הולכי רגל, קשישים ובעלי מוגבלויות: ועדות התכנון הופקרו, ואת המחיר כולנו נשלם

כשמתכננים תחנת רכבת חדשה, מי לוקח בחשבון את הולכי הרגל שאמורים להגיע אליה? מי מקדם הפיכת כל מתחם חדש למונגש לבעלי מוגבלויות, או מתחשב באוכלוסייה המזדקנת? עד כמה בעלי התפקידים נקיים משיקולים פוליטיים וכלכליים במוקדי התכנון של פרויקטים גדולים ברמה הארצית? 

עד לפני כשנה, ישבו בוועדות התכנון הארציות אנשים שזה בדיוק תפקידם – להתייחס לאינטרס הציבורי. אבל הוראת השעה שאיפשרה את נוכחותם פגה, וקולו של הציבור הפך חלש יותר בפורומים החשובים הזה.

עוד ב"שקוף":

• מלחמה אבודה? כך מצילים עץ מכריתה – ואלה הטריקים של היזמים
• פרויקט ענק נבנה על שטח מזוהם – העירייה לא שיתפה את הציבור
• קו הרכבת המזרחי יקום – התחנות בדרך הוקפאו

"ועדות התכנון הארציות אמורות היו לדון בתוכניות באופן אסטרטגי וכוללני, אולם בשנים האחרונות הן הפכו לגופים ביורוקרטיים, שכל מטרתם לאפשר קידום מהיר של תוכניות ללא חשיבה ביקורתית על טובת הכלל", טוען עפר לרנר, עד לאחרונה נציג מטעם הארגונים החברתיים בוועדה לתכנון ולבנייה של תשתיות לאומיות. במשך שנה וחצי הוא שימש בהתנדבות כנציג מטעם אלה שקולם פחות נשמע, וניסה להכניס סט שיקולים נוסף, המייצג זכויות אזרחיות, לשקלול הוועדות. 

לרנר אינו היחיד. עד לפני כמעט שנה ישבו במוסדות התכנון הארציים הגדולים נציגים חברתיים שכל תפקידם היה לקדם את האינטרס האזרחי. היתה להם זכות הצבעה והם השקיעו, בהתנדבות, שעות ארוכות כדי להיפגש עם ארגונים שונים מרחבי הארץ ולהביא את קולם המושתק לוועדות. אך הוראת השעה שמתוקפה הם ישבו בוועדות בוטלה – ואיש לא טרח להאריך אותה או לחוקק חוק תחתיה. 

קול שקט, אבל חשוב

ומה חשיבותם של ארגונים כאלה בוועדות הארציות? סמנכ"לית עמותת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון", האדריכלית אפרת כהן-בר, מסבירה כי נציגי הארגונים מביאים לדיון קול עצמאי ואותנטי שלא כפוף לאג'נדה כלכלית או פוליטית של ממשלות מתחלפות. "הקול הזה חשוב תמיד, ובמיוחד היום", היא אומרת. "הקבוצות המושתקות, שמורחקות באופן מסורתי משולחן הדיונים ומודרות מתהליכי קבלת ההחלטות, חייבות לקבל הזדמנות אמיתית להשמיע את קולן בהליך התכנוני, שעתיד ליצור מהפיכה דרמטית בסביבת חייהן של הקבוצות הללו".

לרנר מסביר שיכולת לשנות החלטות בוועדה היא מוגבלת, אך הוא בכל זאת הצליח להכניס שיקולים חשובים לתהליך התכנון. לרנר הוא מתכנן ערים במקצועו, מורה וחוקר בטכניון ופעיל בעמותת "מרחב – התנועה לעירוניות בישראל". 

לטענתו, נוכחות הנציגים תרמה לכך שנושאים שלא היו על סדר היום נשמעו. הוא מספר למשל שבדיונים על טורבינות הרוח ברמת הגולן, הוא הצליח לקדם את הנושא של פגיעה בבסיס הכלכלי של משקי בית. הטורבינות שאמורות היו לקום בשטחים חקלאיים, יכולות לפגוע בהכנסות של מאות משקי בית שמתקיימים מהמטעים שבשטחם יקומו הטורבינות. בזכות הנציגים הנושא לפחות נמצא בשיח, גם אם כדי לעשות שינוי אמיתי דרוש זמן ארוך יותר ממה שניתן להם בוועדות.

