חולדאי ברא את תל אביב מחדש. הוא נעצר בפינת לוינסקי

לפני כמעט שני עשורים, שורה של בני נוער נרגשים צעדה אל תוך לשכתו של רון חולדאי, מצוידת במכשיר הקלטה וצלם, לקראת ריאיון חגיגי עם ראש העירייה עבור המקומון המנוח, "העיר-תל אביב", מרשת שוקן. התיכוניסטים הציפו סוגיות שהעסיקו אותם בשנים ההן, כמו דיור בר השגה, גיוס לצה"ל, הפועל תל אביב וגם – תחבורה ציבורית. חולדאי, איש חינוך בעברו, שסירב באופן עקבי להתראיין למקומון ההוא בזמנים ההם, דווקא שמח על הפגישה עם הצעירים והשיב באריכות לשאלות. 

"האופן שבו מדינת ישראל נוהגת בכל הנוגע לפיתוח תחבורה ציבורית הוא שערורייתי", ענה להם. "צריכה להימצא תחבורה ציבורית באופן זמין בכל שעות היום, כולל שבת". כששאלו אותו איך אפשר לפתור את זה, התנער ראש העירייה "ברמה הפוליטית של מדינת ישראל", פסק נחרצות. "צריך להצביע בעד אלו שיחוקקו את החוק שיאפשר להפעיל תחבורה בשבת". 

על פניו, חולדאי צודק, זו קודם כל אחריות ממשלתית. אלא שתשע שנים לאחר אותו הריאיון ובתל אביב כבר פעלה תחבורה ציבורית בשבת בלי לחכות לממשלה. חולדאי, ראש עירייה ותיק, רב זכויות ותקציבים, ידע ברבות השנים למצוא לזה פתרון כשבשלה הקרקע הפוליטית, כשסדרי העדיפויות התאימו וכשהוא החליט שזה מאבק ראוי. העירייה של שנת 2025 מפעילה מערך של כ-17 קווים שעוצרים ביותר מ-650 תחנות ברחבי המטרופולין בשיתוף פעולה של 13 ערים. מדובר באוטובוסים מלאים שמשרתים את התושבים לשביעות רצונם. 

ההישגים הרבים שנקנו בשנים הארוכות תחת שלטונו של חולדאי, בשיתופי פעולה, מאבקים ונכונות לשנות עמדה – מתגמדים בואכה רחוב לוינסקי. שם, בין דריי רחוב, רוכלים ומבקשי מקלט, רובצת התחנה המרכזית תל אביב, מושכת אליה את חוליי החברה הישראלית, ופולטת זיהום אוויר בשפע. בהעדר פתרון, התחנה לא רק מכתימה את החיים בסביבתה, אלא בעיקר את שלטונו רב הקדנציות המפואר של חולדאי. 

עיריית תל אביב אינה האשמה היחידה במצב התחנה. יחד עם זאת, היא בהחלט האחראית המרכזית ולו בשל העובדה שבעירייה הוכיחו פעם אחר פעם שבכוחם לשנות, לתכנן ולהוביל, לפרוץ דרכים ולסמן, גם עבור משרדי הממשלה, את הנתיב הנכון – כשזה משתלם פוליטית ותדמיתית.  

הפתרון קרס ברגע האחרון

תושבי שכונת שפירא וארגוני הסביבה ניהלו בשנים האחרונות מאבק אינטנסיבי בתחנה המרכזית שהוביל להישג ענק: השרה להגנת הסביבה דאז, תמר זנדברג, הכריזה על התחנה כאזור מוכה זיהום אוויר, מהלך שהכריח את העירייה להכין תוכנית להפחתת זיהום. במקביל, הפעילים עבדו בכל כוחם כדי לפנות את התחנה, תוך פנייה לתקשורת, שימוש בקשרים והפעלת לחצים משמעותיים. לפני שנים ספורות הם התבשרו שהנה, עוד רגע והתחנה מועתקת, מתפזרת וענני הזיהום מתפוגגים, אלא שברגע האחרון הפתרון קרס, משאיר אחריו שובל של יאוש. 

