אדריכל הריגול

אחת הישיבות הראשונות של הקבינט ב-2002, הזמין ראש הממשלה אריאל שרון את ראש המוסד החדש, מאיר דגן, שישב בפינה מרוחקת, לשבת לידו. "בוא שב לידי בראש השולחן", קרא אליו שרון. דגן השיב בהומור היבש והציני שיהפוך לסימן ההיכר שלו: "אדוני ראש הממשלה, איפה שאני יושב — שם ראש השולחן".

החדר קפא. שרים, קצינים ואפילו הסטנוגרפית נדהמו מהחוצפה – ואז שרון פרץ בצחוק מתגלגל.

זהו אחד הסיפורים המשעשעים המעטים בביוגרפיה החדשה של סמואל כץ על דגן, "The Architect of Espionage: The Man Who Built Israel’s Mossad into the World’s Boldest Intelligence Force", שיצאה לאור בארצות-הברית.

כותרת הספר מבטיחה. דגן נחשב לאחד מראשי המוסד הטובים ביותר שידעה ישראל. במהלך שמונה שנות כהונתו הוא הפך את הארגון לכוח מבצעי מרתיע ומאיים, שהתמקד בתוכנית הגרעין האיראנית, בחיזבאללה ובאל-קאעידה. המוסד בתקופתו היה לשחקן מרכזי במלחמות החשאיות במזרח התיכון. בשנת 2016, שש שנים לאחר פרישתו, ולאחר השתלת כבד בבלארוס (שסודרה על ידי הרודן אלכסנדר לוקשנקו), נפטר דגן מסרטן.

לנוכח עברו המרשים אך גם השנוי במחלוקת, אפשר היה לצפות שהספר יציע תיאורים מרתקים של מבצעים נועזים – הצלחות מודיעיניות, חיסולי מדעני גרעין איראנים ומהלומות נגד טרוריסטים ברחבי העולם. למרבה הצער, אין בו כמעט מזה. גם המעט שכן מופיע אינו מחדש, לפחות לקוראים ישראלים.

המחבר, סמואל כץ, נסמך רבות על פרסומים רבים בתקשורת הישראלית (גילוי נאות גם מאמריי וספריי מוזכרים כהערות שוליים בספרו). ככל שהצלחתי לברר, לפי שעה לא ידוע על מו"ל ישראלי שמתעתד להוציא את הספר. אם כי כמובן שהדבר יכול לקרות בעתיד.

יתר על כן, כץ משתמש לא אחת בביטויים "לפי פרסומים", שהיו כבר לקלישאה ביטחונית-תקשורתית המאפיינת את הדיווחים בתקשורת הישראלית, תגובה  מרצה לדרישות הצנזורה. אבל כץ הוא עיתונאי אמריקאי שחי בארצות-הברית, מחוץ ל"תחום השיפוט" הצנזוריאלי ואינו מחויב לריטואל זה. למרות זאת הכפיף עצמו להנחיותיה.

ההסבר שלי להתנהלות הזו הוא שככל הנראה כץ זכה לשיתוף פעולה הדוק מצד משפחתו של דגן – המחבר מודה בספר לבנו דן דגן – וזו דרשה שכתב היד יוגש לאישור הצנזורה.

למרות שהמותג "דגן" מזוהה בעיקר עם המוסד ועם המערכה נגד הגרעין האיראני – שאותה הפך ליעד המודיעיני מספר אחת – כמעט שני שלישים מהספר מוקדשים לחייו המוקדמים ולקריירה הצבאית שלו לפני שנכנס למטה המוסד בגלילות.

פריודיזציה זו נובעת ככל הנראה מאזור הנוחות של כץ: הוא כתב ספרים על המזרח התיכון, צה"ל ויחידות מיוחדות. אלה הם נושאים המוכרים לו היטב והוא שוחה בהם כדג במים. עקב חלוקת הזמן והקשב הזו, מעורר הספר תחושת החמצה לגבי תיאור פועלו של דגן בתקופתו כראש המוסד.

כץ מתאר בחיות את דגן כקצין צעיר בצנחנים, שהתאכזב כשלא התקבל לסיירת מטכ"ל. לדבריו, דחייה זו היתה אירוע מכונן שעיצב את הקריירה הצבאית שלו והשפיע על אישיותו. הוא שאף שוב ושוב להוכיח שהוא לוחם ואיש מבצעים טוב יותר מה"פריבילגים" של מטכ"ל.

בתחילת שנות ה-70 כאלוף הפיקוד תחת שרון, הקים דגן את יחידת המסתערבים "רימון", שאנשיה נבחרו לרוב בשל חזותם המזרחית או בגלל ידיעת ערבית, מתוך סיירת "שקד". לוחמי "רימון" התחפשו לפלסטינים ובאמצעות תעוזה וערמומיות צדו מחבלים בעזה – שהייתה אז תחת שליטת אש”ף – כמעט עשרים שנה לפני שקמה תנועת חמאס.

ל"רימון" יצא שם של יחידת חיסול שחוקי הצבא לא חלים עליה. דגן הכחיש את הטענות האלה אך הדימוי של "זולל ערבים לארוחת בוקר" דבק בו ואף התעצם בשלב הבא של הקריירה הצבאית שלו.

