מה מסתתר באמת מאחורי החלטת הממשלה "לקידום ופיתוח מפרץ חיפה"?

הרבה כותרות סיפקה השרה זנדברג ב"ועידת האקלים": "מס פחמן הוא עובדה גמורה" ו"נגיע לוועידת שארם עם חוק אקלים". מבלי שניכנס כעת לניתוח מפורט מדוע אין להצהרות אלו שום בשורה לציבור הישראלי או לאקלים העולם, ראוי דווקא להתעכב על השאלה בריאיון שכן היתה בה משמעות ייחודית. היא כלל לא הגיעה מהמראיינת אלא מהקהל. בעת שהשרה מתארת את שבחי החלטת הממשלה על "סגירת בזן", קרא אלעד הוכמן, מנכ"ל מגמה ירוקה: "יש תאריך סגירה?". השאלה נותרה ללא מענה.

עוד ב"שקוף":

• "כמו ברווזים במטווח": החיים לצד מכלי הנפט במפרץ חיפה
• במחשכים, ללא ביקורת ציבורית: כך נוסחה ההחלטה שלא תבריא את מפרץ חיפה
• חשיפה: זהו מסמך ההחלטה על מפרץ חיפה

וזהו למעשה כל הסיפור כולו: לא רק שאין תאריך אלא ממילא החלטת הממשלה היא חסרת משמעות – כמו רוב רובן של החלטות הממשלה שאינן מבוצעות. אין להחלטות הללו שום תוקף חוקי מחייב והן לרוב נועדו לצרכי יחצנות בלבד. והפעם, כראוי לממשלה שהראש החליפי שלה הוא סופר ותסריטאי מוכשר, היחצנות עולה מדרגה.

מה אין בה בהחלטה הזו הנקראת בשם הנפלא: "אסטרטגיה לקידום ופיתוח מפרץ חיפה" (שלא תחשבו חס וחלילה שאזור המפרץ יישאר במקום, או חס וחלילה ילך אחורה וזיהום האוויר שבו יגדל). יש בה הכל, בעשרות עמודים ואלפי אלפי מילים: פארקים חדשים (כולל תוכנית לשימור נחל סעדיה), פרוייקטי תחבורה מכל כיוון אפשרי, מנהרות, שיפור במערך הבריאות ועוד ועוד רעיונות נפלאים.

ברור היה שמי שעמלו על ההחלטה הזו מצאו צורך למלא אותה ברעיונות חיוביים (גם אם רובם אינם חדשים ונאספו מתוך החלטות ממשלה קודמות, שכמובן רובן לא בוצעו) כדי שלא נשים לב למה מכניסים לתוכה מהצד, ככה בלי שנרגיש. אבל איך אומרים באנגלית? אם תשים ליפסטיק על חזיר הוא עדיין יישאר חזיר.

קוראינו הוותיקים ודאי מכירים את "מבחן הגרינווש". מתי התהדרות בהחלטות סביבתיות היא אקט חלול וריק מתוכן לצרכי יחסי ציבור בלבד? כאשר אף אחד אינו נפגע כלכלית. אם מישהו חשב לרגע שבזן עצמה מתנגדת ל"סגירתה" כביכול (אשר כפי שציין נכון אבי בר-אלי אינה בכלל בלו"ז ריאלי), בא הבעלים בעצמו וסמך ידיו על תוכנית ממשלתית שתניב פיצויי עתק לחברה שממילא תחום עיסוקה העיקרי (דלקים פוסיליים) עתיד להיעלם מעצמו בלי שום מעורבות ממשלתית (ברחבי העולם כבר נסגרים בתי זיקוק כאשר הביקוש למוצרי הדלק יורד).

אז מה יש בה בהחלטה שמנסים להסתיר? סעיפים 4 ו-5 מדברים על "חלופות מיכול" ו"מתן מענה לצרכי האיחסון של נפט גולמי לזיקוק בבז"ן". רגע, תוהה הקורא המבולבל: חשבתי שסוגרים. והקוראת שבקיאה ממנו בפרטים בוודאי שואלת את עצמה: בבזן יש כבר היום שטחי מכלים של כמיליון טון נפט – למה צריך עוד? ובעלי זכרון ארוך נזכרים כיצד כבר ב-2015 ניסו להסתיר את הרצון להגדיל את נפח המיכלים ב-20%, אולם אז המשרד להגנת הסביבה עמד בפרץ ולא שיתף פעולה.

צריך להבין: הרצון של חברות העוסקת בנפט גולמי בעוד ועוד נפח למכלים הוא מכיוון שהן אינן עוסקות רק בזיקוק אלא גם בספקולציה, מה שנקרא בלשון מכובסת: גידור. כשמחיר הנפט בעולם יורד בגלל שיש עודף היצע, מחכים עם הנפט הגולמי במכלים, עד שהמחיר יעלה.

