מה עומד מאחורי המהפכה הכלכלית של ביידן?

"לפני 40 שנה הלכנו בנתיב לא נכון. עשינו ניסוי בלתת לתאגידים לצבור עוד כוח. התוצאה היא פחות צמיחה, פחות השקעות, עובדים רבים שנשארו מאחור ועניים יותר מההורים שלהם. הניסוי נכשל". אלה מילותיו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, מהצהרתו ב-9 ביולי, שבה הפך על פניה את המדיניות הכלכלית של ארה"ב ב-40 השנה האחרונות. 

עוד ב"שקוף":

• משחת שיניים: למה זה יקר, ומה צריך לעשות כדי להוזיל את המחיר?
• תחקיר אורח: ברוכים הבאים לשלטון התאגידים
• שאלון הבחירות של שקוף: כך התחייבו המפלגות לצמצם את יוקר המחיה

אז מה הנשיא אומר לאזרחים שלו? במשפט אחד: התאגידים חונקים את הכלכלה האמריקנית. ביידן רואה את עצמו כממשיכם של שני נשיאים גדולים – טדי רוזוולט ופרנקלין רוזוולט. האזכור המפורש של השמות שלהם ומעשיהם בנאומו יוצר למאזין האמריקני הקשר, שהמצב הנוכחי בארה"ב דומה למצב ששרר בחלקים של המאה ה-20, אז התאגידים שלטו בארה"ב. 

בתחילת המאה שעברה היתה נתונה כלכלת ארה"ב בידי התאגיד של ג'יי.פי. מורגן, ששלט בבנקאות, ברכבות ובכריית פחם. הפוזיציה הייחודית של מורגן איפשרה לו לחסל מתחרים: הוא יכול היה למנוע מחברות רכבות לקבל מימון בנקאי, להקשות עליהן לרכוש פחם ולמנוע מהן הסכמים של חלוקת המסילות. שליטתו של מורגן במונופול הרכבות איפשרה לו להעלות מחירים, דבר שהיתה לו השפעה שלילית על כלכלת ארה"ב ועל הפיתוח שלה. כיוון שנוצר כשל שוק, שבו מתחרים חדשים לא יכולים להיכנס, הבעיה התגלגלה לפתחו של הדרג הפוליטי והנשיא טדי רוזוולט לחם כדי לפרק את התאגיד של מורגן.

בתקופתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט, תאגידים גדולים השתלטו על חלקים ניכרים מהכלכלה של ארה"ב. לדוגמה בתחומי התקשורת, החקלאות, הבנקאות והמזון. רוזוולט טען שלתאגידים הללו נהיה כוח בלתי מוגבל וקרא להם "דיקטטורה תאגידית". מי שקרא את "ענבי זעם" של סטיינבק בוודאי זוכר את התיאורים על השיטה של תאגיד החקלאות: מציעים לחקלאים מחירי הפסד על עבודתם בשביל התאגיד, ומורידים את מחירי התוצרת החקלאית כך שחוות עצמאיות מתמוטטות, והחקלאים שלהם נאלצים לעבוד בשביל התאגיד או להפוך לנוודים.

הסכמי אי תחרות עם חדרניות ומגישות המבורגר

התאגידים החמירו את המשבר של השפל הגדול בכך שהקשו על עסקים קטנים והאריכו את הזמן שלקח לכלכלת ארה"ב להתאושש. רוזוולט אבחן את הבעיה בכך שלמרות קיומם, בשלב זה, של דיני הגבלים עסקיים, הרי שבפועל אין אכיפה שלהם. לכן המאמץ העיקרי שלו היה לעודד את גוף ההגבלים העסקיים של ארה"ב להיכנס לפעולה.