כעבור עשור, בהיותו כבר אלוף-משנה, הביא דגן את שיטותיו הבלתי שגרתיות ללבנון, שם הוביל מבצעים חשאיים נגד אש"ף וחיזבאללה. אנשיו השתמשו במכוניות תופת לחיסול מחבלים, לעיתים בלי סמכות ובלי רשות ממפקדיו. הוא הפך למעין קאובוי צה"לי, שהפך את עזה ודרום לבנון למערב הפרוע המקומי.

פעולותיו עוררו כעס בצמרת צה"ל. הרמטכ"ל משה לוי רצה להדיחו אך קצינים בכירים אחרים ובהם רפאל (רפול) איתן ואביגדור (יאנוש) בן גל נחלצו לעזרתו ושכנעו את לוי כי דגן הוא יותר נכס מנטל.

האלוף מאיר דגן, 3.11.1994 (צילום: סער יעקב, לע"מ)

כתוצאה מכך זכה דגן למוניטין של מפקד קומנדו יוצא דופן, "שישן עם סכין בין השיניים". יש עוד ביטוי ששרון השתמש בו וכץ פספס: "דגן הוא מומחה להפריד בין ראשו של ערבי לבין גופו". דגן, בהומור השחור שלו, אהב את התדמית, אף שהדגיש שחיסל רק מחבלים ונמנע ככל האפשר מפגיעה בבלתי מעורבים. למרות זאת, במבצעים שתכנן ושעליהם פיקד לא מעט חפים מפשע נהרגו.

אותה תדמית "קילר" ליוותה אותו גם כשהפך לראש המוסד. בשנה הראשונה לכהונתו, היה חסר סבלנות וזלזל בתרבות המודיעינית המסורתית. הוא התקשה להבין מדוע גיוס מקור מודיעיני לוקח חודשים ואף שנים. הוא גער באנשיו, דרש קצב מהיר יותר והמעיט בערכם של קשרים עם שירותי מודיעין זרים ושל עבודת מחקר אסטרטגית.

אנשי המוסד נהגו להתלוצץ שלפני כל ישיבת בוקר ידעו לנבא את השאלה הראשונה שלו: "אז את מי מחסלים היום?". אך, כפי שכותב כץ, דגן למד את התפקיד, תיקן טעויות והבין עד כמה חיונית שותפות עם סוכנויות זרות — ובעיקר עם ה-CIA.

היחסים שלו עם ג’ורג’ טנט, מנהל ארגון הביון האמריקאי בעת הפיגוע במגדלי התאומים ובמלחמה בטרור העולמי לאחריו, שהיה אמור להיות שותפו הטבעי, לא זרמו. טנט הרגיש שדגן משתמש בו. רק כשהתמנה גנרל מייק היידן לראש ה-CIA היחסים פרחו. השניים שוחחו מדי שבוע, נפגשו לעיתים קרובות והפכו לבעלי ברית. ועדיין, שמרו מרחק מסוים: "היינו צריכים להיזהר", מצוטט היידן בספר, "כי לפעמים המוסד עשה דברים שאנחנו לא עשינו".

אחד הדברים שהאמריקנים סירבו לעשות היה לתקוף את הכור הגרעיני שבנתה סוריה בסיוע צפון קוריאה. הכור נבנה תחת אפם של שני שירותי המודיעין. כץ ממעיט בכישלון הזה של המוסד וה-CIA.

אך סוף טוב הכל טוב. לוחמי המוסד תחת דגן פרצו לחדר מלון בווינה שבו שהה ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, וגנבו את התמונות והמידע מהטלפון שלו. זו היתה ידיעת הזהב שאפשרה לחיל האוויר להשמיד את הכור בספטמבר 2007.

האמריקנים תרמו את חלקם למבצע ששם הקוד שישראל העניקה לו היה "מחוץ לקופסא". כעבור כשלוש שנים פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, ודאעש השתלט על האזור שבו היה הכור. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו הכור היה נופל לידיהם.

הידוק שיתוף הפעולה הגיע לשיא במבצע המשותף לחיסול עימאד מורנייה, "רמטכ"ל" חיזבאללה. ה-CIA בנה את הפצצה, בדק אותה עשרות פעמים באתר ניסויים בצפון קרוליינה והעביר אותה בדואר דיפלומטי דרך ירדן, לישראל שביצעה את ההתנקשות בסיוע אמריקני. זו אחת החשיפות החדשות היחידות בספר.

אבל הישגו הגדול ביותר של דגן היה אולי אחרי פרישתו. הוא היה מהראשונים להבין לאן מוביל בנימין נתניהו את ישראל – יצא נגדו והפך לדמות מרכזית במחאה הציבורית.

כץ מצטט מדברי דגן שאמר "הממלכה איננה המלך", מחשש שנתניהו מוביל את ישראל לאסון. ב-2015 נאם בפני אלפי מפגינים, בקול רועד, כשהוא יודע שימיו ספורים. באופן מסוים, דגן  היה בר-מזל שלא חי לראות כיצד נתניהו הוביל את ישראל אל פי התהום – לפני ואחרי ה-7 באוקטובר 2023.