והנה, באופן מפתיע, שבע שנים אחרי שבצדק התנגד להגדלת שטחי המכלים, החליט המשרד להגנת הסביבה להיות שותף לגרינווש הנקרא כעת "חלופות איחסון" ו"מתן מענה". הרי בשבע השנים שעברו מאז עסוק המשרד בלהתריע על הנזק שגורמים הדלקים הפוסיליים לעתיד האנושות. והנה כשכלל האנושות מצמצמת את השימוש בנפט – דווקא בבזן יגדילו?

אין זה המקום היחיד בהצעה המוזרה שבו החלטות על היקף השימוש החזוי בישראל במוצרי נפט נוגדות לחלוטין את סיפורי הממשלה על צמצום השימוש בנפט. בנספח א' של ההחלטה (החלקים החשובים הם תמיד שם – בנספחים) מדובר על הקמה והקמה ועוד הקמה. למשל של נמל לקליטת דלקים, ועל שימור "יכולת הניפוק" ועוד תשתיות לדלקים הפוסיליים שכנראה אין לאיש רצון אמיתי, או תוכנית וחזון, להיפטר מהם.

סעיף 20 בהחלטה מכיל מס שפתיים למשבר האקלים: אם חמש שנים לפני סגירת בזן יתברר שצריכת הדלקים במדינה אכן יורדת – יצומצם אותו "כושר ניפוק" (העומד כיום על 275 אלף טון לחודש). בתרגום לעברית הכוונה היא שממילא, בלי שום קשר להחלטות הממשלה, צריכת הדלק למכוניות תרד ותתקרב לאפס. השאלה היחידה היא התזמון שבו הטרנד העולמי הטבעי יעשה בעצמו, ללא כל עזרה ממשלתית, את המעבר לרכבים חשמליים.

הקצב האטי שבו אחוזים ספורים מדי שנה מצי הרכב מוחלפים לרכבים חשמליים אינו גזירת גורל, אלא תוצאה של אזלת יד ממשלתית. מצד אחד הממשלה מדברת על אנרגיה חליפית ומצד שני עושה ככל יכולתה להאט את המעבר אליה. יש הרי אינטרסים שצריך להגן עליהם.

בואו ונבין מה היה אפשרי אם ממשלת ישראל היתה אכן מתנהלת לפי ההבטחות בסרטי התעמולה של "יש עתיד". ניקח כדוגמה את ממשלת נורווגיה, שם החליטה הממשלה להשקיע בעצמה בהקמת עמדות טעינה לרכב חשמלי – והפלא ופלא: תוך כחמש שנים 100% כמעט מהרכבים החדשים שעולים שם על הכביש הם חשמליים.

אם ממשלת ישראל היתה רצינית בכונותיה לסגור את בתי הזיקוק ולהקטין את זיהום האוויר בישראל בכלל ובמפרץ חיפה בפרט, היא היתה יכולה לבוא עם תוכנית פשוטה בהרבה:

1. פיקוח הדוק על הפליטות כיום מבתי הזיקוק. מאז 2015, עת הובאה בפעם האחרונה בפני הממשלה תוכנית לאומית מקיפה לצמצום הפליטות והורדת הזיהום באזור המפרץ, לא קיבלה אף ממשלה החלטה על הידוק הפיקוח והורדה נוספת בזיהום.

2. הקטנה – ולא הגדלה – של שטחי המכלים לנפט גולמי בבז"ן וצמצום היקף הזיקוק. כבר כיום כמחצית מתוצרי הזיקוק אינם מיועדים כלל למשק הישראלי אלא מיוצאים. רק הזיהום נשאר בישראל. אפשר בקלות לצמצם את היקף הפעילות בבזן על ידי מיקודה בצרכים האמיתיים של המשק הישראלי, ויתור על ייצוא וסגירת אופרציות לא חיוניות כגון ייצור פלסטיק.

3. הגברה משמעותית של קצב המעבר לתחבורה חשמלית בישראל. רכב חשמלי לא רק שאינו פולט זיהום אוויר ברחוב, פליטות גזי החממה שנגרמות מייצור החשמל עבורו הן כרבע או שליש מהפליטות של רכב במנוע השורף דלק.

וכאן בעצם יוצא המרצע מן השק:

ממשלת ישראל מבינה כי בהדרגה יעברו האזרחים והעסקים בישראל לרכבים חשמליים – ולא יישאר ביקוש לסולר ובנזין בארץ. לכן עסוקה הממשלה בהעמדת פנים שהיא עוסקת בסגירה – מתוך ידיעה ברורה שגם מבלי שתעשה דבר, רק תמשוך זמן במשך עשור או שניים – זיקוק נפט יעבור מן העולם. ומה עם הזיהום, עם חיפה, עם הסרטן, עם הפיתוח והקידום? כל אלו יכולים לחכות.

אייל עופר היה יועץ מקצועי לשר להגנת הסביבה בין מאי 2015 ליוני 2016