זהו, לטענת ביידן, המצב שבו ארה"ב נמצאת היום. לפני כ-40 שנה החל תהליך של כרסום מתמשך באכיפת ההגבלים, אותו "ניסוי בלתת עוד כוח לתאגידים" כפי שהנשיא ניסח זאת. ביידן מציין את ההשלכות: ראשית, המדיניות התאגידית מחמירה את מצב העובדים. כדוגמה, ביידן מספר שתאגידים מחתימים עובדים על הסכמי אי תחרות שמונעים מהם לחפש עבודה טובה יותר. הוא תוהה מדוע מגיש של מקדונלדס חתום על חוזה שבו אסור לו לעבוד בבורגר קינג? האם המגיש ימסור את סודות הכנת ההמבורגר? הסכמי אי תחרות צריכים להיות עם שכבת ההנהלה ושותפי סודות עסקיים – אך הם נחתמים דווקא עם העובדים המוחלשים ביותר: עובדי כפיים, פועלי בניין וחדרניות בבתי מלון. הם הפכו לכלי לשמירת רווחי התאגידים על חשבון העובדים.

שנית, ביידן מדגיש שיש בעיה של חוסר תחרות בשווקים, וכדוגמה הוא נותן את תחום תשתיות האינטרנט והתקשורת. בארה"ב ניתן למנות את ספקיות האינטרנט על כף יד אחת, והן מחלקות ביניהן גיאוגרפית את המדינה. התוצאה היא רווחים לספקיות, אך רשת אטית ויקרה. ביידן מספר של-65 מיליון אזרחים יש גישה רק לספקית אחת, והם משלמים פי חמש מאשר באזורים שבהם יש תחרות. 

כמה עולה היעדר התחרות לאזרחי ארה"ב? ביידן נקב בסכום: 5,000 דולר לשנה למשק בית. הנשיא לא מפרט, אך מהשוואה לישראל נשמע שהמספר אינו מוגזם – חישבו על הכסף שנחסך ברפורמת הסלולר, פלוס אלפי השקלים שיכולנו לחסוך לו היתה תחרות בבנקים, פלוס הורדה של מחירי הגז, פלוס העלות היקרה של רכבים וחלקי חילוף שמיובאים על ידי יבואנים בלעדיים. נראה שהמספר שביידן נקב בו הוא צנוע.

"קפיטליזם ללא תחרות הוא ניצול"

חוקי ההגבלים העסקיים כבר קיימים בארה"ב כמאה שנה. החל משנות ה-80, ממשל רייגן, החלה להתפתח אסכולה שלפיה מעורבות ממשלתית היא רעה וכי השוק החופשי הוא הדבר היעיל ביותר. אסכולת זו נקראה "אסכולת שיקגו" כיוון שרבים ממוביליה היו מאוניברסיטת שיקגו. 

כפי שראינו, ההיסטוריה מעידה על כך שבלי אכיפת הגבלים עסקיים צפויים להיווצר מונופולים ופגיעה בתחרות. כדי להצדיק את אי מעורבות הממשל, האסכולה הזו ביצעה מהלך מחשבתי מעניין: היא טענה שיש להעדיף את טובת הצרכנים. נניח שיש שני מתחרים שמתמזגים ביניהם. במקום לפסול את המיזוג רצוי לשאול אם הצרכנים ייהנו מהמיזוג. הרציונל הוא שבאמצעות מיזוגים ניתן להגיע ליעילות גבוהה יותר של ייצור וכך הצרכנים ייהנו ממחירים נמוכים יותר. בשורה התחתונה, הטענה היא שיש קפיטליזם גם ללא תחרות.

גישה זו נתמכה כמובן על ידי התאגידים הגדולים. בהדרגה, רשות ההגבלים של ארה"ב הורידה את הרגל מהגז. גופי האכיפה מיעטו לנקוט בצעדי אכיפה נגד מונופולים, וגם כשהוגשו תביעות, בתי המשפט נטו לטובת התאגידים. דוגמה עדכנית: רק לפני שבועיים בית המשפט העליון בארה"ב גלגל מכל המדרגות את רשות ההגבלים העסקיים, בטענה שהרשות לא הצליחה להוכיח שפייסבוק הוא מונופול. מתברר שהמערכת הרגולטורית והשיפוטית בארה"ב הגיעה לידי כך שגם דברים שנראים מובנים מאליהם לא עוברים סף בית משפט.