מתחת לשכבת ההצהרות, ההתנגחויות הפוליטיות והמאבקים, כלום לא השתנה. בדיוק שלוש שנים חלפו מאז ההכרזה, והתושבים העייפים למדו שהתוכנית המובטחת של העירייה לא הובילה לפתרונות חדשניים ופורצי דרך, התחנה עדיין שם, גב אל גב עם בתי הספר היסודיים של השכונה הקרובה, פולטת ריכוזים גבוהים של זיהום אוויר אל תוך ריאות הילדים. 

השבוע, בעירייה נפגשו עם תושבי שכונת שפירא בניסיון להרגיע. בשעת ערב לא נוחה במיוחד, התכנסו בבית הספר היסודי עשרות בודדות מתושבי השכונה. אולי זה נושא זיהום האוויר שהדיר אותם, אולי השעה הבעייתית ואולי בכלל הייאוש. מולם התייצב הצוות עירוני, בהם איתן בן עמי, מנהל הרשות לאיכות הסביבה ואופיר כהן, מנהל הרשות לתחבורה, תנועה וחניה. ניכר כי בעירייה הגיעו מוכנים, פתוחים לביקורת ואפילו הצטיידו ברגישות המתבקשת לאור זעם התושבים. בן עמי היה הראשון לדבר. הוא הציג את הממוצע השנתי של פליטות הזיהום ונתונים שמראים שאין יותר חריגות. "הם איחרו בהכרזה שלהם", אמר לתושבים בתחושת ניצחון והתייחס למשרד להגנת הסביבה. "אין על מה לחתום כשקוראים את הנתונים בלי פוליטיקה", רמז. 

עקרונית בן עמי לא טועה. זיהום האוויר פחת משמעותית בעשור האחרון וכך גם החריגות. אלא שמדובר בתמונה מגמתית ולא די בה כדי לטעון שהכל בסדר. 

חריגה היא מונח משפטי שמגדיר את הכמות החוקית של זיהום האוויר. כלומר מי שמזהם מעל כמות מסוימת, חורג ונענש. יש לזה גם השלכות בריאותיות כמובן, אבל בעיקר רגולטוריות. לפני כשנתיים חשפנו שבמשרד הבריאות כבר הזהירו בעבר שהילדים שלומדים בבית הספר שצמוד לתחנה נחשפים לריכוזי זיהום אוויר גבוהים. מאז בעירייה לא ביצעו מדידות, ולא פינו את הילדים, אלא רק הגדילו את השטח והוסיפו עוד מוסד לימודים. בעקבות החשיפה, התושבים נאבקו ובעירייה הציבו בבית הספר תחנת ניטור זמנית. למרות הבשורה המשמעותית, התחנה לכשעצמה אינה תמונת ניצחון, אלא היא רק כלי, עוד דרך להנגיש את הזיהום. "תחנת ניטור זה הדבר הקל", הודה בן עמי לתושבים בשיחה והבהיר שתשאר שם ככל שידרשו. 

כדי להבין את התמונה המלאה, אין טעם בממוצעים שנתיים של תחנת הניטור – צריך להכיר היטב את החומרים הנפלטים והנזקים שהם גורמים, אלה שמנטרים בחצר בתי הספר ואלה שלא ולראות עד כמה הריכוזים גבוהים בשעות השיא שבהם הילדים במוסד. מה הטעם בממוצע כאשר הילדים נמצאים במקום רק בשעות היום? מה משמעות החריגה כשיש השלכות בריאותיות גם לריכוז גבוה וקבוע של חומר מסרטן שנפלט כחוק? ובכלל, אותו החוק אינו מבחין בין ריאות של אדם מבוגר לזה של ילד צעיר שעדיין גדל ומתפתח. החוק לא יודע לספר על הנזקים ארוכי הטווח שבחשיפה ממושכת בגיל צעיר לריכוזים גבוהים של זיהום. החוק בעיקר לא יודע להבטיח ששום נזק לא נגרם לילדים. 

