החשד לגריסת מסמכים: נתניהו התייחס לבנט כאויב בשער

שריפת מסמכים מתרחשת לעיתים בימיהם האחרונים של משטרים אפלים – כשהם עומדים להפסיד והאויב בשער. גם פקידים של משטרים דמוקרטיים עוסקים בכך לפעמים, אם גדרות השגרירות עומדות להיפרץ. בשעות האחרונות של מלחמת וייטנאם, בעוד מסוקים מפנים אנשים מגג שגרירות ארה"ב בסייגון הנופלת, גרסו הדיפלומטים בקדחתנות. ב-1979 גרסו בבהילות מסמכים בשגרירות ארה"ב בטהרן, כשההמון כבר פרץ את הגדרות. הביעור נכשל. האיראנים לקחו את שקי רצועות הנייר הדקות ממכונות הגריסה, ובעבודת נמלים מייגעת הדביקו אותן והרכיבו שוב דפים, וכך למדו את מה שהאמריקאים קיוו להסתיר.

עוד ב"שקוף":

• דה לגיטימציה למערכת המשפט כבר היה? פרק שני במדריך למטייח
• ערוצי החדשות נגמלים ממערכות הבחירות. כך נראה הקריז
• שלבו לרוורס: מהלכי ממשלת נתניהו שפגעו בציבור – ואפשר עכשיו לבטל

החלפת שלטון במשטר דמוקרטי איננה דומה לכיבוש שגרירות בארץ שהפכה לאויב. אין מרגלים מקומיים שיישחטו אם הכובש יזהה אותם. אין שיטות עבודה מודיעיניות שיינזקו אם השלטון החדש יכיר אותן. החלפת שלטון איננה מפלה במלחמה, ומנגנוני השלטון הקודם צפויים להיות גם מנגנוני השלטון החדש. אין בכלל אויב, יש רק מנהיגים אחרים שהם ועוזריהם אמורים להמשיך לקיים את המדינה, חוקיה ומוסדותיה. גם החדשים יודעים שהשלטון הוא פיקדון זמני, וכמו שהם הגיעו כך הם עשויים ללכת.

מעולם לא היה ראש ממשלה שחשב שממשיכו הוא האויב

כיוון שישראל היא מדינת חוק מסודרת בסך הכול, עובדי לשכות המנהיגים החדשים פוגשים במשרד החדש את שליחי ארכיון המדינה, שמסבירים להם מה סדרי העבודה של ניהול ותיוק מסמכיהם. הם לומדים כבר בעת הגעתם שהתיעוד איננו נחלתם הפרטית או המפלגתית, ושבהגיע מועד עזיבתם הוא יטופל בצורה מסודרת. 

מה שיוגדר כבעל ערך היסטורי יועבר לארכיון; מה שערכו זמני יישמר למשך זמן ידוע מראש עד שהתועלת שבו תפוג והוא יבוער בצורה מקצועית ומתועדת. תיקי מסמכים של שרים ומנכ"לים, יש לומר, נוטים בהגדרה להיות בעלי עניין ארוך טווח, וסיכוייהם להגיע לארכיון גדולים. כשמדובר בתיעוד דיגיטלי, אפשר גם להפקיד בארכיון וגם להותיר עותקים אצל העובדים הבאים.

אם יתברר שבלשכת נתניהו גרסו מסמכים לפני שבנט הגיע, יהיה בכך חידוש עגום מאוד. למיטב ידיעתי לא היה כאן מעולם ראש ממשלה שמקורביו השמידו מסמכים לפני הגעתו של המחליף. מעולם לא היה כאן ראש ממשלה שחשב שממשיכו הוא האויב. וגם לא היה ראש ממשלה שחשב שמשהו מפועלו אסור שיוודע לממשיכו. אלה תקדימים רעים, ואם הם קרו, יש לקוות שמי שעסק בכך ייענש כדי שיהיה ברור שאלו תקדימים שאסור שיישנו. אולם מעבר לאמירות העקרוניות, שחשבנו שהן ברורות עד שאין צורך לומר אותן, נשאלת השאלה מה באמת קרה שם.

