיעו לדיון הקרוב בכנסת יתנערו מעמדות טהרניות שחלחלו לחלק מהם, ויתבוננו בנזק המיידי והחמור שגורם השימוש בפחם. בזיהום אוויר חריף הקוטל בפועל ישראלים רבים, וגם בתרומה למשבר האקלים העולמי.