ייתכן שישנם מקרים שבהם הגישה של אסכולת שיקגו מוצדקת, אולם יותר ויותר עדויות אמפיריות מראות שברוב המקרים התוצאה של מיזוגים אינה שיפור שירות והורדת מחירים אלא להיפך, הצרכנים נדפקים. בנוסף יש לדבר השפעה שלילית על כוח העבודה: כשיש פחות אפשרויות בחירה בין מעסיקים, כוח המיקוח של העובדים קטן ואז תאגידים יכולים לחסוך בעלויות גם מבלי להזדקק להסכמי אי תחרות מפוקפקים. העדויות האמפיריות הן שהובילו את הממשל בארה"ב לבצע שינוי גישה, כפי שביידן הכריז: "קפיטליזם ללא תחרות אינו קפיטליזם, הוא ניצול".

המונופולים הדיגיטליים על הגריל

כדי להבין את הביקורת על המונופולים הדיגיטליים, כדאי לפתוח דווקא בנימוקים של מי שאינו רואה בהם בעיה. אצטט ביקורת שנכתבה בדף "הרגולטור" של גיא מור, שאמנם זכתה לתפוצה צנועה יחסית, אך שווה להקשיב לדבריו של מור, שיש לו השפעה ישירה על הרגולציה בארץ מתוקף תפקידו כמוביל תהליכי מדיניות רגולציה בממשלה. גילוי נאות: הוא אף זכה לאות הערכה מטעם עמותת צדק פיננסי, שאני יו"ר משותף שלה, על איכות הרגולציות שגובשו בתקופתו.

וכך כותב מור: "בשנים האחרונות יש אופנה להתנגח בחברות טכנולוגיה גדולות… מה שבאמת עקום בהצעות לחזק את דיני ההגבלים העסקיים זה שלא ברור שקיימת בעיה… אם הצרכנים מקבלים מגוון של מוצרים, באיכות גבוהה ובמחירים נמוכים (ולעיתים אפילו בחינם) – מה בדיוק הבעיה ולמה הממשל סבור שאין מספיק תחרות?".

מה הבעיה? זו כבר אינה בעיה אחת, אלא צרור שלם. המונופולים הדיגיטליים אליהם מתייחס מור (פייסבוק, גוגל, אפל, אמזון) צברו עוצמה כה רבה עד שהם כבר מתחילים להוות איום על המשק האמריקני, אם לא על הדמוקרטיה עצמה, כפי שראינו בקמפיין הרוסי לסיוע לבחירת טראמפ. 

באשר לפייסבוק, מי שטוען שאין בעיה עם המוצר החינמי שלה כנראה מעולם לא ניסה לעזוב את פייסבוק, לפרסם בפייסבוק או להתחרות בפייסבוק. פייסבוק שומרת על נאמנות המשתמשים באמצעות טריק פשוט: יש חסם מעבר בינה לבין רשתות חברתיות אחרות. אי אפשר לייצא ממנה מידע. מי שיעבור לרשת חברתית מתחרה, יפסיד עשור של מידע אישי. 

האם הלקוחות של פייסבוק מקבלים מוצר חינמי? ובכן, הלקוחות הם בכלל לא המשתמשים אלא המפרסמים. המפרסמים רואים מולם מפלצת משולבת (פייסבוק, אינסטגרם, ווטסאפ) שמחזיקה ב-20% משוק הפרסום הדיגיטלי בארה"ב, יכולה לחסל עסק בלחיצת כפתור ולהעלות מחירים בלי שקיפות ובלי יכולת מיקוח. 

העדות המרשיעה ביותר לצפצוף על דיני הגבלים עסקיים היא אסופת מיילים ששלח צוקרברג למנהלים הבכירים ובהם הסביר שפייסבוק צריכה לקנות או להשמיד כל מתחרה. העוצמה של פייסבוק מאפשרת לה לאיים בצורה אפקטיבית על מתחרים שאם לא יסכימו להירכש על ידה הם גוזרים על עצמם את חיסול החברה.

באשר לאמזון, היא אמנם מציעה חוויית משתמש יוצאת מהכלל אך הגיעה למעמד שמאפשר לה להשמיד עסקים קטנים ונמצאת בניגוד עניינים עם הסוחרים בפלטפורמה שלה. אמזון אוגרת נתונים על הסוחרים שעובדים דרכה ואז משתמשת בידע הזה כדי להתחרות בהם בעצמה. היא טישטשה עוד יותר את הגבולות בין פלטפורמת מסחר לסוחרת בעלת אינטרסים, כשרכשה את רשת הקניות Whole Foods ומתחרה כעת בחנויות מכולת ברחבי ארה"ב.