כדי להבין זאת, כדאי לבחון את התבטאותה של רותי אברמוביץ', גנזת המדינה ומנהלת ארכיון המדינה, בדבריה לחברי מועצת הארכיונים. היא ואנשיה כבר ביקרו בלשכת רה"מ, ונחה דעתם שעובדי הלשכה שנותרו במקומם – עובדי מדינה מן השורה – פעלו נכון והכינו את חומרי הלשכה להפקדה בארכיון. אך אז היא הוסיפה: 

"אומר לכם במלוא האחריות, כי לא התרשמתי שחומר ארכיוני מסווג מכספת רה"מ נגרס, אלא להיפך, התרשמתי כי כל החומר דווקא הוצא מן הלשכה והועבר לשמירה בנוהל הרגיל, שם הוא ממתין להכנתו להפקדה. בימים הבאים נמפה את החומרים הללו, ובכלל זה היקפם ותאריכיהם, מתוך תקווה שהכמויות יעידו על שלמות החומר. כולנו יודעים שאין בזה ודאות, אך בהחלט אני צופה שיהיה למספרים מה ללמדנו".

לא ברור כיצד ערימות של מיכלים או מחיצות דיגיטליות מלמדות שכל מה שהיה גם נשאר. לפי הדיווחים, יש עדויות להשמדת מסמכים – נושא ששוטרים ייטיבו לחקור מארכיונאים. עד אז, ישנן כמה הנחות יסוד בנוגע למה שנמצא בתווך בין מסירה מסודרת להשמדת מסמכים:

• לא סביר שגרסו מסמכים שעותקיהם נמצאים גם במשרדים אחרים, שהרי גריסה כזאת לא תעלים את המסמכים
• ספק אם מדובר על מעילות כספיות או פעילות פלילית. פעילות לשכת רה"מ מפוקחת על ידי חשב המשרד ושאר מנגנוני שומרי הסף, שמייצרים עותקים משלהם תוך כדי עבודתם.
• הדיווח על כספות, אם הוא נכון, מלמד על מסמכים רגישים במיוחד. לשכת רה"מ היא בכל מקרה סביבת עבודה מוגנת ומסווגת, שמסמכיה לא אמורים לדלוף ובדרך כלל אינם נחשפים אלא אחרי עשרות שנים.
• מה שנותר הן תרשומות בכתב יד מפגישות חשאיות, או תרשומות ששימשו את רה"מ עצמו או מקורביו הקרובים לצורך גיבוש עמדות. מחשבות שהיו לראש הממשלה, או מחשבות שהוא שמע מאחרים.

דיוני קבינט הקורונה עלולים להיסגר בארכיון

גניזת מסמכים אינה הדרך היחידה להעלים מידע. ישנה גם מוזרות מיוחדת לישראל: כל עוד המסמכים נמצאים במשרד תוכנם כפוף לחוק חופש המידע; מרגע העברתם לארכיון הם תחת חוק הארכיונים. לעומת חוק חופש המידע, שמחייב חשיפת מידע מיידית ללא שיקולי התיישנות –  פתיחת מסמך מארכיון המדינה יכולה לארוך שנים ואף עשורים.

אנומליה זאת עלולה לעודד פקידים ופוליטיקאים לזרז את העברת חומריהם לארכיון המדינה כדי להקשות על פתיחתו כעת, ולדחות אותו אל הרחק מעבר לתום הקדנציה. שההיסטוריונים יראו – אבל לא כלי תקשורת או פעילי שקיפות.

כך למשל, בראשית כהונתי כגנז המדינה ב-2011, טענו במשרד רה"מ שלא ניתן להראות לציבור את תמלילי דיוני ועדת טרכטנברג שהועברו בתום עבודת הוועדה לארכיון. גם עכשיו אפשר לדמיין חשש שדיוני קבינט הקורונה יועברו לארכיון כדי להקשות על פתיחתם המהירה. 

אלא שדווקא פרשת טרכטנברג המחישה מאפיין חשוב של חומר ארכיוני: שבדרך כלל יש ממנו יותר מעותק יחיד. דיוני בג"ץ בעתירות שדרשו לראות את תמלילי ועדת טרכטנברג התייתרו משהתברר שעותק שלהם קיים לא רק בארכיון אלא גם במחשבי הוועדה עצמה, משם רובם דלפו לתקשורת, והארכיון פתח את המעט שעדיין נותרו. אפשר להעלות על הדעת שגם תמלילי קבינט הקורונה, ובוודאי החומרים שהוצגו בפני הוועדה, קיימים במשרדים מגוונים: משרדי הבריאות, האוצר, המשפטים, ולא רק במזכירות הממשלה שבמשרד רה"מ.

האירוע שלפנינו – אם הוא אכן קרה – איננו דומה לשריפת המסמכים בסייגון או בטהרן, שם ניסו להשמיד בשיטתיות סדרות שלמות של תיקים. הוא מצטייר יותר כניסיון לא לשתף את נפתלי בנט ואנשיו – ובעקיפין, גם את חוקרי העתיד – בצפונות ליבו של בנימין נתניהו דווקא במהלכים הרגישים ביותר. ספק אם זה צריך להרגיע אותנו.