דוגמה נוספת שהוא מציין קשורה להפרדה המפלסית של מסילת הרכבת בעתלית והקמתו של גשר מעל המסילה. לרנר הסביר שהתוכנית לא לוקחת בחשבון את מי שמגיע לחוף בתחבורה ציבורית והיא מאריכה לו את הדרך בקילומטר: "הצעתי להוסיף גרם מדרגות כדי למנוע את הארכת המרחק". אמנם ההצעה לא התקבלה בשלב זה, אך בדיון על העברת התוכנית לאישור הממשלה, לרנר מספר כי מתכננת הוועדה שאלה מדוע אין שם גרם מדרגות: "אלה ההשפעות הקטנות – משהו שאמרתי לכמה דקות, לפני כמה חודשים – ופתאום שמים לב אליו". 

במהלך עבודתו לרנר היה בקשר עם עשרות ארגונים שונים. למשל עם האגודה למען העיוור בדיונים על הרכבת הקלה, עם אלו"ט לגבי תדרי קול תת-קוליים שמייצרות הטורבינות, קבוצות תושבים מראש העין וכפר קאסם סביב תחנת הכוח בכפר קאסם ועם התארגנויות תושבים בכפרים הדרוזים באזורם.

חמש שנים שהתכווצו לשנה וחצי של עבודה חשובה

הכל החל לפני כשש שנים, ביולי 2015, אז אושר תיקון 103 לחוק התכנון והבנייה, שעסק בעיקרו בהעברת סמכויות החוק ממשרד הפנים למשרד האוצר. מדובר למעשה בהוראת שעה שתוקפה חמש שנים, שקבעה בנוסף שבכל מוסד תכנון ארצי, ועדת התשתיות הלאומיות, הוועדה למתחמים מועדפים לדיור והמועצה הארצית לתכנון ובנייה, ישב נציג ארגון חברתי שימנה שר הרווחה והשירותים החברתיים.

הנציגים שנבחרו לוועדות הם ארבעה מתנדבים שפעילים בעמותת "מרחב" וב"פורום הישראלי לעירוניות". תהליך הבחירה והמינוי ארך זמן רב, ולאחריו, כל נציג נדרש לקבל אישור נקודתי מהוועדה שבה הוא אמור להשתתף. רק לאחר סיום התהליך, שארך יותר משלוש שנים, הם החלו לפעול בוועדות. 

בגלל שהוראת השעה קיבלה תוקף מרגע אישורה, נותרה למעשה בסך הכל כשנה וחצי שבה הנציגים ישבו בפועל בוועדות. כדי לשפר את יעילות עבודתם, הם הקימו פורום של ארגוני חברה ורווחה, שאליו הוזמנו כ-150 ארגונים שונים ובהם אלוט, אקים, וארגוני חברה כמו עמותת סיכוי ועמותת במקום. 

כל בעלי האינטרס רודפים אחרי נציגי הוועדות – ובתשלום

עם סיום הוראת השעה, הארגונים השונים, בהם האגודה לזכויות האזרח, עמותת "במקום – למען זכויות תכנון" ועמותת "מרחב" פנו לשרים הרלוונטיים כדי לקדם חקיקה שתחזיר את הנציגים. "שלחנו מכתבים והיינו בקשר עם כל השרים וחברי הכנסת הרלוונטיים", אמר לרנר. אולם דבר לא קרה. 

בינתיים, הארגונים מנסים לפעול דרך נציגים אחרים בוועדות שאינם מטעם משרדי ממשלה, כמו למשל נציגי החברה להגנת הטבע. אבל בארגונים טוענים שכמוהם, כל בעלי האינטרס מנסים להגיע לנציגי הוועדות, בהם יזמים ופעילים מטעם היזמים שעוקבים אחרי התוכניות, משוחחים עם הנציגים ולומדים את הפרטים – בשכר מלא. אז איך גורמים לייצוג שוויוני ושמירה על זכויות אזרחיות? "ככל שיהיו יותר נציגים של קבוצות מוחלשות, חברתית, פוליטית וכלכלית, יהיה יותר טוב", סיכמה כהן-בר מעמותת במקום.