אלא שבלי החוק, גם אין פתרונות. בכנות מפתיעה בן עמי אמר שאין לו שום יכולת להורות על העתקת המוסד בהיעדר חריגות. מנגד, הוא גם לא ידע להבטיח שהילדים לא חשופים לסכנות לאורך השנים ואף טען שאין להם קשר למשרד הבריאות "זה באחריות המשרד להגנת הסביבה", הפטיר. גם כהן, מנהל הרשות לתחבורה בעירייה לא סיפק בשורות טובות. לשיטתו, הפתרונות רחוקים ממימוש וקשה ליזום שיתוף פעולה או לקבל מענים ממשרד התחבורה. מנגינה זהה להפליא לזו שהשמיע חולדאי אז בשנת 2010, כשבישר לכתבים הצעירים כי "ידיו כבולות". 

וכמו בני הנוער אז, כך גם התושבים היום – נותרו נדהמים ומיואשים. כי מה אפשר להגיד כשהאדם שעומד בראש העירייה מהחזקות והעשירות בארץ אומר שזה לא ביכולתו? איך אפשר להתקדם כשנציגיו חוזרים על מנגינה בת 15 שנים שמפילה מחדלים על משרדי ממשלה במקום להמציא פתרונות חדשניים? "העמדה של העירייה היא שהתחנה לא צריכה להיות פה", אמר כהן והרי, איך אפשר לבוא בטענות למי שליבו במקום הנכון אולם ידיו כבולות?

 "אני יכול להבטיח? לא אני מחליט"

במשך דקות ארוכות כהן פרט לפניהם את הפתרונות האפשריים: "התחנה צריכה להיות בבן צבי שלא זמין בשנים הקרובות ומותנה בבניית המטרו". הוא מדבר על המענה ארוך הטווח, תוכנית כוללת, חזון רחוק שלפי הערכות יקום בשנת 2040. לפחות.

פתרון ביניים לשיטתו, עד להקמת מתחם בן צבי, הוא בהזזת 80% מהתחבורה של התחנה למקווה ישראל, תוכנית שמקודמת בימים אלה בוועדה לתשתיות לאומיות. אלא שכהן אינו תולה תקוות גם בנתיב הזה. "הסיכוי שזה יצליח לא גדול", הוא אומר בצער. פתרון נוסף שעל הפרק הוא הסטת קווים לסבידור. כהן סיפר שבימים אלה העירייה מבצעת עבודות הרחבה של מסוף האוטובוסים על דרך נמיר ומוסיפה שם עוד 40 עמדות. "אנחנו טוענים שאוטובוסים שמגיעים מהצפון לא צריכים להגיע עד לתחנה המרכזית ושיעצרו בסבידור", הסביר. "אני יכול להבטיח שזה יוביל לתוצאה? לא אני מחליט. אין למשרד התחבורה גורם מתכלל, אין תוכנית תפעולית לסבידור. אנחנו יכולים רק לייצר תשתית שתעזור". 

השעות התארכו ולאט לאט התושבים החלו להתפזר. אחרונה נשארה שפי פז, תושבת השכונה והאסירה המשוחררת שהמשיכה לשוחח עם נציגי העירייה. "ולא אמרתי מילה על מסתננים, ראית?" היא זרקה בחצי קריצה לחלל, אלא שאיש שם לא צחק. בחוץ, בשבילים שליד התחנה, בין חולדות לערימות אשפה, נרקומנים וחסרי בית, בתי ספר וגנים, אין מקום להומור. צריך תקווה, או לכל הפחות מנהיגים שיודעים להעניק כזו גם ברמה המקומית. זה עובד לחולדאי בכל כך הרבה מישורים אחרים, אם יבחר בכך, זה יעבוד גם כאן.