לגוגל ישנה השפעה מכריעה על שוק הפרסום בארה"ב, 36% מהפרסום אונליין ברשותה. בדומה לפייסבוק, גם גוגל יכולה למוטט עסק בלחיצת כפתור. בנוסף, לאחרונה אירעה השבתה של שרתי המייל של גוגל, שהשפעתה על הפעילות הכלכלית בעולם המחישה את הסכנה בכך שחברה שולטת בתשתית קריטית.

גם לאפל יש דרך לשמר את כוחה המונופוליסטי, באמצעות חנות האפליקציות שלה. אם אפל מעוניינת לרכוש אפליקציה כלשהי, היא יכולה להציע לה הצעה שאי אפשר לסרב לה – להימכר או לרדת מחנות האפליקציות.

מסיבותיו, ביידן לא ציין מפורשות את המונופולים הדיגיטליים. עם זאת, לצידו היתה הממונה החדשה של רשות ההגבלים העסקיים – ד"ר לינה קאן. קאן הצעירה, בת ה-32 בלבד, הגיעה לתפקידה לאחר שהדוקטורט שלה היה על הכוח המונופוליסטי של אמזון. כשקאן עומדת לצידו, המסר למונופולים הדיגיטליים לא צריך להיאמר במילים. 

מתי נראה לינה קאן ישראלית?

בישראל עדיין לא מחתימים חדרניות על הסכמי אי תחרות, אבל חלק מהתופעות השליליות של גידול בכוח התאגידי נוכחות גם כאן. גוף ההגבלים העסקיים, שנקרא בארץ "רשות התחרות", מרבה בשנים האחרונות לעסוק בטפל.

רשות התחרות חטפה מכה קשה בזמן הדיונים על מתווה הגז. המדינה, שהיתה מעוניינת באישור מתווה הגז בכל מחיר, עקפה את הרשות. באמתלה של חוות דעת ביטחונית, שסיפק יו"ר המועצה לביטחון לאומי, המדינה הפקיעה מרשות התחרות את הסמכות לאשר את מתווה הגז. כתוצאה מכך הממונה על התחרות דיוויד גילה התפטר, ומי שמונתה במקומו היא מיכל הלפרין.

תחת הממונה החדשה, נראה שהרשות הבינה כי עיסוק במונופולים הגדולים עלול להביא לפגיעה מצד הדרג הפוליטי. במשך חמש שנות כהונתה לא ננקטו צעדים משמעותיים לא נגד מונופול הגז, לא נגד הדואופול הבנקאי, לא בשוק המזון הריכוזי, לא נגד יבואני הרכב והחלפים שמונעים יבוא מתחרה, לא נגד חברות הטואלטיקה שמוכרות מוצרים בפער ניכר ממחירם בחו"ל. 

הממונה על התחרות לא הכריזה על מונופולים חדשים ואפשרה מיזוגים מטרידים, כמו רכישת גולן טלקום על ידי סלקום וכמו רכישת בנק איגוד על ידי בנק מזרחי. כמו כן הרשות לא נקטה סנקציות אישיות נגד בכירים בתאגידים שהפרו הסכמים, כמו בכירי קוקה קולה.

מאידך, רשות התחרות תחת הלפרין התגאתה בצעדי אכיפה שננקטו נגד קרטל שירותי הגינון, קרטל משחק המחשב פיפא 2017, קרטל השאלת ספרי לימוד, קרטל המחצבות, קרטל המעליות ועולה על כולם – קרטל אריזות הקרטון לחלב. לרשות יש 150 עובדים ותקציב של 70 מיליון שקלים בשנה. פעולותיה מגחיכות את חשיבות ההגבלים העסקיים ומחזקות את טענות אלו שרואים בכל רגולציה נטל מיותר.

מינוי הממונה הבאה על התחרות נמצא כרגע בידי שרת הכלכלה אורנה ברביבאי, והשאלה המרכזית היא האם סוף סוף נזכה למינוי נועז כשל לינה קאן, או שנצטרך לחכות חמש שנים נוספות כדי להבין את מה שהאמריקאים הבינו.

ברק גונן הוא יושב ראש משותף של עמותת "צדק פיננסי"