בכל שנה מתקיימות כ-18 ישיבות של ועדת התכנון הארצית, ולדברי לרנר העבודה סביבן דורשת כ-600 שעות שנתיות של הכנה, לימוד ועבודת שטח, פעילות בוועדות המשנה וקשר עם ארגונים חברתיים. כל זה לנציג אחד בלבד – שכלל לא מקבל על כך שכר. 

הקומבינות אולי יישארו – אך הקול האזרחי יישמע

פרט לחוסר השוויון שבין נציגי הארגונים לשאר בעלי האינטרס שמקבלים שכר עבור קידום העניינים בוועדות, זירה נוספת שבה פועלים הארגונים היא שלב אחד לפני ההגעה לוועדות התכנון – ועדות ההיגוי שמלוות אותן. 

"במסגרת הפעילות שלנו ניסינו להתייחס לבני אדם, לצמצם את אי השוויון ואת הפגיעה האפשרית באוכלוסיה", מספרת חנה מורן, אחת מארבעת הנציגים החברתיים שישבו במוסדות התכנון. מורן, שהיתה נציגה במועצה הארצית לתכנון ובנייה, היא מתכננת ערים במקצועה ומנכ"לית "הפורום הישראלי לעירוניות". לדבריה, הנציגים היו פעמים רבות בעמדת מיעוט, וכדי לגייס תמיכה, נדרש זמן נוסף בוועדות, זמן שנקטע כשפגה הוראת השעה. 

כדי להגביר את ההשפעה שלה בוועדה, מורן קיבלה אישור להצטרף לוועדות ההיגוי שמלוות את תהליך התכנון: "ואז אפשר להביא דברים לתוך התוכניות עצמן". מורן הצליחה למשל להביא לכך שתהיה חובה להקים מתקן אשפוז סיעודי בכל עיר שבה יש כמות מסוימת של תושבים. תוכנית המתאר הארצית למוסדות הבריאות עדיין לא אושרה סופית, אך בזכותה הפרק הסיעודי ייכלל בתוכה: "ניסיתי לגרום לכך שהמדינה תיקח אחריות", היא אומרת. 

יכול להיות שבין סבך האינטרסים, הממשלה החדשה (או ממשלת המעבר) לא תמצא זמן או מוטיבציה להתעסק בהכנסת הנציגים החברתיים בחזרה לוועדות התכנון. הרי בשעתו הם היו מעין פרס ניחומים, חלק מעסקה רחבה הרבה יותר, של העברת מוסדות התכנון לאוצר. מאז המוסדות כבר חזרו למקומם הטבעי במשרד הפנים, אולם איש לא טרח לעדכן את החוק ולדאוג גם לקול האזרחי. 

ואולי בכל זאת יהיה מי שיבין את החשיבות האדירה של הקול הזה במוסדות התכנון, ולא רק בוועדות הארציות, אלא לאורך כל ההיררכיה. אמנם זו אינה תעודת ביטחון שלא יהיו יותר קומבינות, ובכלל לא בטוח שהם יצליחו במשימות הרבות שלפניהם, אבל לפחות נדע שיש מי שכל העת מנסה.

ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "הוראת השעה שהוסיפה את נציגי שר הרווחה למוסדות התכנון פגה ביולי 2020. הרכב מוסדות התכנון השתנה, כך שהופחתו גם מספר נציגי משרדי הממשלה והרשויות המקומיות בהתאם לכך. גם היום ישנם נציגים במוסדות התכנון הארציים והמחוזיים שאינם רק ממשרדי ממשלה, המאפשרים ייצוג לגופים חוץ ממשלתיים שמביאים לידי ביטוי גם אינטרסים חברתיים. על מנת לשנות את הרכב מוסדות התכנון יש צורך בשינוי חקיקה שאינו אפשרי כעת לנוכח היעדרה של ממשלה שאיננה ממשלת מעבר. ככלל, הרכב מוסדות התכנון קבוע בחוק שלאורו פעל ופועל משרד הפנים".