אוליגרכים, לא משנה איזה, לא יצילו את התקשורת

"איפה המיליארדר שלנו?", שואל רענן שקד במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". שקד מחפש את "מתעשר ההייטק הישראלי הליברלי", שיהיה מוכן לממן כלי תקשורת אשר יהווה משקל נגד לערוץ 14 ויתר גופי המדיה של מכונת הרעל.

לפי שקד, "שעה ששר ביטחון סוגר את גל"צ ושר תקשורת סותם את הפה בחוק לערוצי שידור ולעיתונות החופשית, התגובה ההולמת היחידה צריכה להיות הקמתם של כלי תקשורת דמוקרטיים, ליברליים, חילונים, ובעיקר עיתונאיים ללא מורא".

שקד צודק, יש צורך דחוף בכלי תקשורת דמוקרטיים, ליברליים, חילוניים ובעיקר עיתונאיים ללא מורא. אבל שקד גם טועה טעות מרה. הדרך של שקד להציל את התקשורת החופשית לעולם לא תצליח.

תפיסת העולם התקשורתית של שקד היא, למרבה הזעזוע, תפיסת העולם התקשורתית של ראש הממשלה הנאשם בשוחד בנימין נתניהו. מעל דוכן העדים תיאר נתניהו את הדרך שבה לדעתו צריך לפעול שוק תקשורת במדינה דמוקרטית: אוסף של בעלי הון, כל אחד עם העמדה האידיאולוגית שלו, מממנים כלי תקשורת שבהם אותה עמדה באה לידי ביטוי.

לפי נתניהו (ושקד) לא העיתונאים במערכות קובעים מה לסקר ואיך, אלא המיליארדר שמשלם להם את המשכורת. בחזון עוועים כזה הערוץ, העיתון או אתר האינטרנט אינו מביא לידי ביטוי את העבודה העצמאית של העיתונאים במערכת, אלא הופך לשופר של אדם אחד, שמשתמש בו כדי לקדם את תפיסת עולמו. ותפיסת העולם של האוליגרכים, לא משנה מאיזה מחנה הם, מתמקדת בראש ובראשונה בהגדלת ההון שלהם.

שקד נותן כדוגמאות את ג'ף בזוס שרכש את ה"וושינגטון פוסט", לארי אליסון שרכש את "פרמאונט" ואילון מאסק שרכש את טוויטר. אלה דוגמאות מצוינות, לטענה מדוע אוליגרך ישראלי לעולם לא יוכל להציל את העיתונות החופשית, גם אם ירכוש מהונו הפרטי את רשת 13 או יקים מיזם תקשורתי חדש.

בזוס, אליסון ומאסק השקיעו מאות מיליונים באמצעי תקשורת לא משום שאכפת להם מחופש הביטוי או היכולת של עיתונות חופשית לבקר את מוקדי הכוח. הם הרי בעצמם ממוקדי הכוח הגדולים בארצם. הם הוציאו הון עתק על עיתון, תאגיד שידור ורשת חברתית כדי להרוויח הון גדול הרבה יותר מהמנוף שקיבלו באמצעות פלטפורמת התקשורת שלהם לקידום האינטרסים שלהם.

גם אם המיליארדר הישראלי ישקיע בכלי תקשורת במטרה לתת משקל נגד לתעמולה הפשיסטית שמופצת למען ראש הממשלה, עד מהרה יתברר כי למיליארדר יש גם חברת תעופה או אנרגיה, צורך באישור כלשהו של רשות התחרות או רצון לקדם חוק בכנסת שיטיב עם עסקיו. העיתונאים, שלוחי מטרה, יגלו שמוצב בפניהם גבול.

שקד, יותר מעיתונאים אחרים, צריך להבין זאת. הוא הרי פרסם את הטור שלו בעיתון ובאתר של המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס, עיתון שלאורך דורות הפעיל רשת של קשרים מושחתים עם בעלי הון ונציגי שלטון, ופעם אחר פעם העדיף את האינטרס הפרטי של המו"ל הבודד על פני האינטרס הציבורי הרחב.

כלי תקשורת דמוקרטיים, ליברליים, חילוניים ובעיקר עיתונאיים ללא מורא יוכלו לשגשג דווקא אם לא יהיו תלויים בכספו של אוליגרך, אלא ימומנו בידי הציבור הרחב או בידי קהילה של קוראים. אם רענן שקד רוצה לתרום לעיתונות החופשית, הוא מוזמן להילחם על גורל תאגיד השידור הציבורי או להצטרף למו"לים של העיתונות העצמאית.

הפתרון לא יגיע ממתעשרי ההייטק. הם לעולם לא יוכלו להציל את התקשורת החופשית. לכל היותר, הם יוכלו להציל את התקשורת המושחתת.